“תפוח”
– את בדיוק כמו אמא שלך!
– כמו מה, סבתא? אלומה התייצבה בלי לשים לב על המשמר ואז מיד חייכה לעצמה. ממי היא מגינה בכלל?!
– משהו עם ראש גדול! אף פעם לא הקשיבה לאף אחד! וגם את! כלום את לא שומעת!
– מה הייתי אמורה לשמוע?
– אותי! אותי את צריכה להקשיב! ולכבד! כי אני גדולה ממך ויודעת איך העולם הזה עובד, הבנת?
אלומה הסתכלה בהפתעה על האישה המעורפלת, הפנים האדומות והיד הרועדת מולה.
נורא מעניין, למה צריך לשמוע לה? מכניסה את עצמה לא יוצאת
אלומה הזיזה בעדינות את האצבעות, כאילו רוצה לתקן את היום הזה. פה למחוק קצת צל, להאיר את ההוא. לא רוצה חושך! היא לא אוהבת את זה, את המריבות, הצעקות, הקולות הגבוהים. אמא אף פעם לא דיברה איתה ככה. תמיד אמרה שרק אנשים ממש טובים יודעים גם להקשיב וגם לשמוע.
– פותחים אזניים, אלומוש, ומקשיבים טוב-טוב! כמו שפנים! את יודעת למה לשפן יש שמיעה כזאת טובה? כי השועל הולך בשקט. אם השפן לא מקשיב, הופ! השועל תופס אותו ואוכל!
– לאא! הקטנטנה אלומה הייתה נעצרת, מסתכלת על אמא בעיניים עצומות.
– ברור שלא! בגלל זה השפן חכם הוא מקשיב עם האוזניים הכי טוב ובורח הכי מהר! ככה אף שועל לא תופס אותו!
זה היה מזמן. היום אלומה כבר כמעט אישה, אבל את כל הסיפורים והשיעורים של אמא היא זוכרת.
איזה מוזר זה, כשאלומה הייתה קטנה היא חשבה שאמא סתם מגזימה או מדמיינת. ועכשיו כמה שהיא צדקה.
נגיד, כל הסיפור הזה עם ה’סבתא’. אלומה בכלל לא הכירה אותה עד שנה שעברה. גרה עם אמא בעיירה קטנה ליד הים התיכון, הייתה בגן, רבצה עם רוני והילה ואז משלימות ורצות לגלידה במרכז המזח. אחר כך בית ספר, עידו, נשיקות ראשונות על החוף בשקיעה.
ואמא
אלומה התעסקה בבחרוז גדול של זכוכית כחולה בצמיד, שאמא הכינה לה לבד.
– אז מה אם זה מזויף? תראי איזה יופי! את יודעת, מאמי, לפעמים משהו אמיתי הוא כואב וקשה מדי. והחיקוי הוא בכלל לא כזה נורא.
– כמו מה?
– נו, למשל, למה רבצתן לא מזמן, את ורוני?
– היא אמרה שאנחנו עניים, ושבגלל זה קנית לי נעליים לא מקוריות, אלא חיקוי. אמרה שהיא יודעת בדיוק איך המקוריות נראות.
– צודקת רוני. הנעליים שלך דודי ברוך הכין במו ידיו. אף אחד לא אמר שהן של נייק, נכון?
– נכון.
– אבל הן מעור איכותי, יפות ונעשו באהבה. את אוהבת אותן?
– ברור!
– אז מה זה משנה אם זה מקורי או לא? זה רק פתרון שאנשים המציאו בשביל להרגיש חשובים. מבינה? לי יש, לך אין אז אני שווה! נשמע הגיוני?
– בכלל לא.
– בדיוק! הכי חשוב שאדם לא יהיה מזויף מבפנים, כל השאר שטויות. מי שמחפש רק את התווית יחיה ריק. מאושרים אלה שמבינים שלא הכל נמדד בציונים ותוויות.
