ואיך את רוצה אותי לרוץ שני קילומטרים עם תינוק כדי לקנות לחם? ובכן, לא בטוחה אם אנחנו, וורייה, צריכים להיות לשירותך בכלל.
בבית החולים בתל אביב, אביגיל חזרה עם בתה הקטנה והמתוקה, והצטרפו אליהם יוסף, ההורים והסבתא. אחרי שהקיבלו את האורחים לשולחן, הם נזלו אחרי שעה, משאירים רק את ההורים הצעירים ואת הילדה הקטנה לבד.
יוסף, כמו תמיד, נפל על הספה והדלק את הטלוויזיה, בעוד אביגיל נזיזה למטבח כדי לנקות אחרי ארבעת הימים שבהם יוסף שינה אותו למטבח של מטבח מדהים.
לאחר שסיימה, היא האכילה את בתה, וכשהיא נרדמה, החליטה לשכב לתיקון במיטה של החדר הקטן היום היה רצוף הפתעות ולא פחותה מהמתחים.
היא לא הספיקה אפילו להחליק לתוך החלום, כשקול פקקים חזקו על הדלת. אביבית בחוץ נראתה, והיא פתחה והציגה את האורחים שכבר הזמין יוסף לחדר.
היה זה מִרִית אחותו הגדולה של יוסף, בעלו ושתי חברותיה של מִרִית, שהכירה רק בקושי.
אחי, באנו לברך אותך! זוכרת כמה היית קטן, ועכשיו תראה אתה כבר אבא! קראה מִרִית בקול רם.
שאר האורחים לחצו על יוסף, חיבקו ונשקו אותו.
מִרִית, שקטי, בבקשה, וורייה רק עכשיו נרדפה, פנתה אביגיל.
אל תדאגי! הילדים עדיין לא שומעים כלום! תביאי לנו על השולחן, הבאנו עוגה וקינוח שאריות לך, חייכה מִרִית.
אביגיל הציבה על השולחן מה שנשאר מהארוחה עם ההורים.
זה נראה חסר קצת, ריחנה האישה של מִרִית.
סליחה, לא ציפינו לאורחים. רק חזרתי מבית החולים. כל הטענות על יוסף הוא ניהל את הבית בלעדיי, השיבה אביגיל.
בחורים, בלי ויכוחים! הזמנתי פיצה שלושה סוגים. אף אחד לא יוותר על האוכל, הודיע יוסף.
האורחים נשארו עד השעה תשע, בעוד אביבגיל כבר הכריזה שהיא צריכה להרחיק את בתה ולשכב אותה לישון.
בזמן שהאורחים יצאו, יוסף קיבל ממנה הערות:
אביגיל, יכולת להיות יותר אדיבה. אנשים באו לברך אותנו, ואת כמעט לא ישבת איתם רצית רק לרוץ אחרי הילדה והוציאת כמעט כולם.
ומה הייתי יכולה לעשות? הם לא מבינים שאני ביום הראשון אחרי לידה אין לי זמן לאורחים. לפחות הביאו לי צעצוע קטן.
ובכל מקרה, תזכרי: היום הביתה האורח החשוב הוא הילדה. וורייה צריכה שגרה קבועה. לכן, בבקשה, שלושה חודשים הבאים אל תזמיני אף אורח.
אם תרצי לדבר עם החבר’ה, בבקשה, אבל במקום אחר, השיבה אביגיל.
חודש עבר. יוסף הלך לעבוד, אביגיל ובתּה נשארו בבית.
וורייה הייתה תינוקת רגועה, ואביגיל הצליחה לבצע כמעט כל משימה ביתית, חוץ מבישול היא הכינה רק מאכלים פשוטים, ויוסף לא התנגד.
בכלל, החיים הלכו כשורה.
פתאום, בעיה התגלתה למעשה, היא נולדה מאמא של יוסף, לאה הלוי, שנקראה אמא של האמא. היא חיה בכפר קטן, כ-100 קילומטרים מתל אביב.
הסבתא רות (כמו שכולם קוראים לה במשפחה) גרה בבית כפרי פשוט: מים בבור, עצים במאגר, והכל בחצר. הבית על קרקע של עשרה דונמים, שהיא עובדת עליהם בעצמה. בתה והנינים עוזרים רק לשתול ולחפור תפוחי אדמה, שמאכלים אותם כל החורף.
החורף הזה, רות נכנעה למחלה קלה, והעבודה בגינה הפכה למסובכת.
לכן, לאה הלוי החליטה שעל כל קיץ תשלח את אביגיל עם הילדה לעזור לסבתא.
אביגיל בתחילה חשבה שזה בדיחה של חמותה, אבל היא הייתה רצינית לחלוטין.
לא אוכל לקחת את אימי לעיר שם כל הגן מלא. מי ידאג? אני עובדת. אולי אלך לסוף השבוע, אבל במהלך השבוע מי ירים את המים מהבור?
