היי, סבילתי סיפור של חיית מחמד מצחיקה וחשובה, שמתחילה לפני כמה שנים בקיץ שעבר.
ברק, גור חתול אפורלבן עם עיניים חומות כחלחלו, היה יושב על השער של חצר בית חולים קטן ברמת גן, מחכה למישהו. היום, היום השני, שבוע ובסוף, נפל שלג ראשון והוא עדיין ישב, רגליו קפאו, קיבלו רעב במעיים, אבל הוא המשיך לחכות.
הוא נגלה באמצע האביב, באפריל. השלג עדיין כיסה פינות מוצלות, אבל בפינות השמש כבר צמחה ירק עדין. החתול הקטן חזה על צינור חימום חם מאחורי חנות מכולת, מנסה להתחמם.
אמא, תראי! קראה בקול שמח נערה בת שבע, נועה. חתול!
אמא גזעה באף ובקעה:
נלך משם, נועה. הוא בטח מלוכלך ובקעים.
אבל נועה כבר התכופפה והושטה יד. ברק לא ברח, הוא רק פיקפק קודר במקצת.
בבקשה, אמא! ניקח אותו הביתה!
לא! אנחנו שוכרים דירה, והבעלים אסור לנו להכניס חיות!
הייתה שם אורית, שעברה ליד. כשהיא שמעה את השיחה, היא עצרה, הביטה בברק הקטן, שבטוח וחרוץ, ונפלא לראות שנועה כבר בכתה.
לאן אתם רוצים לקחת אותו? שאלה.
הביתה נענעה נועה בכי. אבל אמא לא נותנת.
אורית חשבה לרגע. בחווה שלה היו הרבה עכברים, והחתול הקטן, אם יגדל, יהיה צייד מצוין.
את יודעת מה? היא חייכה לנועה, יש לי חווה עם גינה גדולה, שם הוא יוכל להיות מאושר.
פני נועה שלחו אור, ואז היא שאלה:
באמת? איך תקראו לו?
ברק, קראה אורית מיד, הוא מנומר, בטח.
כך הגיע ברק לביתם של אורית ואדם, בעלה. הוא היה אפורלבן, עם עיניים חומות, מתוק ונאמן. ברגע שמישהו חיבק אותו, הוא נשרק ונהן, והצמיד את אפו לכף היד.
הוא הפך לצייד מעולה! בשבוע אחד הוא כיסה את כל העכברים בחווה. הבעלים היו מרוצים זה היה נוח וגם משעשע.
ברק היה מתמיד. כל שבת הוא קיבל משקאות מהשער, ישן ברגלי הבעלים, כאילו הוא מבין שזוהי המשפחה שלו, החיים שלו.
הוא חשב שהכל יימשך כך.
אבל הסתיו שינה הכל. בנובמבר, אורית ואדם חזרו לחלקה האחרונה של החווה כדי לסגור אותה לחורף.
מה נעשה עם ברק? שאלה אורית, תוך שהיא מניחה קופסאות בתיק.
שום דבר, השיב אדם, הוא יסתדר לבד. החתולים שורדים בחוץ, בטבע יודעים איך לשרוד חורף.
והם יצאו.
ברק נשאר על השער, מחכה. יום, יום שני, שבוע
שלג ראשון נפל. רגליו קפאו, הבטן רעבה, אבל הוא נשאר שם. הם הבטיחו שיחזרו. חזרו, בטח.
אך כוחו נחלש, והתקווה המשותפת נגמרה.
יום אחד, קול גרוני חצוף קרא:
היי, קטן, קר לך?
הקול היה של יוסף בן דוד, שכן לחצר שליד. הוא פנסיוני, היחיד שהשאיר לילה בחווה. ידיו חמות, ונשאה טעם של בית, לא של קור או פחד.
בוא אלי, אמר האבא ברכות, תתפנק.
ברק הלך איתו, והבין שניתן לאנשים שונים לבוא בחיים.
יוסף, שכבר עבר שמונים, חי לאט. הילדים גדלו ויצאו, האישה הלכה לפני שלוש שנים, ונשאר הוא עם החווה והזיכרונות.
החיים בחורף שם נראו רגועים: בעיר חם, השכנים זרים, כאן שקט, שלג בחוץ, חום תנור מנגן.
יוסף עטף את ברק בסוודר ישן והכניס אותו לבית.
