שמי דבורה, בת 28, וגדלתי במערכת האומנה בישראל. עד גיל שמונה, עברתי יותר משפחות אומנה מאשר ימי הולדת. אנשים אוהבים לומר שילדים “חזקים”, אבל האמת היא שאנחנו פשוט לומדים לארוז במהירות ולשאול מעט שאלות. כשהגעתי לבית הילדים האחרון בירושלים, הייתה לי רק כלל אחד: אל תתחברי לאף אחד.
אז הכרתי את אליעד. הוא היה בן תשע, רזה, רציני במיוחד בשביל ילד, וישב בכיסא גלגלים שגרם לאחרים להיות נבוכים לידו. שאר הילדים לא היו ממש רעים, אבל לא ידעו מה לעשות איתו. הם רק נפנפו לו מרחוק ורצו לשחק היכן שהוא לא היה יכול להגיע.
באחר צהריים אחד, התיישבתי לידו עם ספר ואמרתי: ״אם כבר שומרים על החלון, לפחות תשתף את הנוף.״ הוא הביט בי, הרים גבה ואמר: ״את חדשה כאן.״ ״בעיקר מחזירה,״ עניתי. דבורה. הוא הנהן. ״אליעד.״ מאותו רגע לא נפרדנו.
גדלנו יחד בבית הילדים, ראינו אחד את השני בכעס, בשתיקה ובעצב, בעיקר כאשר זוגות נחמדים באו לחפש ילדים ״פשוטים״, ״קלים״ יותר. היה לנו טקס קטן: ״אם יאמץ אותך מישהו, אני לוקחת את הסווטשרט שלך,״ הייתי אומרת, והוא ענה: ״ואני לוקח את האוזניות שלך.״ זה היה בדיחה, אבל שנינו ידענו: אף אחד לא הגיע אחר ילדה עם ״כשלון אומנה״ בתיק או ילד עם כיסא גלגלים. אז החזקנו זה בזו.
בגיל 18, הוציאו לנו מסמכים: ״תחתמו כאן. אתם בגירים עכשיו.״ יצאנו מהבית בלי מסיבה, בלי מחמאות. רק תיק, רב קו ומשקל של ״בהצלחה״.
בנינו ‘בית’
מצאנו דירה קטנה בפתח תקווה, מעל מכבסה. ריח הסבון החם והמדרגות התלולות לא הפריעו לנו השכירות הייתה זולה ולא שאלו שאלות. רשמנו עצמנו לאוניברסיטה, חלקנו לפטופ ישן ועבדנו כל עבודה שאפשר לקבל בשקלים מזומן. אליעד עבד בתמיכה טכנית ונתן שיעורים, ואני עבדתי בבית קפה וסידרתי סחורה בלילות.
הדירה הייתה מרוהטת בתכולה יד שניה או שמצאנו ברחוב. היו לנו שלוש צלחות, מחבת טובה וספה קפיצית, אבל הייתה הפעם הראשונה שזה הרגיש ‘שלנו’. בתוך כל הקושי הזה, החברות בינינו הפכה למשהו אחר. לא הייתה הצעת נישואין דרמטית, אלא דברים קטנים: הודעות שבדקו אם הגענו הביתה בשלום או להירדם יחד על הספה בלי מבוכה.
״אנחנו בעצם זוג, נכון?״ שאלתי באחד הלילות, עייפה מהלימודים. ״שמח שציינת, חשבתי שרק אני מרגיש כך,״ ענה בפשטות.
אחרי שסיימנו תארים, אליעד הציע לי נישואין במטבח, ליד סיר פסטה: ״רוצה להמשיך את זה ככה? אני מתכוון באופן חוקי.״ צחקתי, בכיתי ואמרתי כן. החתונה הייתה קטנה, צנועה ומושלמת. בבוקר שאחרי, כשישנו מאושרים, מישהו דפק בדלת.
עמד שם גבר בשם יונתן, מבוגר מעט, בחליפה מכובדת, שבא לדבר עם בעלי. ״יש משהו שאת לא יודעת על אליעד,״ הוא אמר, והגיש לי מעטפה עבה. אליעד נעמד ליד הדלת, טבעת הנישואין עדיין נוצצת על אצבעו. יונתן הביט בו ברכות: ״שלום, אליעד. כנראה שלא תזכור אותי, אבל אני כאן בגלל אדם בשם שמואל מזרחי.״
הכנסנו אותו פנימה. יונתן היה עורך דינו של מר מזרחי, שנפטר לא מזמן והשאיר הנחיות ברורות. אליעד פתח את המכתב בידיים רועדות והתחיל לקרוא. המכתב סיפר שיום אחד, שנים קודם, שמואל התמוטט ברחוב ליד מכולת. כולם עברו לידו, התעלמו או הציצו ונעלמו. היחיד שעצר היה אליעד.
אליעד עזר לו, ישב איתו עד שהרגיש טוב יותר ולא דחף אותו. שמואל זיהה את אליעד; שנים היה איש אחזקה בבית הילדים בו גרנו. הוא זכר את הילד השקט בכיסא גלגלים שלא התלונן אף פעם.
שמואל לא היה נשוי ולא היו לו ילדים. נותרו לו בית, חסכונות ורכוש. הוא החליט להוריש הכל למי שבחר לראות את האדם שבפנים, למרות שגם הוא בעצמו לא זכה שיראו אותו. ״אני מקווה שמחווה זו תגיד תודה על כך שראית אותי,״ כתב בסוף.
יונתן הסביר: שמואל הוריש הכל לקרן המיועדת רק לאליעד. הבית, החסכונות, החשבונות. לא מדובר בהון, אבל מספיק כדי שלעולם לא נדאג לשכר דירה. מעבר לכך, הבית היה בקומת קרקע עם רמפה מובנית.
״כל חיי, אנשים בחליפות אמרו לי שהפסדתי משהו או שעליי ללכת,״ אמר אליעד בשקט. ״אתה באמת אומר לי שזכיתי במשהו?״ ״כן,״ חייך יונתן.
התחלה חדשה
עם עזיבתו של עורך הדין, נשארנו בדממה. כל החיים חשבנו ששום דבר טוב לא נשאר לאורך זמן. ״רק עזרתי לו עם השקיות,״ מלמל אליעד. ״זה הכל.״ ״ראית אותו, אליעד. כולם אחרים בחרו להתעלם.״
כמה שבועות אחר כך, ביקרנו בבית בירושלים. קטן, חזק, עם עץ עתיק בגינה. בפנים היה ריח אבק וקפה ישן, מלא ספרים וסיפורים. בית אמיתי. ״אני לא יודע איך חיים במקום שאי אפשר פשוט… שיעלם מתחתיי,״ הוא הודה. ״נלמד יחד,״ הבטחתי. למדנו דברים הרבה יותר קשים.
גדלנו בלי שמישהו יבחר אותנו. לא הסתכלו על הילדה המפוחדת או על הילד בכיסא גלגלים ואמרו: ״אותם אני רוצה״. אבל אדם שלמד להכיר את אליעד, ראה את טוב הלב ובחר להעניק לו מתנת חיים. בסופו של דבר, לפעמים החיים נותנים מתנה דווקא למי שלא ציפה לה אם הספקת להאיר לעולם רגע קטן של טוב לב. רק כשאתה רואה באמת את האחר, אתה מגלה שגם אפשר למצוא מקום אמיתי בעולם.