אלומה חשבה על זה הרבה זמן. הספיקה לשטוף רצפה בחדר שלה וגם של אמא. אחר כך נכנסה למטבח, שם אמא עמדה ובישלה ריבת משמש אהובה עליה, ושאלה:
– אמא, אז רוני לא חברה הכי טובה שלי? וואלה? אם היא לפעמים אומרת משהו טוב ואז פתאום נפלט לה רעל? אני יודעת שהיא ממש אהבה את הנעליים שלי, אבל לא רצתה להודות בזה.
– איך את יודעת?
– הילה סיפרה. רוני עשתה בלאגן בבית ודרשה שהאמא תקנה לה נעליים יותר שוות משלי.
– או אלומה שירה, אמא של אלומה, הניחה את כף העץ והכניסה את הבת לחיבוק. אל תשפטי מהר. רוני עוד ילדה, כמוך
– אני לא ילדה!
אלומה הפכה גבה לידיים של שירה והרימה ראש. העיניים שלה היו כועסות, זה היה ברור על עצמה. חשבה רעה על חברה, אז עכשיו כועסת.
– בשבילי את תמיד הילדה הקטנה, אמרה שירה ברכות. גם את וגם רוני. בשביל אמא ילדים תמיד יישארו ילדים. וכי זה רע? את יודעת כמה הייתי רוצה שאמא שלי תחזיק אותי ככה עכשיו ואין אף אחד…
שירה קצת קימטה את המצח ושלחה נשיקה לראש של אלומה.
– טוב, מה אני מקשקשת, דיברנו עלייך תני זמן, נו. תזכרי איך היא רצה אחרי שנפלת מהנדנדות? נבהלה עלייך יותר מעל עצמה! גם היא שרטה את הברכיים כשרצה להביא לך עזרה. בכיתי אז כל כך, שהרופאה הזמינה לה זריקה בשביל להירגע זוכרת?
– בטח.
– ומה עם הטושים החדשים שהביאה לך, כשחלה? אסור היה להיכנס אלייך, אז היא הביאה במקום. אמרה שתציירי לה ציור יפה והיא תחכה שתבריאי. נכון?
– נכון
– את רואה? אז אל תתפסי בדברים הקטנים! בעתיד תבינו שזה שטויות. רק אל תאבדו מה שיש לכן.
– היא כבר באה.
– למה?
– להשלים. ביקשה סליחה.
– ואת?
– אמרתי לה שאני לא רוצה לראות אותה ושאנחנו לא עניים!
– היית עצבנית?
– מאוד!
– ועכשיו?
– ועדיין קצת כועסת אבל פחות.
– אז תחכי שיעבור לגמרי, ואז תשלימי. אם תמהרי לא תסלחי באמת, וכל כעס יתפרץ שוב.
היום, אלומה הייתה נותנת הכל שהאמא שלה תחבק ותגיד לה מה לעשות. במיוחד עכשיו כשהסבתא פה
הסבתא הופיעה פתאום.
אלומה בכלל לא ידעה שאמא לא מרגישה טוב, ולא שהיא פנתה לחמותה לשעבר וביקשה לבוא.
– נו שלום שירה! מי האמין שנתראה עוד? אישה מלאה, אדמדמה מהחום, סגרה את השער מאחוריה והשעינה את עצמה, מנסה להירגע. פשוט חושבת איך אשרוד פה עם החום…
– שלום גברת חנה.
אלומה הביטה אחורה על אמא, ושמעה קצה מוזר של עצב בקול שלה.
– זאת אלומה? חנה נשפה, בוחנת את הילדה כלום לא דומה! את בטוחה שהיא של עמי?
– את לא משתנה
עכשיו, בקולה של שירה היה צחוק ואלומה נרגעה. סימן שלא כזה נורא. “נראה כבר”, תמיד אמא אומרת.
הסבתא בכלל לא מצאה חן בעיניה. רועשת, לחוצה, תזזיתית. מיד מילאה את הבית באווירה רועשת ובעיסוקים בלי סוף.
– בלגן פה כרגיל! מה כל כך קשה לסדר, שירה?! יש לך ילדה! ועוד בת! שתראה קצת דוגמה, שהיא תלמד בכלל להיות אישה? הבעל הראשון שלה ביום של החתונה יעיף אותה מהבית. בצדק!
