אני מעצבנת את בעלי…?
שמונת שנים הכל זרם כמו מים בנהר הירקון, אבל שנה תשיעית משהו התחיל להיות מוזר. ויותר מהכל אני עצמי, נגה, נהייתי לו בלתי נסבלת.
הוא התחיל לחזור מאוחר הביתה, אוכל חומוס בשקט, ממלמל לעצמו, פותח את הלפטופ ויורה כל הלילה בחייזרים. כשכן הסתכל לעברי, היה לו פרצוף כאילו כל השיניים שלו מושפעות מדלקת חניכיים מהרקפת ועד כפות הרגליים. והוא נעשה יבש, זורק לי ככה בלי להסתכל אפילו: “אני נשאר לישון אצל אמא שלי הלילה”.
יום אחד נשברתי והרמתי טלפון לחמותי:
מרים, יוחאי אצלך?
היא השיבה לי בקול מתוק מדבש:
אשת חיל, נוגה, תמיד יודעת היכן בעלה נמצא.
קניתי לי איזה ספר הדרכה בשוק הקצבים: “איך לשמור על גבר”, והתחלתי להסביר לקופאית שזה בשביל חברה, אבל היא הסתכלה עליי בחמלה כאילו אני כתם רוטב עגבניות חסרי בינה.
אחר-כך תפס אותי, כמה מוזר הספר הזה באמצע המחשבות קלטתי: כמה גברים צריך לאבד כדי לכתוב ספר שלם על “איך לשמור”? מאיפה משיגים גברים חדשים בכל פעם שהקודמים עוד לא התפוגגו?
מאה וחמישים עמודים מלאים בטיפים: לייצר לו בית חמים, ללבוש הלבשה תחתונה מפוארת, להתעניין במה שהוא עושה. אפילו למדתי סוף סוף להכין חלה לשבת אבל הוא לא רצה לחזור לאווירה הביתית. כנראה הייתי צריכה ללוש את החלה בבגדי תחרה, או לפרוץ כך לבית אמא שלו, איפה, לפי המיתוס, הוא בכלל נמצא.
גם כשניסיתי לשתף בתחביב שלו שיחקתי איתו במשחק יריות ועברתי שלב שיעקב לא הצליח לעבור שבוע זה רק העצים את הקרחון.
הלכתי לקנות מגפיים לחורף, אבל חזרתי עם גור שמן בשקית ביד בדיוק במחיר של מגפיים. הסתכלתי עליו פתאום כל החיים רציתי כלב אמיתי, לא איזה שניצל כלבים קטנטן שמנבח.
המגדלת צחקה:
את מבינה בכלבים? לא? אז זה לברדור.
וששאלתי, למה הוא לא ממש צהבהב, אמרה בנונשאלנטיות:
יגדל, יתצהב, זה כלב טרנדי! כל התעודות אצלי, אבא ואמא אלופים! חבל על הזמן, לוקחת אותו כמעט בחינם.
ואמרה מחיר משוגע.
לא היה לי די שקלים בארנק, אבל היא קיבלה את מה שנתתי והלכתי לי הביתה, כי לפחות מישהו ישמח לקראתי: מגפיים לא יביאו לי נעלי בית לפה, ולא יסתכלו לי בעיניים באהבה.
באותו ערב במיוחד, יונתן פתאום נכנס:
מה זה פה?
לברדור, עם תעודות, זול!
פיטרתי את התעודות מולו, ומתברר שהשקית כללה תעודות של פיטבול. הטלפון של המגדלת הוביל בכלל למשרד עיריית תל אביב, אשר נציגיו סיננו קללות באידיש כששמעו על לברדורים ובולדוגים.
את עיוורת? איפה פה לברדור? כמה שילמת? כמההה?! לא יאמן.
הגור לא אהב את הצעקות של יונתן, הטיל שתן ענק על הרצפה במקום לנבוח, ויונתן זרק מבט לשמים:
אלוהים, מה עשיתי כדי להגיע לזה.
