ואיך אסביר לכולם למה את לא באה לחגיגה של אמא שלי? שאל שחר, מבולבל, כשקולו רועד.
תודה, היה ממש טעים, אמר, ודחף את הצלחת. עינב, אני חייב לדבר איתך רגע.
אתה יודע, שחר, נדמה לי שאני כבר מנחשת על מה.
ועל מה את חושבת?
על יום ההולדת של אמא שלך.
נכון. היום כבר העשירי לחודש, והיומולדת שלה בשמונה עשרה, אמר שחר באנחה כבדה.
והעשרים זה אצלי. את זה אתה, אני מקווה, זוכר? חייכה עינב במרירות.
בטח שאני זוכר, אהובה
שחר, אפילו אל תתחיל אני חותכת מיד: לא!
אבל את אפילו לא הקשבת למה שרציתי להציע, ניסה שחר להסביר.
לא רוצה לשמוע! החלטתי לשבת אני שומרת שולחן במסעדה לעשרה אנשים. שמונה מהחברים שלי, ואתה ואני. אם תבחר לבוא, מצוין. אם לא אני אציין לבד, עם החברים.
כל שנה, ברגע שספטמבר מגיע, שחר נכנס למרוץ חסר נשימה: איך להפיק שני ימי הולדת שלא יפגע לא באמא ולא באשתו. בינתיים, לא ממש הצליח לו.
עינב, אמא רוצה שנחגוג את שני ימי ההולדת יחד, אצלה בבית, בשבת. זה הגיוני למה לבזבז כסף פעמיים בשבוע? ומי בכלל פנוי בחמישי? בשבת כולם יכולים.
ומי בדיוק החליט שאני רוצה לראות את כל הדודות מהצד שלך, בני הדודים והאחיינים של אמא שלך? אני הזמנתי את החברים שלי אתה מכיר את כולם מעולה, ענתה עינב.
אמא תיפגע, נשף שחר.
ומה עם זה שאני נפגעתי בשנה שעברה וגם לפני שנתיים? זה לא נחשב? שכחת לגמרי?
היה בסדר גמור, לא?
באמת? נזכיר: לפני שנתיים התחתנו באפריל. בספטמבר היה לאמא שלך יומולדת חמישים וחמש. זוכר מה אמרת?
עינב, זה תאריך עגול, אמא רוצה לחגוג בבית באווירה משפחתית. בואי נדחה לחגוג יחד!
ובסוף ביליתי חצי שישי וקצת שבת במטבח של אמא שלך, מקלפת, קוצצת, מטגנת, שוטפת רשימה בלי סוף.
ובשבת התרוצצתי בין הסלון למטבח כמו מלצרית. ובקושי שמישהו שם זכר בכלל שיש לי יומולדת באותו שבוע.
מה פתאום? סיון איחלה, נזכר שחר.
כן! אבל היא חייכה: “היה עבר, מה עכשיו להזכיר?”
אבל אחר כך דיברתי עם אמא, ובשנה שעברה ברכו אותך בארוחה, לא?
על זה בדיוק רציתי לדבר! עשרים בחודש, שוב אני טבחת, שוטפת רצפות, ואת יודעת מה אמא שלך אמרה כששאלתי למה אף אחד לא עוזר לי?
“לסיון יש תור למניקור מה רצית, שתהיה עם ידיים מלוכלכות? ומחר היא בעצמה הולכת לקוסמטיקאית ולמספרה”.
סיון באמת הגיעה לחגיגה בשיא ההידור. אני בקושי הספקתי לצאת מהשירותים לפני שהאורחים התחילו להתדפק. וכן, הפעם ברכו אותי.
וגם הרימו לחיים, אבל שכחו ממני מיד אחרי. ושימי לב לא בשנה שעברה ולא בזה שלפניה קיבלתי מתנות, לא ממך ולא מהמשפחה שלך רק מההורים שלי.
כלומר, תודיע לאמא שלך השנה היא לא יכולה לסמוך עליי.
והיא לבד לא תסתדר?
שחר, לאמא שלך יש בן אותך, ובת סיון. תסתדרו. אני חוגגת השנה עם החבר’ה שלי.
אז איך אסביר לכולם למה את לא באה לחגיגה של אמא? התעקש שחר.
שחר, אל תעמיד פנים שאתה ילד! אף אחד שם לא יזכור אותי, חוץ מאולי להחליף צלחות או להביא סלט מהמטבח. אצלכם זו חבורה סגורה כל כך, שאני מרגישה מיותרת.
