ובכן, הוא היה מכוער ומיותר. אז זרקתי אותו. ליבה של האם כמעט נעצר. האב יצא החוצה לחפש את הילד.

יום אחד, אישה מבוגרת בשם מרים מחליטה לעשות מעשה טוב. היא אוספת את כל הדברים שאין לה בהם צורך יותר חולצות יפות, שמלות, כובעים, חצאיות כל מה שרק צבר אבק וסתם תפס לה מקום בבית. מרים חושבת לעצמה: “אביא הכול לבית הכנסת, אולי מישהו נזקק יוכל להיעזר. אולי זה יסייע לפליטים, אולי להומלסים”.
היא אורזת הכול בשקית ושמה אותה בפינה. בליבה היא מחליטה שמחר תביא אותה לבית הכנסת, ואז הולכת לישון.
באותו לילה, היא חווה חלום משונה להפליא.
היא מרגישה כאילו נשמתה יצאה מגופה והיא צופה, מלמעלה, מה קורה. הכול מואר בצורה בלתי רגילה, אבל היא עדיין בביתה. הנשמה שלה מלאה שמחה ואור.
מרים עומדת באמצע החדר, עם השקית בידה זו שארזה כל כך בקפידה, ומולידה לקחת לבית הכנסת. מולה עומדת ילדה קטנה בשם נועה.
“מה יש לך בשקית?” שואלת נועה.
מרים, מחייכת, עונה: “אספתי כל מיני בגדים ישנים. הם תופסים לי מקום ואני רוצה למסור למי שבאמת צריך. מחר אני מביאה את זה לבית הכנסת”.
נועה ענתה: “את ממש טובה לב, אבל השקית שלך לא נראית משהו, היא מלוכלכת. אולי תכבסי אותה לפני שתמסרי, טוב?”
מרים מהנהנת: “בסדר, אין בעיה”.
נועה חייכה חיוך ענק ואמרה: “רק אל תשכחי!” ונעלמה.
מרים מתעוררת בבהלה, מתיישבת במיטה ומתחילה לשחזר את החלום. מה זו הייתה אולי מלאכית?
היא מציצה אל השקית, מתחילה להוציא משם את כל הדברים. אם צריך לכבס תכבס.
זה אולי נשמע מצחיק, ואפשר לחשוב שהיא מתנהגת בטיפשות כי האמינה בחלום הזה. תגידו עליה אמונות טפלות, אבל אני לא מסכימה. גם אני חשבתי כך, עד שקרה סיפור שבאמת גרם לי לראות את הדברים אחרת.
באותו בניין, במשפחת לוי, נולד בן. לא בן בכור זהו הילד השני. ההורים נרגשים, מזמינים המון אורחים לשבת, כדי לספר ולחגוג את השמחה.
כולם באים, מברכים, מביאים מתנות ומתלהבים. אבל אף אחד לא מחבק את הילד, לא מהלל אותו במילים טובות. “איזה יפה הוא, איזה קטן ומתוק” כולם משתדלים לא לומר. ההורים חוששים מעין הרע, ואוסרים עליהם להחמיא לתינוק או ליופיו. “זה לא טוב”, מתעקש האבא. כולם זורמים וקצת בציניות, מתחילים לדבר לא טוב.
“וואי, איזה תינוק מכוער. השם ישמור, פשוט לא נעים להסתכל עליו”.
כל אחד בתורו אומר דברים כאלה, מנפנף את ידו וממשיך הלאה. ההורים נושמים לרווחה, וכולם זזים לסלון השני.
הבן הבכור, אורן, מקשיב לכל זה. הוא מתבונן ורואה איך מבוגרים לא אוהבים את אחיו הקטן. והוא מחליט אם הוא כל כך לא שווה, למה בכלל צריך אותו?
בלי לחשוב הרבה, הוא מרים את אחיו התינוק בזרועותיו, רץ אל המרפסת, מחפש רגע שאין אף אחד ומשליך את אחיו למטה, כמו שזרק פעם צעצועים.
כששמעתי את זה, הרגשתי את הלב נעצר. וזה היה עלול להיגמר באסון, אלמלא שמיים פקחו עין על הילד.
באותו רגע בדיוק, מתברר כי מרים אותה אישה עם החלום גרה בקומה ממול, רק מתחת.
היא בדיוק סיימה לכבס את השקית, ותלתה אותה על החבל שבחוץ לייבוש.
ובאותו הרגע, התינוק נפל וממש אל תוך השקית של מרים.
רק כעבור זמן מה, כשההורים שמים לב לשקט המוזר, הם נכנסים לחדר ומגלים שהבכור במרפסת, אך התינוק איננו. הם מתחילים לשאול מה קרה. ואורן אומר בפשטות:
“פשוט, הוא לא יפה ולא רצינו אותו. אז זרקתי אותו”.
ליבה של האם כמו עוצר. האבא רץ החוצה בחיפזון, ומוצא את הילד ניצל, בריא ושלם.
“פלא גדול” בוכים ההורים באושר, מחזיקים את בנם בידיים רועדות.
ולמי הם אומרים תודה? תחשבו רגע. כמובן למרים, הסבתא הטובה. אף אחד לא מודה לה’, רק מרים יודעת בלב. היא יודעת שדברים כאלה לא קורים סתם, ושהמלאכית מהחלום שלה ידעה מראש.
האם אנשים חושבים שזה סתם מזל? למה לא לומר תודה לה’ על הנס?
שנים אני מהרהרת בזה ומגיעה למסקנה משלי: אני לא מאמינה במקריות. על ניסים אני מודה רק לה’. כי איזה נס קורה בלעדיו?