הייתי זוכר איך, לפני הרבה זמן, היינו מתווכחים על רישום של אדם בדירה.
האם רשמת אותו במרשום של הבית? שאלתי בתדהמה. עד אז אמא לא הייתה מודעת למשהו כזה.
ומה, הוא חייב להיות תושב קבוע? היא חייכה קרוב למבול, מביטה בלוקח מקום.
הוא כבר מלא ארבעים, יש לו דירה משלו!
אבא מת כשהייתי בגיל שלוש עשרה, ולאחותי קירן רק שלוש. אחרי המוות של סבתא מצד האם, שנפטרה לפני שנתיים, לא נותרו לנו קרובים אחרים.
לגבי האבא לא הרגשתי הרבה עצב; הוא היה עובד במשמרות במפעל ניעור, והמשפחה כמעט ולא נפגשה איתו. הוא פרנס אותנו, וכעת, אחרי שהציבור של אמא עובדת קופה במכולת בתל אביב נותרת לבד, החיים הפכו קשים מאוד.
היה מצער לראות את אמא, שאיבדה את הכנסה הביתית, מתהפכת. ניסיתי לעזור ניקיתי, בישלתי, שמרתי על קירן, ולעיתים הסתדרתי עם עבודות זמניות. כשאמא אחרי כשנה הביאה הביתה את נתי, לא התנגדתי.
הזכרון של גבר זר בבית לא חיזק אותי, אך אמא חייכה שוב, נראתה צעירה יותר. החידוד נמשך כמה חודשים, ואז נתי נעלם.
הוא התגלה נשוי, שמעת שירה של השכנה בוכה על כך. הוא רק במשלחת. טוב יותר לחיות בדירה חמה מאשר במלון.
אוּיי, קירן, חייך השכן. יש לך שני ילדים, תדאגי להם יותר מאשר לגברים שלא יודעים מה לעשות.
אחר כך הגיע שלמה, שהיה מרצה של אחיי, קרא לאמא “ציפור”, ולנו “גוזלי”. הוא נשאר חצי שנה ולאחריו הגיע מזרחי, שקט, מנומסן, שהחזיק שלושה חודשים.
לא הבנתי למה לגביה תמיד נפלה הפקעה עם גברים. היא הייתה יפה, משקיעה, דואגת אחרי המזרחי נרקעה השקט.
לא צריך לי עוד אף אחד, אמרה ריבקה לשכן. האל נתן לי שני ילדים טובים, אני רק אלמד אותם ואשמח.
הקלה נחשפה לי, הייתי בן שש עשרה וחלמתי לעלות למכללה בירושלים.
בזכות סבתא הושג לי חינוך מגיל שש, ולכן לא יכולתי לעזוב בלי ברכת אמא, שלא רציתי להשאיר את קירן לבד.
לא תדאג, יקירי, זרקה אמא ידיה כשהרמזתי על תוכניותיי לקראת גמר י”א. נסע, אנחנו כאן נצליח. רק כסף יהיה קשה, היא היפהקלה.
אדאג לעצמי, חייך שָׁאי. תצליחי?
בהצלחה, קראה האמא.
לא ידעתי אז שהשחרור היה רק תחילת המסע. הגעתי למכללה, גרתי במעון, למדתי במרץ ועבדתי בערב. לא היה קל, אבל הייתי מוכן למאמצים.
קירן הייתה חלק בלתי נפרד ממני, היא ראתה אותי כמגן, ובדמעות קראה לי, “אל תצא”. אחרי כמה חודשים של קולות טלפוניים קצרים, היא החלה לדבר באדישות ובצער, ולפעמים בכי.
היי, קן הקטן, דרשתי בחוזק. מנגב את הדמעות וספרי מה קורה. אל תתפזרו באשמת השקר!
היה לי קרור כשקירן סיפרה שהאמא הביאה הביתה את דוד איתמר חבר רועש שהציב מיד את עצמו כבעל הבית. הוא, חשמלאי בחברת חשמל קטנה, היה שובל, כהה פניו ולא מושך, והנהג כאילו היה מלך על האם והבת.
קירן, בת שמונה, הלכה לביה”ס במרחק של שני בלוקים והייתה חוזרת לבד. האם הפסיקה ללוות אותה לבריכה ולסטודיו של תיאטרון ואמרה: “אם את רוצה, תלכי לבד, תתלמדי עצמאות”.
איתמר חשב שהבת חייבת לבשל, לכבס ולגהץ לבד, והאם עדיין לא נכנעה לו, אך היה ברור שזה לא יחזיק זמן רב. בנוסף, נאסר היה לקרן לצאת מהחדר ללא רשות כאשר איתמר היה בבית, והיה עליז יותר לראות אותה פחות.