עינב עמדה על שלה מגיע לה לחגוג איך שרוצה. אבל אמא של שחר ואחותו סיון לא קיבלו זאת, לכן השקיעו את שארית השבועות עד העשרים בספטמבר בשכנועים עבורה להתיישר לפי הכללים ולהגיע לארוחה אצל החמות.
עינב, התקשרה אליה ורדית, אמא של שחר, עשינו מסורת נהדרת ביחד! פעמיים צירפנו את שני החגים וזה היה פשוט נפלא! למה השנה את עושה דווקא? מה לא בסדר לך?
ורדית, זה מאוד פשוט: השנה אני רוצה לחגוג עם חברים שלי, ולא בבית, אלא בבית קפה או מסעדה בלי לרוץ כל הזמן מהמטבח לסלון; אני רוצה לדבר ולהנות מהחברה!
גם בבית מדברים ונהנים, ניסתה החמות לשכנע.
אתם בהחלט מדברים ונהנים, ואני רצה סביבכם כל הערב! זה לא חג בשבילי.
לא חשבתי שתסרבי לעזור לאמא של בעלך, נעלבה ורדית.
סיון הייתה ישירה ולוחצת אף יותר:
עינב! תפסיקי להתעקש! אמא כבר סגרה תפריט בערך, אבא הלך לשוק לקנות הכל. תחשבי כבר מה תבשלי!
אמא שלחה את רשימת הקניות לשחר. תפסיקי להתנגד למה לריב עם אמא של שחר? תחגגי עם החברות אחר כך.
סיון, אני לא עקשנית, הזהרתי את אמא שלך מראש השנה יש לי תכניות משלי! את תסתדרי מעולה עם ורדית.
הכי קשה היה לשחר: הוא היה צריך לבחור לאן ללכת. הוא לא רצה לאכזב אף אחת מהן.
ולמרות שעינב לא דרשה במפורש שיבחר בה, הוא ידע טוב מאוד שאם יעדיף את החג של אמא היא תיפגע.
עינב עצמה כבר לא הזכירה את התכניות שלה לשבת. בשישי בצהריים צלצלה ורדית למשרד:
עינב, איפה את? אני מקווה שוויתרת על השטות עם המסעדה? חייבים להתחיל כבר, אחרת לא נספיק כלום עד מחר!
ורדית! אני בעבודה! הזהרתי מראש שלא אגיע הפעם לעזור בבישולים. סיון תעזור לך מצוין.
את מודעת לזה ששחר לא יקבל טוב התנהגות כזו כלפי אמא שלו ומשפחה בכלל? אמרה ורדית בקור.
תביני, זה שהתחתנתי עם שחר לא אומר שאני חייבת תמיד לעשות מה שהמשפחה שלו רוצה!
יש לי חיים, תחביבים, חברים חלקם, אגב, גם של שחר. לא מוותרת על כל זה בשביל להיות הטבחית והמדיח כלים שלכם!
כאן נקטעה השיחה, באוויר מתוח.
בשבת, שחר לקח מתנה ונסע לבית שלו, ואילו עינב יצאה במספר ארבע אחה”צ למסעדה ששמרה.
החברים הגיעו בזמן. הכיסא שלה נותר ריק לצידה היא חיכתה לו, בכל זאת. לא היה צורך בשאלות מיותרות כולם ידעו היטב מה קורה.
ברכו אותה, הביאו מתנות, היה שמח ובכל זאת, עינב בחנה שוב ושוב את הדלת. היה לה קשה להפסיק לקוות שהוא יופיע.
והנה הוא הגיע, באיחור של כמעט שעה, עם זר שושנים צהובות הפרח האהוב עליה.
עינב, בקושי הצלחתי להימלט ברחתי החוצה כמעט! אגב, כל הזמן דיברו עלייך דודה רותי שאלה את אמא איך זה שאין סלט “יער הפטריות” שהיה לה כל כך טעים בפעם הקודמת, רצתה את המתכון.
והשולחן השנה היה ממש דל. סיון, אגב, התעצבנה היא הצליחה לשבור שני ציפורניים בזמן שעזרה לאמא.
בשנתיים הבאות, התערבותה של עינב בארגוני החגים הסתכמה בלתת עצות בטלפון, כי כבר הייתה בהריון ואז עם תינוק.
ואת מסיבת השישים וחמש שלה חגגה ורדית דווקא במסעדה.
ומה כבר רצתה הכלה שלי? חזרה וחזרה ורדית באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע הרי הכל היה מצוין! ומה היא עשתה
מה דעתכם עינב עשתה נכון?
תכתבו בתגובות, תלחצו לייק ותעקבו תמיד שמחה לעוד מנוי!