אלומה פשוט לא הבינה למה אמא שותקת. מחייכת לעצמה, אבל לא עונה, אפילו כשחנה רצה מסביב, מסדרת ומחליטה על כל דבר, אבל לא מפריעה לה.
החתולים שלהם מההתרוצצות הזאת התחבאו לכל פינה, ורקס, הכלב שדודי ברוך קנה לאלומה, פשוט הלך לחצר ונשכב בצל, רק מידי פעם גונח כשחנה צורחת.
– הנה! החיה הרציונלית היחידה בבית הכלב! הבין שאין לו מה לחפש בבית הזה! בעלי חיים בכלל לא אמורים להיות פה!
החתולים שמעו אותה ועם המגב שלה מיד ברחו לחצר. רחוק מהבלאגן.
ואז, פעם ראשונה, אלומה הראתה אופי: היא תפסה את החתול שלה גלידה, ודפקה איתו לחדר שלה.
– מה זה צריך להיות?! אלומה! צעקה חנה, עד שרקס נבח מהחצר.
– אני מגנה עליו! אלומה הסתובבה בבטלה החתולים יישארו פה, וגם רקס! הם פה לפני כולם! רוצים סדר? אז לפחות תכבדו את הבית שלנו! אצלך תעשי מה שבא לך!
– אלומה! שירה קימצה שפתיים וכיסתה פיה בכף היד, אף פעם לא שמעה את הבת שלה מדברת ככה.
להפתעתה, חנה לא נפגעה. צמצמה עיניים, חייכה לעצמה ואמרה:
– חבל על הזמן, שלנו! פירות טובים מהעץ, אין מה לומר! תפוח שלא נפל רחוק שירה! יכולת לחנך את הנכדה שלי יותר יפה.
מאז, היא רק דחפה ברגל את החתולים אם הפריעו לה ולא סילקה אותם.
אבל, לכולם לא היה זמן לזוטות. הכל רץ מהר מדי: כל כך הרבה קרה פתאום, שאלומה רק רצתה שהזמן יעצור. למה הכל ממהר? אמא עוד צעירה, ועוד כל כך נחוצה לאלומה! זה לא הוגן
רופאים, תרופות, בית חולים
ושירה הלכה באביב.
ביום שלפני, אלומה פתחה בפעם הראשונה את החלונות, נתנה לרוח הים להיכנס, ואמרה:
– אמא, הגזע של הדובדבן שלך כמעט פורח! עוד מעט
– אשתדל, אלומוש אני כל כך רוצה לראות אותו.
ביום שלמחרת, כשסיפרו לה שאמא איננה, אלומה שברה בדם לבה ענף מחלון חדרה של אמא. למי זה מועיל, אם אף אחד לא רואה?
חנה לא עשתה לאלומה הנחות. פשוט חיבקה אותה כל כך חזק, שלפה מהכיס ממחטה ענקית מרוב בד, ופקדה:
– תבכי! תצעקי! שימי עליי את כל מה שבפנים, זה לא צריך אותך! לא יכלת לעשות כלום כל אחד עם הזמן שלו
מאיפה היה לה המילים? איך ידעה בדיוק מה כואב לאלומה? והיא צדקה. אלומה האשימה את עצמה אמא נתנה את כל כוחה בשבילה עבדה בלי סוף בשביל הבת, מחלה את הבריאות. רצתה שלאלומה יהיה עתיד.
ואלומה? רבצה ויצאה עם חברות במקום ללמוד. צנחה בציונים, והתחילה לתקן ברגע האחרון לא הספיקה אפילו לספר לאמא. לא רצתה להדאיג
את המכתב ששירה כתבה, חנה נתנה לה רק אחרי הארבעים.
– קחי! עכשיו אפשר. תקראי טוב. צוואה של אמא שלך.
– למה המעטפה פתוחה? אלומה הסתכלה במעטפה הלבנה בלי בול וכתובת.
“קצת לאלומה” זה כל מה שנכתב בכתב היד הגדול של אמא.
