נישאתי בגיל חמישים, סברתי שמצאתי את האושר, אך לא היה לי מושג מה צפוי לי
אני אחת מאותן נשים שהתחתנו מאוחר. לצערי, גם מערכת היחסים הזאת, שהגיעה בשלב מאוחר בחיי, נסתיימה.
תמיד קראו לי “החופרת” באמת אהבתי ללמוד. השלמתי תואר שני והפכתי לספרנית במרכז התרבות בעיר ירושלים. חבר קרוב הכיר לי את מי שעתיד היה להיות בעלי. שמו היה ראובן, והוא היה בן חמישים ותשע. חרף גילו, שמר על תקווה ולא ויתר על חיפושיו אחר בת זוג. הייתי צעירה ממנו בתשע שנים. ראובן כבש את ליבי מיד גבר משכיל, מנומס, אוהב שירה וספרות עברית. שוחחנו רבות, ולאחר כמה חודשים הציע לי נישואין.
הסכמתי, שנים ארוכות השתוקקתי למשפחה משלי. לאחר החתונה עברנו להתגורר בדירתי, משום שבתו ובני משפחתה התגוררו בביתו שבגבעתיים. את האמת, לא ידעתי למה לצפות. שנים רבות חייתי לבד, כעת השתנה הכל והרגשתי מתוסכלת. כתם על מפה השולחן, שמיכת מיטה מקומטת, גרביים זרוקות וכל מיני חפצים מוזרים שלא תיארתי לעצמי שיהיו חלק מחיי הכל הקפיץ וטרטר אותי. הרגשתי כאילו הוא מתארח במלון, ורק אני אחראית לכל עבודות הבית. כספים היו עבורו אתגר תמידי. איבדתי את הסבלנות כשהעדיף לשבור את הברז במקום לתקן, ורק כשהמצב החריף, הזמין איש מקצוע.
יום אחד נפל לי האסימון אינני חייבת לספוג ולהקפיד; שנינו אנשים בוגרים והרגלינו שונים. שוחחנו פתוח, ואז הבנתי שראובן שבע רצון ממצבו. מעולם לא אהבתי מריבות, אני אדם שקט. ובכל זאת, לא הצלחנו להסתדר: בתו של ראובן כבר תכננה את חייה בדירת אביה, מתוך מחשבה שיימשיך לגור עמי. רק אחרי שלושה חודשי משא ומתן עיקש, הסכים להתגרש. דרש להחזיר מתנות שקניתי לו. לא כאב לי להחזיר את הסל לפסולת ואת השרשרת שקנה לי.
אותה תקופה מעלה בי מחשבות כיצד, אם בכלל, אפשר לבנות חיי משפחה מאושרים גם אחרי גיל חמישים.