הבור נמצא במרחק של שלוש מאות מטרים, אבל המשקל של דלי מלא מים כבד. היא רק יכולה לשאת חצי דלי. והמים? צריך המון, להלבנה ולגידול.
לא הבנתי, לאה, אתה מציע שאני אהיה נושאת מים? תהתה אביגיל.
אפשר לא לשאת דלי. יש לרות עגלה שיכולה לשאת שני בקבוקים של ארבעים ליטר. היא לא שמזהה עוד, ואתה תוכל. והגינה? השקה, גיזום זה לא קשה.
לא, לאה, תזיזו את הגינה בעצמכם. אנחנו קונים תפוחי אדמה וירקות בחנות, אז למה אתם צריכים אותנו? שלחו את מִרִית, היא גם לא עובדת.
למִרִית יש שני ילדים!
ומה, אתה חושב שאין לי ילדים?
אל תשוו: למִרִית הילד הגדול חמש, הקטן שלוש. צריך לטפל בהם. וגם ארתור צריך להיות במעון קיץ, אז אנחנו נדאג לו.
ומה עם וורייה? היא תברח? תזין, תכניס עגלה אמרה החמותה.
ואתם יודעים שאני צריך לקחת את וורייה למרפאה כל חודש? ולעשות חיסונים.
אפשר להסתדר בלי רופאים. הילדה בריאה, אין צורך לבזבז זמן במרפאה שם אתה רק מגרד בעיות.
בסך הכל, תלכי. אין צורך לשלוח עוד מישהו. ובאמת, אמא שלי גידלה את שלושת הילדים שלי, ולא יכלתי לשבת בתקופת לידה זמן רב.
מִרִית הייתה במצב של חצי תינוק, ויטאל והקולנוע שימרו אותה במשך ארבעה חודשים. עכשיו האמא נחלשה הגיע זמן לשלם חוב לעזור.
אני מכבדת את רות האמא, היא עזרה לי הרבה, אבל אינני חייבת לה משהו. אתם, מִרִית, ויטאל ויוסף חבורים אליה, ואני לא מתכוונת לשלם חובות של אחרים, קראה אביגיל.
בשישי בבוקר, יוסף זימן את אשתו:
אספת את הדברים? מחר נצא לכפר.
יוסף, כבר אמרתי לאמא שלך, ואני חוזרת: אני לא אלך לכפר, ולא אתחיל עם וורייה שם. אם היא תחליט חלה? אני אלך 100 קילומטר רגליים לעיר?
בכפר שלך אפילו אוטובוס לא עוצר הוא רק חוצה. אין שם חנות.
יש חנות בכפר הסמוך.
ואתה מציע לי לרוץ שני קילומטרים עם תינוק כדי לקנות לחם? בכלל לא יודעת אם אנחנו, וורייה, נדרשים לך.
כשהאם שלך ביקשה ממני לשאת בקבוקים של ארבעים ליטר, שמעת מילה. איך ארם קח בקבוק אם אני שוקלת חמשים וקילוגרמים?
אפשר לא למלא עד הסוף, אמר יוסף. והפסיקו לריב. אם האמא אמרה, אז אתה תיסע. מחר, השעה עשר, אבא יגיע וייקח אתכם. עדיף לאסוף היום.
כאשר יוסף הלך לעבודה, אביגיל התחילה לאסוף דברים.
אבל לפני כן היא התקשרה להוריה.
אמא של אביגיל הייתה אחיות בית חולים במחלקה ילדים, והיא לא האמינה שחמותה רוצה לשגר את הנולדת לכפר.
אחרי שנה צריך לעקוב אחרי ההתפתחות, שלושה חודשים לראות רופא, ולאחר מכן שוב! איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות! קראה בקול רם.
אבא של אביגיל השאיר שקט והעמיס את המטען למכונית.
אביגיל ובתּה נסעו לבית ההורים.
כאשר יוסף חזר מהעבודה וגילה שאין אשתו ולא בתו בבית, הוא מיד הבין היכן לחפש. הוא התקשר כמה פעמים בערב, אך היא לא ענתה.
הוא הגיע לבדו, והתחיל לשאול:
לא שלחו אותך למכרה? לכפר? לאוויר טרי? אתה יצרתי בעיה שלמה בגלל שטות?
כן, יצרתי לעצמי בעיה. לא לפני שנתיים, כשהתחתנו. נראית לי מושלמת גבוהה, כתפיים רחבות, טובה. לא שמתי לב שמאחורי כל היופי מסתתר “הבן של אמא”.
ואז אתה לא תחזור הביתה?
לא אחזור. הבית הוא מקום בטוח, שבו אוהבים ומגנים עליך. אם לא מגיע מגן, תחיה עם אמא.
חצי שנה לאחר כך, הצליחה היא להתגרש מיוסף.
