התחתנתי רק שלושה חודשים אחרי שסיימתי את התיכון. הייתי בת 18 בלבד, עם המדים עוד בארון וראש מלא באשליות.

התחתנתי רק שלושה חודשים אחרי שסיימתי את התיכון.
הייתי בת 18, עם החולצה הלבנה עדיין על הכיסא בחדר, וחלומות שלא הספקתי להשתחרר מהם.
כולם בבית ידעו שיש לי חבר.
ההורים שלי התחננו שאחכה מעט, שאלמד, שאנצל את ההזדמנות שהם רצו לתת לי ללמוד באוניברסיטה.
לא הסכמתי.
התחתנתי עם גבר שגדול ממני בחמש שנים, משוכנעת שהאהבה שלנו תספיק לכל.
עברנו לחדר שכור בפתח תקווה, עם מיטה שאחותי השאילה לנו, תנור ישן ומקרר שהרעיש כמו טרקטור במושב.
השנים הראשונות היו מרוץ אחרי העייפות.
בגיל עשרים כבר הייתי בהריון עם בת בכורה, ומיד אחריה הגיע גם הבן.
הוא עבד מדי פעם, חזר עייף וחסר סבלנות, לעיתים בלי המשכורת המלאה.
אני עשיתי פלאים עם האוכל: דיללתי את האורז, חיפשתי איך לחסוך בשמן, למדתי להכין עדשים בעשר דרכים שונות.
כיבסתי ביד, סחבתי דליים של מים, ישנתי מעט.
מעולם לא אהבתי לספר על הקשיים שלי.
מבחוץ נראיתי מאורגנת, שלווה, אישה נשואה ממש טוב.
בפנים הייתי מותשת.
אחרי חמש שנים של נישואים, וכבר עם דירה קטנה ברחוב בן צבי, הכל התמוטט.
גיליתי שיש לו קשר עם אישה נשואה.
זה לא היה רק שמועה.
בעלה של אותה אישה התחיל לחפש אותו, לשלוח הודעות, להגיע קרוב לביתנו.
יום אחד בבוקר, הוא ארז בגדים, אמר שצריך לנסוע לכמה ימים ולא חזר אף פעם.
הוא לא רק עזב.
הוא השאיר אותי לבד עם שני ילדים קטנים, חשבונות לשלם ודירה לנהל.
שם התחיל באמת חיי כאמא חד הורית.
קיבלתי עבודה בניקיון בבית ספר.
קמתי ב-4:30 בבוקר, השארתי חצי ארוחת צהריים מוכנה, העירתי את הילדים, הפקדתי אותם אצל אמא שלי ונסעתי לבית הספר.
המשכורת בקושי הספיקה למינימום.
היו חודשים שבהם הייתי צריכה לבחור אם לשלם מים או לקנות נעליים חדשות לילדים.
היו שבועות של לחם ושעועית, אורז עם ביצה, מרק דליל.
מעולם לא ביקשתי עזרה.
הידקתי שפתיים והמשכתי.
אמא שלי הייתה הצלע שמחזיקה אותי.
אספה את הילדים מהגן, האכילה, הלבישה, עזרה בשיעורים.
אני חזרתי הביתה בערב מרוסקת מעייפות וכאבי גב.
לפעמים הייתי יושבת על המיטה ובוכה בשקט, שלא ישמעו.
לא רציתי שיגדלו וירחמו על אמא שלהם.
בינתיים, הוא לא חזר.
פה ושם שלח הודעות סליחות, הבטחות, שלא התמלאו.
מזונות הגיעו רק כשבחר אם בכלל.
למדתי לא לבנות עליהם.
מכרתי ביטוחים בשביל לתקן את הגג, עבדתי שעות נוספות במשרדים, נתתי שיעורים פרטיים בצילום ששלמדתי לבד.
בימי ראשון כיבסתי ביד עד מאוחר כי לא הייתה לי מכונת כביסה.
הזמן עבר.
בתי בכורתי ראתה את אמא שלה יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר.
היא למדה בגיל צעיר מהי אחריות.
הבן שלי הפך לדיסציפלינר, רציני, ומגונן.
לא היה לי חיים חברתיים.
לא היה לי זמן למפגשים, טיולים או חופשות.
המנוחה שלי הייתה לילות שקטים, כשכולם ישנים.
ביום שבו ביתי סיימה לימודי משפטים, בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם.
ראיתי אותה עם גלימה וכובע, בטוחה, מדברת יפה, ונזכרתי באותה בת 18 שוויתרה על לימודים לטובת אהבה.
הרגשתי שאיכשהו ההקרבה שלי הייתה שווה משהו.
וכשהבן שלי עמד סיים קורס קצינים זקוף, עם מדים מסודרים הציפו אותי אותן דמעות.
היום אני מסתכלת אחורה, ועדיין מופתעת ממה שעברתי.
הייתי אמא חד הורית כמעט כל תקופת ההורות שלי.
גידלתי את הילדים בעבודה קשה, משמעת ואהבה.
אף אחד לא נתן לי דבר.
אף אחד לא נשא אותי על הידיים.
ובכל זאת הנה אנחנו כאן.
למדתי שהחיים אולי לא תמיד נותנים מה שצריך, אבל בעזרת עמידות, אהבה ואמונה אפשר ליצור מהם משהו יקר ערך.