2אוקטובר2025
יום שלישי, יומן אישי
היי, הוא לא רק נגע במילה? אולי התבלבלת, אולי זה היה בטעות?
אימא, איך זה אפשרי? חשבתי שהוא יישאר רוֹדֵף, אבל ניקיט הוא גבוה ממני באף רגל!
תראי, גברים לא מרימים יד בלי סיבה את כבר מאז הילדות בוערת. אם משהו ייגמר, תדעי להציל את עצמך לפני שהאש תתפשט.
שמעתי איך בתו של אימא, וירה, נחשבת למרומה מכל ההגנה שהייתה מצפה ממנה. היא חיפשה רק נחמה, אך קיבלה האשמה. האם אם המצב היה תוקפני באמת, האם האמא הייתה מאשימה אותה גם?
איך אוכל לא להיות בוערת כשכל הזמן הוא קורא לי “חמודי” ו-“מתוקי”? שלוש שנים של מילים כאלה ולא שמעה דבר! היא קראה בטירוף.
פשפשי, כבר מצעקים על האמא אמרה לאודימילה בקול מעט מתוסכל. וירה, רק להרים יד זה לא משמע לגרום נזק. הוא לא שותה, לא מבלה, עובד. יש לו “אופי”. כולם כאלה, גם את. חשבי אם לא היה לך גברים טובים יותר אל תעשי שטויות ברגע של חום.
תודה על התמיכה, אימא סיימה וירה והניחה את הטלפון.
האלימות, הבגידה והשקרים היו דברים שהיא לא יכלה לסבול, במיוחד בנישואין. ניקיט אסף את כל החסרונות. וירה כבר קיבלה החלטה ולא הייתה מוכנה ויתור, אך התפלאה מדיסקונקציה של אמא שהייתה כשלת בתגובה כאילו מדובר בחוסר במלאי.
לאודימילה היה הרגל מוזר היא הייתה משנה נעליים באמצע קפיצה, מציגה פנים חמות בעוד המבט קפוא.
איזה שמלה חמודה! מתאימה לך מאוד אמרה כשהדוכנה הצעירה ניסתה לבחון שמלה בחנות.
היא חייכה, והביטה בתג המחיר, העלתה גבה ואז שינתה דעה.
עם הרגליים שלך, הן נראות קצרות קצת נקטה בטון חמור. בואי נבחר משהו אחר.
בסופו של דבר קנו חולצה סינתטית בצבע אפורחוםאדום, לא במידה, אבל במבצע, ואמא חיבבה בגאווה “קנייה מוצלחת”.
יש אמהות שמחוברות למדים לבנות שמלות לתקופה של סיום לימודים בכיתה ד’! קראה לאודימילה בטלפון לאחת החברות. זה משוגע, זה רק פעם אחת. קניתי בחסות מבצע, טוב לי, אולי תלבש אחרי זה.
חברותיו של וירה היו דומות. באחת מסיבות היא הביאה קטע עוגה: “היא ילדה טובה, הורים חינוכיים”. לאודימילה, שנשאה שם משימה, נענה ברשימות חדשות:
למה אתה מזמין כאן? זכור: אל תכניס חברים לבית! לימדה את וירה. חברות הן קוסמות בתחילה, ולאחר מכן מדברות מאחורה או לוקחות אותך מהבית.
גם בנוגע לניקיט, האמא לא הייתה מרוצה:
למה אתה כאן? הוא נעלם ומופיע גבר רגיל לא יתנהג כך. מרגיש שליבי שאין הוא היחיד עבורך זהירה לאודימילה.
וירה האמינה בתשוקתה של האם. אין לה ניסיון, והיא נטעה את קול הפנימי באוזן של אימה.
וירה ניסתה להיפרד מניקיט, אך המהלך רק חיזק אותו. הוא שלח לה פרחים למנוע, ואז סושי, ולאודימילה נרגיעה.
אל תוותר על גבר כזה! חזרה, מנסה לתפוס רול בעזרת מזלג. אולי הוא לא מושלם, אבל אידיאלים עוד נמדדים עם חיות מחמד. אתה לא רוצה לחיות עם שלושים חתולים? קח אותו וקח אותו לבתך.
היא המשיכה לשמוע את אמה, שידעה שלא תכין עצה רעה.
הסימנים האזהרות היו ברורים: לעיתים ניקיט היה חביב ואז חם במרחק של חמש דקות. הוא היה קנאי לחברותיה של וירה, מבקר את לבושה, ודרש שמלתיים קצרות ונעליים עם נעליים גבוהות.
אחרי חצי שנה וירה קיבלה “חתימה” על דרכון הנישואין. החודשים הראשונים היו מתוקים: ארוחות רומנטיות, סלפי יפה, הפתעות יומיות. אבל אחרי זמן קצר התחיל שינוי.
הוא הפסיק לשאול מה וירה רוצה. הוא בודק את רשימות הקניות ומבקר כל פריט נוסף, אפילו צבע לשיער. הוא כמעט אסר עליה למרוח לשפתיה שפתון אדום, בטענה שהיא נראית “כמו בחורה של חיי הלילה”.
שניהם עובדים, אך הבית נופל על וירה בלבד. ניקיט מגיע קודם, שואל מה יש לארוחת ערב, ואז מתיישב מול המחשב, משאיר ערמת כלים.