מה קורה, האם השתגעה? צעקתי אחרי שמעוֹת קרן. אדבר איתה! אל תבכי, קן הקטן, אפתור.
אבל לא הצלחתי.
האם לא ראיתי אושר אישי? הכריזה האם כשראתה שמתי קרן סובלת. איתמר גבר טוב! קרן רק עודפת, היא צריכה משמעת.
קרן הייתה נקראת קירין כשאמא כעסה.
אמא, את מרגישה בטוב? יש לך כאב? שאלתי ברגישות.
מרגישה מצוין, השיבה בקול קשוח ואז הרפה: קירין רק מגדילה את עצמה מתגעגעת אליך, מדמיינת שתתגעגע אליה.
התחלתי לפקוד על הלימודים, רציתי לסיים מוקדם ולמצוא עבודה. כסף היה חסר, למרות שלא שתיתי, מעישן, או מתרוצץ במועדונים.
הספירה נשלמה, קיבלתי ממוצעים טובים, אבל נאלצתי לוותר על העבודה.
הוא מפחיד אותי, בכאת קרן בטלפון, מפחדת ממנו, אומרת שהוא משוטט ערום במבנה
אמת? שאלתי, מבולבל.
דמיונותיי קיבלו צבעים קודרים. חזרתי באוטובוס הראשון הביתה, והביתי שהקראן הייתה נכונה.
איתמר התנהג בחוסר כבוד, קרא לי ממעל, צעק לאמא: “הבן שלך הגיע, ולא את הגשת לו ארוחה”. והיא חייכה אליו בסנטר: “תמתין, איתמר, עכשיו יהיה”.
לא שתיתי איתו, הלכתי לחדר של קרן, שם בכו בכי של שמחה.
שמעתי באוזן איך איתמר מתלונן על האם: “חינך את הילד לא טוב, אין לו כבוד”. היא משענה, מתפחדת.
היום השני ראיתי שהקראן לא משקרת, איתמר ניהל את הבית בתוקף. ניסה לתת לי פקודות, ואני נטלתי מילה.
לא תחכה לי לצוות!
א-א ברק קרא, “בני שלך לא רואה בי כבן”.
בני, למה אתה מתעצבן? ניסה האם לרצון. איתמר גם מרשם, אתם תדעו לבור, נוכל לחיות יחד
האם רשמת את איתמר במרשום? שאלה שגרמה לי להיבהל. עד לפני כן האמא לא חשבה על זה.
ולמה? למה הוא צריך להיות תושב קבוע? היא חזרה על כך, מסתכלת סביב.
הוא כבר בן ארבעים, צריך להיות לו דירה משלו!
באותו רגע נפתח הדלת בחזקה, מראה שאיתמר, מתוסכל, הסתלק. האם קפצה אחריו, אך אחזתי אותה.
אמא, מה קורה? ניסה להתבונן בעיניה. אולי הוא מנסה לשכנע אותך? אולי נלך לרופא?
אתה לא מבין! בכתה פתאום. אולי בפעם הראשונה בחיי אהבתי! ואיתי מרגיש שאני נאהב! תחשבי איך לחיות בלי גבר! ובכתה עד ייאוש.
איבדתי את דרכי. הרגשתי חרטה על האם, על קרן, על עצמי לא יכולתי להשאיר אותם ללא השגחה. זה גרם לי לבכות באוניברסיטה.
הדבר החשוב היה איך להיפטר מאיתמר. שום דבר לא השפיע על האם, כאילו איתמר השפיע עליה במוח.
חיפשתי פתרון באינטרנט, שבו ניתן למצוא תשובה לכל שאלה.
אמא, או שתוציאי אותו החוצה, או שאפנה לתביעת בית משפט, הכרזתי בחזקה.
איזה בית משפט? איתמר כאן על פי חוק, השיבה האם באותו רצון.
אבל אתה רשמת אותו כשהייתי קטון, ועכשיו הכל השתנה. תחשבי, חזקתי.
מתוך שני ימים, איתמר עזב.
אמא הביטה בי בעיניים דמעות, נראתה כעת מורתעת, ואז נעלמה מהבית, כנראה נגעה באהבה החדשה שלה.
מעברתי ללימודים מרוחקים וקיבלתי עבודה בעיר הולדתי. אני מקווה שהאם תתבונן מחדש, ובינתיים אשאר קרוב אליהם, למקרה שמשהו יקרה.