מה קורה, חביבי? לחש יוסף, שם סיר חלב על הכיריים, איך אתה מצא את עצמך בחוץ ברשמים?
החתול שתק, אבל העיניים החומות מבטאות צער.
ברור, הנהן יוסף. נזרקו לך. אנשים אלוהים, מחילה להם.
הימים הראשונים, ברק הסתתר מאחורי התנור, אכל רק כשלא היה יוסף בסביבה, כאילו מחכה למשהו רע.
יוסף לא לחץ. הוא שים קערת אוכל, דיבר ברמקול רך:
הכנתי קמח, אולי לא גורמה, אבל מסתדר. אל תתבייש.
או:
שלג כיסה את הכל, טוב שאנחנו בבית, נכון?
לאחר שבוע, ברק החל לאכול ליד יוסף, ולאט לאט התקרב. כמה ימים אחרי זה, קפץ על ברכיו של יוסף.
יופי! צחק יוסף. סוף סוף! בוא נכיר באמת.
הוא חיבק את ברק על הצוואר, והחתול נחרר. תחילה בקול רך, אחר כך חזק, בטוח.
מצוין, חייך יוסף. עכשיו הכול יהיה טוב.
החיים נמשכו. בבוקר יוסף היה קם, ובברק כבר חיכה ליד המיטה. הם חלקו ארוחות. בצהריים יוסף קרא עיתון, וברק ישב על החלון.
לפעמים יצאו לחצר: מנקו שלג, פתחו שבילים. ברק רץ אחרי יוסף, קפץ בשלג, שיחק עם פתיתי השלג.
שכחת לשחק? צחק יוסף. הכל בסדר, תלמד שוב.
בערבים יוסף דיבר הרבה על החיים, על הילדים, על המות של חתול המורזיק שחלף לפני שנה.
הוא היה חתול טוב. נבנה. חיי יחדיו חומש עשרה שנים. כשאיבדתי אותו, חשבתי שלא אפנה עוד חיות. כאב גדול.
ברק הקשיב, מגרגר כאילו מבין.
בכנסת השנה, ברק היה שלם, ישן ברגלי יוסף, קיבל קום כשיוסף חזר, אפילו תפס עכבר והביא בגאווה.
צייד אמיתי! חייך יוסף. אבל מספיק, יש לנו אוכל.
החורף עבר מהר. פברואר הפך למרץ.
אחד הבקרים, קולות רכב הגיעו ליד השער.
ברק נבהל, רץ אל החלון. יוסף הביט החוצה והזדעזע.
הגיעו, אמר בקול עמום. הבעלים הישנים שלכם.
מתוך הרכב ירדו אורית ואדן, נרגשים, מתבוננים בחלקת השטח.
איפה ברק שלנו? קראה אורית בקול רם. קישקוש! בוא לכאן, צייד!
החתול רעד מכל הגוף, נצמד לחלון.
לא רוצה ללכת אליהם? שאל יוסף ברגש.
ברק הביט ביוסף, ובעיניים הצהובות של יוסף הוא קלט תשובה. הוא הבין ללא מילים.
טוב, הנהן יוסף, ברור, חבר. רק הם באים לקחת אותך. הם חושבים שהוא עדיין שלהם.
חצי שעה אחרי, דלת הבית נפתחה בקול חזק.
יוסף! צעקה אורית קצבנית. אנחנו יודעים שהחתול אצלך! תצא מיד!
יוסף קם באיטיות מהכיסא. ברק קפץ למטה למיטה ונחבא בפינה הרחוקה.
שקט, לחש יוסף. אל תראה.
הדלת נפתחה. אורית ואדן עמדיו בפתח. היא בטוחה ובעלת גישה, הוא קצת נבוך ולא בטוח.
שלום, אמר יוסף בקול יבש.
איפה החתול שלנו? רצה אורית מיד. השכנים אמרו שאתם מחזיקים אותו!
איזה חתול? שאל יוסף בעדינות.
אל תתיימרו! אפורלבן, ברק. השארנו אותו בסתיו, חשבנו שהוא יתמודד, והוא נמשך אליכם.
השארתם? עיניו של יוסף קפאו. בנובמבר? בקור? בחוץ?
הוא חתול, התבלבל אדם, הוא אמור לשרוד.
לשרוד? יוסף צעד קרוב. חתול בית בחוץ בחורף? אתם מבינים את מה שאתם אומרים?
