האורח הקטן שלי, תן לי לספר לך איך זה קרה.
החיים של יואב קוזנר התחילו באותו רגע שהחברה שלו החיים פשוט אמרה לו “לא”. בלי שום סיבה. האמא שלו קיבלה אותו בעודה חוה בלילה, בחרה להחליף משקה, נמרה חצי שעה ואז, בלי להתלבט אם הילד בורח או נשם, גלגלה אותו במגבת ישנה והורתה לחבר הבית לזרוק את העטיפה לפח.
בבוקר הפח מתרוקן, והקול של האמא לוחש: “תוריד את זה לפני שהשכנים יקיצו”. בר מזל שהשכנים קמים מוקדם, והחבר גבר חביב עם מעט שכל לא זרק את יואב, אלא שם אותו בצד, עטף אותו במעיל ישן של מישהו אחר.
כך יואב לא קפא והמתין לשכן שלו, הדודה רונית, שהייתה יוצאת עם הכלב שלה, מקס, לטיול מוקדם. מקס פתאום החליט שלא יכולה יותר לשאת את השתן, ונבחה בקול רם. רונית נאלצה ללחוץ על אףו של מקס, לשתוק אותו לרגע, ובלי לחשוב פעמיים, רצה בחלוק ובסנדלים אל הרחוב, מתלוננת על החסכונות של בעלה למתנה ליום הולדתו.
מקס, משוחררת מהכלא, רצה סביב החצר, חפרה כמה קורים, ועשה את שלו, ואז פתאום עצרה, לא שם לב לאמא שמזוגרת מהקפאה, נבהלה קמעה ונשמה אל פחי האשפה. קראה בקול: “לאן את טסת?!”, אבל מקס לא עצרה, חצתה עד שהגיעה אל העגלה שבה יואב היה מתרפק, ואז צעקה בקול שהפחיד אפילו את רונית.
“אלוהים! מה קורה?” רונית קראה, נמשכה למקום, העלתה את הקור הקטן, והציקה בקול: “עזרה, מישהו!”
בינתיים, בעלה של רונית, דוד מאיר, ישן עמוק כמו קבר. אף צעקה של מקס, אף קודקוד של מכונה לשבור משק בית, אף הצפייה של רונית לא הצליחו להעיר אותו. רק בכי של רונית ערער אותו, והוא קם מבושתי, בגדיו צבעוניים שנקשרו על ידי רונית, רץ אל החצר, לא בטוח מה קורה, רק בטוח שאישה שלו צריכה עזרה.
מאיר ראה את יואב, וקפץ לבחינת המצב. הוא נקט את הקטנים במעיל חם, הרים אותם, והוציא את מקס שהסתובבה סביב רגליו, וצועק: “בבית!”
אמבולנס הגיע מהר, לקח את יואב למרפאה. רונית בכתה על הכתף של בעלה, אחרי זה נגררה למטבח להכין ארוחת בוקר, ואכלה כמעט את כל הקולבוס שנשארה בבית רק מתוך רחמים. היא לא ידעה אם מרחמת על מקס, על התינוק שמצאה, או על עצמה זה נשאר חידה.
הדבר נראה כאילו נגמר שם, אבל גורל חוצף אוהב משחקים. הוא ראה את יואב מתלבט בין תקרת החדר הלבנדרי של בית החולים, אוכל, ישן בכיף, ומזמין האחים לכדוריות. אחות אחת לחצה: “זה זהב ולא תינוק! מי לא מתלהב מהמתנה הזאת? הוא כמעט לא בוכה, כמו רוב הילדים שמצפצפים, אבל זהו ילד של ממש!”
יואב עדיין לא ידע שיש לו אמא, ושזה לא היה מובן לו. הוא לא ידע שיש לו אבא שמסתתר בחוץ, מפזר ילדים לכל פינה בארץ, בלי לבקש רשות. שם, במרפאה, האחות קראה לו קוזנר שם שכונה על ידי המוסד הרווח. הוא קיבל שם משפחה מהשומרת, כמו כולם.
בביתו של יואב הקטן הוא גם אהבו. האחיות שיבחו אותו על השקט, על היכולת שלו לחכות בלי לתקוע בקול רם. “הוא ייקח אותו מהר, הוא יפה ובריא, בטח נימצא לו הורים”, לקחו לצחוק ביניהם.
אבל גורל קבע אחרת. אחרי כמה חודשים, האמא החדשה של יואב סגרה את כל הניירת וקיבלה אותו, אבל אחרי חצי שנה החליטה שמגדלת ילד זר זה לא בשביל היא. היא החזירה אותו למקום שממנו לקח כמו צעצוע שלא צץ בחנות.
האב החדש של יואב, מאיר, לא התנגד. הוא שמח לשמוע שיהיה לו עוד בן, אפילו אם הוא לא שלו, לאחר עשר שנים של ציפייה. הרופאים חזו שלא יהיה לו ילד, בטבע שלא מאפשר. יואב, כמו בתחילת דרכו המהירה, לא הבין מה קורה, רק צמא לחיבוק ולקול שירי לילה. הוא חזר לשקול הלבנה של תקרה, אחז בקינוח, שמח כשהוא מרגיש חיבוק.
פעם, כשהיה שלוש שנים, הוא קרא בקול: “אני יואב!”, כשהוא ניסה להראות למי שבא להיות אביו. האיש שהסתכל עליו קמט את מצחו, אבל הוא אמר: “זה לא ענין, אנחנו צריכים ילד בריא”. יואב רק רצה לשתף את האמא שלו את מה שלמד היום: הסתכל על עלה של סתיו, ראה את הצבעים, ואמר: “סתיו הוא חבר שלי, נולדתי בספטמבר, אולי תזדמן לי מזל בשר”.
העתיד של יואב היה מבולבל, אבל הוא לא ניסה להסתכל יותר מדי על מי שמגיע ולמה. הוא המשיך לאכול, למגרף, לישון ולחייך כשמשפחתו קטנה נגעת בו.
הסיפור ממשיך כשמאיר ובת זוגו, ולנת, חזרו לביתם אחרי שש חודשים, וקיבלו חורף שלם של כאב כשגילו שאין להם ילדים. הם חיבקו אחד את השני, לחצו ידיים, וחשו שמחה שבשפתו של השני יש נחת.
יום אחד, אחרי שינויים רבים, ולנת הלכה עם מקס לארוחת הבוקר, עצרה מול פחי האשפה, נזכרת איך היא מצאה את יואב. היא חייכה, נזכרה בימים של נוער, כשחולמת על אהבה גדולה, ועם אמא שמלמדה אותה איך להסתכל על עצמה, ללמוד ללבוש שמלה יפה, ולנהוג ברכב חצי משומש. היא קיבלה רישיון, מצאה מכונאי בשם יואב (לא הקטן), והאהבה נבנתה על בסיס של חיבור והבנה.
מאיר וולנת חיו יחד, קיבלו את המקס, ולבסוף קיבלו עזרה מצוות הרפואה לא משלה, אלא של הורים אחרים. ובסוף, אחרי שש חודשים, יואב קטן מבטא בקול: “אני יואב”. מאיר לוחץ עליו בחום, צוחק: “די לבכות, אימא, בוא נבין, הגיע הזמן לחזור הביתה”.