– את חושבת שאני גונבת מכתבים? אולי לא מתאימה לך, אבל לקרוא? חנה ניערה ידה. יאללה, לכי. יש לי ים של דברים לסדר. תרצי תבואי לעזור.
היא נעלבה אלומה מיד קלטה את זה, כשהסתובבה הסבתא ויצאה. לא כמו תמיד, לא התווכחה, פשוט נכנסה למטבח וטרקה.
אלומה נגשה למשקוף שסימנה אמא עם עפרון וגילתה כמה גובה הוסיפה.
– וואו! אלומוש התארכה! איזו גדולה נהייתה!
הקול של אמא הדהד כל כך ברור, שאלומה אפילו התרחקה.
גדולה? חכמה לא נהייתי סתם פוגעת באחרים. אמא לא הייתה אוהבת את ההתנהגות הזאת.
אלומה נכנסה לחדר, התיישבה על השטיח עם המכתב על הברכיים, אוזרת אומץ לפתוח.
החתול התלפף סביבה, והיא שלפה את הדפים הצפופים.
“אלומתי! תפסיקי לבכות עכשיו! את חזקה שלי! מה פתאום דמעות? החיים כל כך יפים! יש מלא טוב! תעריכי כל רגע היית אומרת שחסרה לנו זמן יחד. ואני אומרת כן היה לנו! והיה הרבה. בואי אספר לך הכול. מגיע לך לדעת. זה הסיפור שלך.
מאיפה להתחיל אולי איך הכרתי את אבא שלך. תדעי, הוא היה מדהים. מהרגע הראשון התאהבתי. חברות שלי צחקו: “מה, הוא ג’ינג’י!” לא הבינו כמה יפה אור של שמש. ואת בכלל דומה לו אפילו אם רק הנמשים והאף ממנו. כל השאר ממני. הוא כל הזמן הסתכל עלייך וחלם שיהיה לך תלתלים, כמו לסבתא שלך חנה.
אלומה, אל תקחי ללב את הרעש של סבתא. תמיד הייתה כזו: עקשנית, לא עדינה, קולנית, אבל כל כולה לב ענק.
שואלת למה לא ראית אותה עד עכשיו? זאת אשמתי. הייתי צעירה וטיפשה. לא ראיתי, לא הבנתי אותה.
סליחה!
רבנו חזק כשהיית קטנה. עם אבא שלך היה טוב, עד שמצא אהבה אחרת זה קורה, אלומה.
הוא אהב אותך. נשאר בשבילך, גם כשלא היה כבר רגש אליי. ואז, כשלבסוף עזב, חנה באה רצתה “להחזיר את המשפחה”. ומרוב מתח, ניהלנו ריב נוראי. צעקנו האחת על השניה, עד שאמרתי שהיא לא סבתא שלך וואי, איזו שטות.
הייתי צריכה לזכור איך היא עלתה באוטובוס כשהייתי בסיכון בהריון. נשארה חודש, הכינה קציצות אחרי קציצות, סידרה הכל, רק עד שבטוחה שתהיי בסדר ואז הלכה.
היא אפילו ניסתה לדבר עם האישה השנייה, לקבל את כולם. ובסוף? קיבלה! גם את הילדים של אבא יש לך אח ואחות. אם תרצי, חנה תכיר לך אותם. דיברנו על זה. אל תישארי לבד משפחה היא הכול.
ועכשיו לימודים. אלומתי, תלמדי! שתהיה לך דרך. אבל רק בבחירה שלך! אף אחד לא יחליט עלייך. דיברנו כבר יש לך כישרון, הלב שלך והידיים אוהבות צבעים. תשקיעי בזה! כן, יש עזרה מחנה. שמרתי קצת כסף, זה יספיק לשנה-שנתיים. יש לך ידיים זהב התיקים והציורים שלך תמיד נמכרו לתיירים. בירושלים או תל אביב תהיי מסודרת יותר. אל תוותרי על החלום. אולי יום אחד יהיה לך תערוכה בגלריה, ואני אחים איתך גאה, איכשהו, מלמעלה.
אני אוהבת אותך, דואגת, אבל יודעת שתצליחי! את חזקה שלי!