די מוסריות! התערבה אורית. אנחנו באים לקחת אותו. אנחנו צריכים אותו, העכברים חזרו. תחזירו לנו.
לא, השיב יוסף בקצרה.
מה זאת אומרת ‘לא’? תבעה אורית. הוא שלנו!
שלכם? צחק יוסף בחיוך חסר. איפה הייתם כשברק קפא בפתח, רעב עד המוות? איפה כשהבאתי אותו חצי מת?
לא ידענו נאנח אדם.
לא ידעתם או לא רציתם לדעת? הרים יוסף קולו. בקיץ הוא היה חמוד, בחורף זרקתם אותו כמו בגד ישן!
מי אתה שיעצור אותנו? כעסה אורית. זה החתול שלנו, ואם לא תחזירו
ואז? קצה יוסף. תתבעו? על חיה שפרשתם למות?
פתאום, מתחת לשולחן, הופיע ראשו המוכר של ברק. הוא הביט סביב, שומע את הצעקות.
הנה הוא! קראה אורית בהתלהבות. ברק, בוא! קושקוש!
החתול נלחץ אל יוסף ולא זז.
בואו! דרשה האישה. קחו אותו איתנו!
ברק רק קפץ חזרה למיטה.
רואים? לוחש יוסף. הוא בחר, וההחלטה שלו איננה לטובתכם.
שטויות! קראה אורית בקול רם. פשוט שכחתם אותנו. תנו לי לקחת אותו!
לא אתן, חזר יוסף.
מי אתה כדי לאסור לנו? הצפינה אורית. הוא שלנו, אם לא תחזירו
אז מה? חצה יוסף. תתבעו? על חיה שהזנחתם למות?
הנה ניגשה מריה, שכן מהשכונה.
חזרתם? חייכה. רוצים שוב את החתול?
ברור! זה שלנו! יראה אורית.
שלכם? חייכה מריה בקטנות. ומי האכיל אותו כל החורף? מי טיפל בו כשקפא?
לא ביקשנו, אמר אדם באיודאות.
בדיוק! חידדה מריה. לא ביקשתם כי לא אכפת לכם! בקיץ מצחיק, בחורף אשפה!
שכנים נוספים הצטרפו, כולם נחרצו לצידו של יוסף.
אין לכם מודע, נגנה סמי, שכנה ותיקה. לזרוק חיה למזג אוויר קר!
מה עוד אפשר לומר? השיב סמי, חייך. ברק הוא של יוסף. וזה נכון!
ואם ינסו לקחת בכוח? שאלה מריה בחשש.
בואו ינסו, יוסף השיב בקול עמום.
אורית שלחה מבט כועס לכל הצדדים:
זה לא סוף! קראה והלכה למכונית. אדם הלך אחריה, בלי להביט לאחור.
אף אחד מהם לא נראה עוד. אולי מצפון קם, אולי הבנתם שאין טעם להילחם. השכנים נעמדו יחד, וברק הראה בבירור היכן הבית האמיתי שלו.
בקיץ בחווה של אורית ואדן חזרו העכברים לשטף שלם.
הם קיבלו מה שהם ראו, אמר סמינא, שעובר ליד, רצו חתול עובד, קיבלו ממלכה של עכברים.
לחיי יוסף השתנו. מצא משמעות ושמחה בפרטים הקטנים. כל בוקר הוא אומר “בוקר טוב” לברק, מבשל קמח, קונה חלב.
ברק פרח: פרוותו נצנצה, עיניו זרחו. הוא הרגיש כאילו הוא שליט השטח.
בקיץ הגיעו נכדיו של יוסף, התפלאו לראות את החתול והצטרפו אליו. במיוחד הנכדים, שהיו איתו כל היום.
אבא, אמרה בתו לפני שהולכת, טוב שהחיית את ברק. אתם נראים שמחים יחד.
כן, חייך יוסף, מביט בברק שמקבל את האורחים, שמחים.
וכשהחורף שוב הגיע, שלג ירד, זהה לזה של לפני שנה, ברק רץ בחצר ומשחק עם פתיתי שלג, בלי פחד.
עכשיו זה נכון, אמר יוסף בחיוך מהחלון. עכשיו הכול בסדר.
האביב הגיע, שלג נמס, ובחוות של אורית ואדן התלהבה שלט משורת “למכירה”. ברק עבר ליד בלי להתעניין, יש לו משימות חשובות לפגוש את היוסף אחרי הדייג.
