התחתנתי לפני חצי שנה, ומאז יש משהו שלא עוזב אותי.
החתונה הייתה באולם פתוח יפהפה, עם מוזיקה חזקה, אורות מסנוורים, והמון שמח אנשים רוקדים, צוחקים, חוגגים. באמצע הערב הרגשתי שאני צריך קצת אוויר, יצאתי מהאולם הראשי, ובמרחק ראיתי את החבר הכי טוב שלי, יואב, ואת אשתי, שילת, עומדים בצד, ליד השירותים. זה לא היה סתם שיחה. הם רבו.
המחוות של שילת היו נורא מתוחות, הידיים שלה זזות במהירות, יואב עמד עם לסת קפוצה, מסתכל הצידה. לא הצלחתי לשמוע ממש מה נאמר בגלל כל הרעש, אבל היה ברור שזה ויכוח לוהט.
ניגשתי לאט, מנסה לא להפריע מיד או למשוך תשומת לב. כשהתקרבתי מספיק, שמעתי בבירור את יואב אומר לה:
“זה נושא שלא נדבר עליו יותר.”
הקול שלו היה יבש, חד ומנותק.
באותו רגע הם הבחינו בי. שאלתי מה קורה, על מה הם מדברים.
הם נבלו. שילת הייתה הראשונה להגיב אמרה שלא קרה כלום, שזה סתם שטויות. יואב מיהר להוסיף שרבו לגבי איזו שאלת טריוויה, איזה הימור שהוא זרק, והיא לא רצתה להשתתף. ההסבר נשמע חפוז, מבלבל, בלי פירוט.
שניהם מיד שינו נושא וחזרו לאולם, כאילו כלום לא קרה.
שאר הערב השתדלתי להחזיק אווירה של שמחה רקדנו, הרמנו כוס לחיים, החלפנו ברכות עם כולם. אבל בכל פעם ששניהם היו בסביבה, שמתי לב שהם מדברים מינימום מתחייב, ונמנעים מלהסתכל אחד לשני בעיניים. מאותו רגע, ליד כולם, לא החליפו מילה.
באותו ערב שתקתי.
אחרי החתונה חזרנו לשגרה. אני ושילת התחלנו חיים משותפים. המשכנו להיפגש עם יואב והבת זוג שלו ארוחות, ימי הולדת, מפגשים רגילים. אף אחד אף פעם לא הזכיר את מה שקרה. לא קיבלתי שום הודעה מוזרה, לא היו שיחות חשודות, לא כלום.
רק אותו רגע.
הרגע הזה לא נותן לי מנוחה. המשפט המדויק. הטון. הדחיפות שבה סיימו את השיחה כשנכנסתי. הדרך שבה התנהגו כשהבחינו בי.
אין לי הוכחות. אין לי הודעות, סצנות, וידויים. רק את אותו ריב ביום החתונה שלי והתחושה שקטעתי משהו שלא הייתי אמור לשמוע.
עברו שישה חודשים ואני עדיין חושב על זה. לא האשמתי אף אחד.
ועכשיו אני שואל את עצמי:
מה עושים עם כזה ספק, כשאין לך שום דבר ממשי רק את ההרגשה שקרה שם משהו באותו יום?
אני לומד מזה, שגם כשאין עובדות, לפעמים ספק יכול להיות הדבר הכי כואב. חשוב לא לתת לזה לאכול אותך מבפנים, ולבחור איך להמשיך עם אמון, או לשחרר. ไม่มี תשובה אחת נכונה, אבל מה שברור לי כשאתה מרגיש משהו עמוק, עדיף להתמסר לשיחה פתוחה, ולא להיתקע בשקט.