תנגבי את הדמעות, אמרתי!
אמא”
אלומה הניחה את המכתב וישבה הרבה זמן, הראש למטה, מנסה לעצור את הדמעות. אמא הרי ביקשה.
גלידה מזמן ישנה על השטיח, ואלומה ישבה וחיפשה תשובה איך ממשיכים מכאן.
התשובה הופיעה: חנה פתחה, הדליקה אור ואמרה:
– לקום! מספיק בלאגן. נלך לשתות תה. צריך להתחיל לסדר, לא רק לבכות!
כל העניין של האמנות לא מצא חן בעיני חנה. רבתה עם אלומה והסבירה שהוא עדיף ללמוד מקצוע אמיתי, אבל אלומה לא הסכימה להקשיב. אז חנה אמרה לה שהיא עקשנית כמו חמור, כמו זו שהתעקשה שנים לפגוע בעצמה ובמשפחה ולא להודות בטעות.
– המון שנים חיפשתי אתכן, שלחתי בקשות לכל מקום! איך שירה עשתה שם ושינתה שמות? איך אפשר בכלל לעשות דבר כזה?
– דודי ברוך עזר.
– איתו אני עוד ידבר! מה הוא חשב לעצמו?!
– תשאירי אותו, הוא טוב! עזר לנו. ניסה לשכנע את אמא להינשא לו.
– והיא?
– לא רצתה. הייתה אומרת שהיא אוהבת את אבא. בכלל לא ידעתי שהוא חי. אם הייתי יודעת, הייתי משכנעת אותה!
– איזה דבר עצוב חנה הניחה צלחת לפני אלומה תאכלי! תחשבי מה אמרתי. איזה מקצוע זה בכלל אמנית?! חשבת על מנהלת חשבונות? לפחות יש בזה כסף!
– סבתא! לא ליד אחרים!
– נו, ילמדו לספור של אחרים, יהיה גם שלך! ככה זה עובד!
– לא רוצה! זה לא בשבילי! את לא מבינה?
– איך אבין
– אני רק לא רוצה לפגוע בך. אבל הלב שלי כבר החליט. אם את מחזיקה את הכסף שאמא שמרה לי, עוד חודש יש לי יום הולדת שמונה עשרה. תיתני ואסע לבד. לא אצטרך ממך עזרה אסתדר!
חנה נדהמה, הרימה אצבע אך שינתה טון, הסתכלה עמוק, חייכה פתאום, ועשתה תנועה סודית בין ילדים.
– טוב, קיבלת אני באה אתך! מלווה, שאהיה רגועה. הבטחתי לשירה שלא אעזוב אותך. סיימנו! תתחילי לאכול, נהיה קר!
וכמה שנים אחר כך, בגלריה קטנה בעיר תל אביב, הסתובבה חבורת אנשים מוזרה בין הציורים.
אישה ג’ינג’ית, קצת מפוזרת, טיפה מלאה, בחור גבוה ורזה עם משקפיים, ואלומה עם בנה התינוק.
– נו, איך? בכל זאת שאלה, למרות שהבטיחה לעצמה לא להתפוצץ עד שחנה תדבר.
חנה הסתכלה על אלומה, חייכה והתקרבה לקחה את התינוק, ניגבה לו את האף וחיבקה על כתפה.
– יפה מאוד! גם מסגרות יפות, למרות שעדיין מבזבזת צבעים אלומה! אולי אפשר קצת פחות, הא? וגם תעשי סדר בסטודיו שלך כבר! גדי! – פנתה לבחור. לא ראית באיזה מצב המקום? יש לה שקיות מתחת לעיניים! לא ישנה בכלל! אני לוקחת היום את יואב. תנוחו, תחזרו אחרי שבת, ברור? אז ללכת. בוא קטן שלי
וכשעוברת ליד אלומה, עוצרת לשניה, מעבירה יד על הלחי ולוחשת:
– אמא שלך כל כך גאה בך, יא תפוח קטן שלי וגם אני. זה את כבר יודעת, נכון? כל הכבוד!