ניקיט, תוכל לשטוף את הצלחת שלך? שאלה וירה באומץ.
למה? אתה רוצה לעזור לי?
זה נעים, אבל אני כל כך עייפה.
גם אני עייף, היום עבדתי.
וירה התבלבלה, היא גם עובדת קשה, אבל ניקיט לא מתעניין. הוא מזכיר ש”אמא שלו מצליחה לנהל הכל עם הילדים”, מתעלם מהקושי של אמא חד-הורית.
למה רצית כשאת נכנסת לנישואין? שאלה האמא, מנסה לתקן. האישה צריכה להצליח בכל. המשפחה מסתמכת עלינו.
וירה לא הסכימה, אבל כאשר כל הקרובים חולקים דעה אחת, מתחילים לחשוב שמשהו בנו לא כשורה.
הזמן עבר, וירה ילדה והכל החמיר. בחברה הם נראו זוג מושלם, בפנים הם מתווכחים על דברים קטנים. ניקיט לא רצה לעזור עם התינוק, טוען שאין צורך עד שהילד יגיע לגיל שנה. הוא התחיל לישון בחדר אחר, בטענה שהילד בוכה והוא צריך לקום לעבודה. בלילות, וירה גילתה שהוא לעולם לא ישן, הוא נטל בטלפון.
וירה ניסתה לדבר איתו, הוא השיב: “הרגשות שלך בעייתיים, הדלת פתוחה”.
הדרישות שלך גבוהות מדי אמרה האמא. מה עוד צריך? הוא עובד, מזין, אתם גרים בדירה שלו…
וירה נזכרה שגם היא מרגישה שהכל טוב, שהריב הוא דבר שגרתי.
ואז מצאה הודעות בטלפון של ניקיט “ארנב”, “שמשק”, “גוזל”. שיחות מלאות במילות חיבה, ללא הוכחות של רומנטיקה גשמתי, אך למען וירה זו הייתה בגידה.
היא חיברה איתו באותו היום.
אלה רק מילים באוויר ניסה לנצל. רק חברים וקולגות, אני רק מנסה להיות נעים עם כולם. למה אתה מתעצבן? עליך לסמוך עלי.
אבל לבו של ניקיט היה מלא חבורה וירטואלית. הדיון הפך לריב, הוא צפה אותה אל הדלת ובפעם אחת אף הרים ידו. וירה לא יכלה לשאת זאת, היא חיפשה עזרה מהאמא, אבל…
זה רק הודעות, מילים, הוא צריך תשומת לב, את רק עסקת בתינוק ובו. הוא מתפזר, זה רק משהו מהיום-יום חייכה האמא, מנסה להרגיע.
לאודימילה לא השתנתה, אפילו כשוירה סיפרה על אירוע מסוכן.
וירה נאלצה להסתדר לבד. חברים ייחדו לה מפתחות מדירות ריקות, משאלות כסף, עזרה במעבר. שבועיים אחרי היא הגישה תביעה והבריחה מניקיט.
התגובה של האמא הייתה:
נכון! הוא היה תוקף. הוא לא אהב אותי במקור, לא?
הוא לא נגע בי מיד! האם אמרתי לך שגברים רגילים לא מתנהגים כך?
וירה הקפיצה מבולבלת. האמא, שבכל זאת, חזרה להמליץ לה שלא תעזוב, שהגבר היה חביב, אם כי לא מושלם, ולא רצויה האמת.
חן… את לא הייתה רוצה שאני אהיה כאן ללא עזרה? שאלתי. אין לי מקום, אני מבוגר, להיות אם חד-הורית זה קושי גדול.
זה היה הרגע שבו וירה הבינה שהאמא שינתה נעליים רק כדי להקל על עצמה, קנתה לה בגדים זולים, אסרה על חברות, והמליצה לא להתגרש כדי שלא תחזור לביתה של אבא עם הילד.
שנתיים עברו. וירה עדיין מדברת עם האמא, אך אינה מוסרת לה את חייה ולא מבקשת עצות. היא לא מבקרת אצל לאודימילה, והקשר נחלש, אבל היא מרגישה שלווה פנימית.
יום אחד קיבלתי שיחה:
וירתי… חלה לי שפעת, אין לי תרופות, לא אוכל… אולי תבואי לשעה?
היא הרימה גבה.
תספרי מה צריך, אני אזמין.
השתיקה נמשכה.
אין צורך באספקה, רציתי לראותך. אולי זה יהיו הימים האחרונים שלי.
אמא… אשמח לעזור, אבל את צודקת להיות אם חד-הורית זה קושי. לעזור בתרופות ובאוכל זה חובה, אבל להיות איתך זה דורש אמון, ואני לא בוטחת בך. את מומחית בשינוי נעליים.
האמא התנשפה, לא הצליחה לשכנע אותי לחזור.
מאז אני בוחר בקפידה מי יזכה באמונתי, ומקפיד שלא איפול שוב בפח.
**לקח אישי:** לא תמיד מי שנראה קרוב אלינו פועל לטובתנו; האמת נחשפת רק כשמתבוננים ברגישות ובזהירות, ולפעמים צריך לסמוך על המובנים הפנימיים יותר מאשר על קולו של אדם שמסביבנו.