בבוקר הקטן התמקם יופי: אכל את הנעליים של יונתן ונשנש את הסנדרלים.
ואז זה התפוצץ.
הכל בי נהיה בלתי נסבל: הפרצוף, החולצה, הנשמה, המחשבות, אפילו שהמשכורת שלי כפולה משלו כי זה, כמובן, “משפיל אותו”. ואין לנו ילדים.
יונתן, אתה בעצמך לא רצית ילדים! ניסיתי להעיר בעדינות.
כי איזה ילדים יהיו לאחת מפגרת כמוך? מפגרים, כמובן! למי שתתחתן איתך נו באמת, מי ירצה?!
הגור הקשיב, ולאחר רגע הרים רגליים קצרות וניסה לנשוך את קרסולו של יונתן.
עכשיו, כשחנק אותי העצב על הילדים שלא היו, כל שיכולתי היה לראות אותו זורק דברים למזוודה.
שלושים שנה. אין חיים. זהו זה.
אבל עם הגור אי אפשר להתחשבן. הוא ישב מצונף, אוכל לי גרב בלב שבור, עושה את עצמו כלב מסכן ונטוש. לא מזיז לו שאני בוכה רוצה אוכל, מים, ליטוף לגב. תשומת לב.
הגור, ששמו גולן, גדל כמו שמרים, אבל הגנה לא משהו. כל ניסיון נשיכה התחלף בהמון ליטופים וליקוקים.
בערבים הסתובבתי איתו עד מאוחר. דצמבר, בעיר, חופרים ימה בשכונה, גשם ובוץ מה קורה? גולן נופל פנימה, נובח. אני קופצת אחריו, מזל שלא נשברה לי רגל.
הבור עמוק, דפנות חימר חלקלקות, חצות כמעט, הטלפון בבית.
לא רציתי לצעוק, ניסיתי לטפס, ואז נפלתי התחלתי לזעוק “הצילו!!!”
שני נערים בלבוש שחור גותי ועם עיגולים כהים בעיניים הגיעו, מוארים בפנס דהוי נראו כמו יצאו מסניף גיהנום, אבל לא הקריבו אותי למלאך המוות, אלא קראו למד”א, חיכו איתי והשתעשעו שם למעלה.
קדימה הוציאו את גולן ליקק לכולם את כל הפנים, כולל הגותים. אחרי זה אני. קפאתי, לא היה לי אכפת שכל העולם רואה.
המחלץ הראשי גער עליי ועל “הכלב המטומטם” ועל העירייה ועל הממשלה. גולן, שמעולם לא שמע מילים כאלה, קפץ על האיש וניסה ללקק לו את האף באוויר תוך כדי נגיחה עשה לו דימום.
באחת בלילה הסצנה הייתה: כלב מאושר ומטונף, נגה מכוסה בוץ, כבאים מלאי רוק ונוער גותי, ומפקד אחד עם אף מדמם.
אולי תחנכי קצת את המפלצת שלך הוא אמר.
מנסה, אבל הוא עקשן כמו תיש.
ממש כמוני, לחש הגותי, ואיבד את הדמות, צחק בקולי קולות.
אני גרה פה, רוצים לשטוף פנים? אמרתי רועדת.
לך, לך, עודדו החבר’ה את המפקד בכל זאת, נראה כמו חניבעל לקטר עכשיו.
אולי אני צריכה בעצמי לחפור בור, עד שיתקנו פה משהו, אשאר רווקה נצח טענה אחר כך בבדיחה שירלי, חברה שלי.
נ.ב. הילדים שלי לא גאונים מיוחדים. ילדים רגילים, מצחיקים וחכמים יעלי ועמיאל. בכיתה א’ צריך היה לספר על המשפחה:
אבא שלנו מציל את העולם! אמא שלנו עובדת עם מחשבים! התלהב עמיאל.
הוסיפה יעלי בלחישה:
והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!







