היום כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שהנישואין שלי היו הדרך שלי לברוח מהעוני. הייתי בת 35 אז, אבל כל זה התחיל כשהייתי בת 20. לא גדלתי בבית מאוד עני, אבל חייתי כשאני מחשבת כל שקל. למדתי באוניברסיטת תל אביב בערבים, וביום עבדתי במאפייה קטנה ברחוב דיזנגוף. הייתי חוזרת עייפה עם רגליים נפוחות, ותוהה האם החודש אצליח לשלם על הרב-קו, צילומים לאוניברסיטה, אוכל ושכר לימוד. חלמתי על חיים רגועים לא מפוארים, רק יציבים.
אז פגשתי אותו. הוא היה בן 40, מרצה באוניברסיטה, תמיד לבוש בקפדנות, עם אוטו משלו, מדבר על טיולים לחו”ל, השקעות וביטחון. לא התאהבתי מיד. כן, הוא מצא חן בעיני, אבל יותר מהפנים או מהשיחה שלו, אהבתי מה שהוא ייצג מנוחה, שקט, חיים בלי מאבק יום-יומי.
התחלנו קשר, וכבר מההתחלה הפער היה ברור. בזמן שאני בודקת מחירים בתפריט, הוא מזמין בלי לשאול את המחיר. כשאני מדברת על עבודה נוספת, הוא מדבר על קניית דירה להשקעה. הוא אומר לי: ״את לא צריכה לחיות כל כך בקושי״, ״אני יכול לתת לך חיים טובים יותר״, ״אני לא רוצה שתלחמי לבד״. במחשבות שלי, המילים האלו תקועות עד היום.
ידעתי שאם אסיים את הלימודים, יהיה לי יותר טוב, אבל זה היה דורש שנים. איתו זה קרה מיד. אחרי כחצי שנה הוא הציע לי להתחתן. לא בכיתי מהתרגשות. שתקתי. באותה לילה כמעט לא ישנתי. חשבתי על אמא שלי, הבקרים העייפים שלה, על לעולם לא לספור יותר שקים, על בית נאה.
אמא שלי הייתה נגד בהתחלה. אמרה שאני צעירה מדי, שהוא מבוגר מדי, שהיא לא רואה אותי מאוהבת. עניתי לה שהאהבה לא משלמת חשבונות, שאני עייפה מהחוסר ואני רוצה משהו טוב יותר. בכינו הרבה. בסוף היא קיבלה את זה, כי לא רצתה לאבד אותי.
התחתנתי איתו שנה וחצי אחרי שהכרנו. הכל קרה מהר: בית גדול ברמת השרון, ריהוט חדש, נסיעות לחו”ל בחודשים הראשונים. העליתי תמונות עם חיוך, אבל בפנים הרגשתי כמו שחקנית שמגלמת תפקיד שבחרה בו לא מתוך אהבה, אלא מתוך נוחות.
אני לא יכולה לומר שהוא אדם רע. הוא מספק, אחראי, אבא מצוין לילדים שלנו, עוזר גם לאמא שלו וגם לאמא שלי כלכלית, נוכח בחיינו, נאמן, לא תוקפני. הוא לא הבעיה. אני הבעיה. אני לא אוהבת אותו באמת, כמו שאוהבים אהבה אמיתית. אני מכבדת אותו, מעריצה, אסירת תודה על כל מה שעשה אבל לא מרגישה את אותה התרגשות שמציפה את הלב.
סגנון החיים שלו שונה משלי. הולך לישון מוקדם, לא אוהב לצאת הרבה, מעדיף תוכניות רגועות, לא רוצה שינויים. אני עדיין רוצה לטייל, לצחוק ממש חזק, לאלתר, להרגיש פרפרים בלב. אבל אני מתאימה את עצמי. תמיד מתאימה את עצמי.
יש לילות שבהם אני שוכבת במיטה ענקית, עם מזגן, שקט ונוחות, ומרגישה ריק מוזר. זה לא עצב, אלא התחושה שאני חיה את החיים הנכונים, אבל לא את החיים שעושים אותי ממש מאושרת. אני מבשלת במטבח יפה, לוקחת את הילדים לבתי ספר טובים, לא חסר לי שום דבר חומרי אבל לעיתים קרובות חסר לי רגש, תשוקה, פנטזיה. הוא אומר לי ״אני אוהב אותך״, ואני עונה ״גם אני״, אבל בפנים הקול שלי נשמע אחרת.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו הייתי נשארת לבד, אילו הייתי מסיימת את הלימודים בלי קיצורי דרך, אילו הייתי ממתינה לאהבה אחרת. לפעמים אני מרגישה אשמה אפילו על המחשבות האלה, כי יש נשים שהיו נותנות הכול כדי לקבל ביטחון כזה. ושם בדיוק מגיעה האשמה: אין לי זכות להתלונן, אבל גם אין בי יכולת לשקר לעצמי.
איזה עצה הייתם נותנים לי כדי להיות מאושרת?
