התוודה שהוא אוהב אישה אחרת — ובפתק שלה גילה שאשתו חשבה על הכל והמאהבת בכלל לא חיכתה לו

יומן אישי: חודש של שגרה, ואז הכל התרסק
תמיד אני חוזר במחשבות לחודש ההוא, מתגלגל בו בזמן הלאה ולמעלה, מנסה להבין היא באמת התכוונה לתת לי ללכת? או שאז כבר ידעה שהיא זו שתעזוב?
אחרי שהיא אמרה בשלווה:
טוב, אם אתה אוהב מישהי אחרת תלך. אבל תעשה לי טובה אחת
חיכיתי לכל דבר: דמעות, צעקות, חקירות ליליות של מי היא? אבל רוני רק הסתכלה בעיניים ואמרה:
תן לי שלושים יום. תישאר בבית כאילו שום דבר לא קרה, כאילו אתה עדיין הבעל שלי. אני לא אשאל שאלות, לא אתערב בהחלטה שלך ללכת. אבל שלושים הימים האלה יהיו שלי. אתה יכול?
הוקל לי הנה, אישה בוגרת, גירושין בלי דרמות. אפילו החמיא לי שהיא לא מתעקשת להישאר.
אוכל, עניתי בקלות. בטח.
ואז החודש הזה התחיל.
באמת לא שאלה כלום, לא בדקה לי את הטלפון, לא חיפשה שמות, לא ביקשה בוא נדבר. להפך הייתה בדיוק כמו פעם, כשהתאהבתי בה: שקטה, חמה, הכנתי שניצלים, תמהר לפני שיתקררו, יד על כתף בכניסה לבית.
הבאתי לה פרחים לפעמים סתם ככה. אולי מתוך רגשי אשמה, אולי בגלל שירדן (כבר מזמן ירדן בראש שלי) התקעצה לי אתה עושה לה דווקא?. אז החבאתי את האשמה בין הזרים.
רוני קיבלה אותם והסתכלה כאילו היא משמרת רגעים. לא אותי את הבית. איך מריח קינמון. איך אני חולץ נעליים בכניסה. קולות של מכונת כביסה. איך האור נופל על החולצה שלי בבוקר.
תפסתי את עצמי בבלבול לא רוצה ללכת. החיים האחרים עם ירדן מרגשים ומתוקים יש שם אותי רוצים. כאן יש יציבות, יותר מדי בשביל לא להעריך. אבל אמרתי כבר אני אוהב מישהי אחרת. אז צריך להיות עקבי.
לא ידעתי שרוני יושבת כל לילה אחרי מקלחת מול לפטופ וכותבת. לא בפייסבוק, לא לעבודה כותבת מה היא לוקחת, מה משאירה, ואת מי הזהירה.
בוקר של שקט משונה שקט שאין בו רוני
התעוררתי מהשקט.
לא השקט הרגיל כשהיא במטבח, מכונת הקפה רועשת, רדיו ברקע. שקט אחר שקט של דירה שאין בה אף אחד.
רוני? גיששתי אל הצד שלה במיטה.
ריק. הסדין מתוח כמו בבית מלון. אין פיג’מה.
קמתי, הלכתי למטבח. השולחן מצוחצח. על התנור כלום. על הכסא לא חלוק שלה. בכניסה אין נעליים שלה. המתלה של התיק שלה ריק.
לא נבהלתי מיד אולי הלכה מוקדם לאמא שלה. ואז ראיתי דף על השולחן, דף רגיל, כתוב בכתב היד שלה, מסודר.
למעלה משפט אחד שהקפיא לי את הגב:
אורי, את המתנה שילבתי לעצמי.
התיישבתי, פתחתי.
ומה שקראתי אחרי זה היה כל מה שגרם לי להרגיש כאילו התחשמלתי.
הדף לא היה סתם אני הולכת, שיהיה לך טוב. זה היה תיק אישי. מדויק, אבל מלא סבלנות שלה. היא כתבה כאילו היא מובילה אותי ביד ומסבירה:
אמרת: אני אוהב מישהי אחרת.
עניתי: בסדר, תלך.
אבל, אורי, לא הבנת שבאותו רגע לא אתה עזבת אותי אלא אני שחררתי אותך.
ביקשת חופש נתתי. אבל הייתי צריכה שלושים ימים לסגור את הכל, ולהבין מה עם האחרת.
תקרא בעיון. אל תקרע, אל תשרוף. תזדקק לזה.
ואז פרטים.
1. על הדירה
הדירה שאתה גר בה שלי. קיבלתי מסבתא, רשומה על שמי מאז שהתחתנו. לא זכרת, כי היית מאוהב, חשבת שאנחנו לעד.
שנתיים הצעת למכור ולקנות גדולה יותר. סירבתי אתה מבין עכשיו למה.
אתמול הגשתי בקשה לטאבו שום פעולה לא תקרה בלי שאני באה פיזית. אז אתה והאחרת לא תעשו עם הדירה כלום.
2. על הרכב
אתה יכול לקחת את הרכב. הוא שלך. עשיתי מתנה עבורך באמת, שלא תחשוב שאני מתכוונת להשאיר אותך בידיים ריקות. אני לא נוקמת. רק שמה נקודה.
3. על האחרת שלך
כאן באמת הצטמררתי.
אתה חושב שאני לא יודעת מי היא. יודעת. שמה ירדן. בת 29. עובדת בסוכנות תיירות, אוהבת חיים יקרים.
לא פגשת אותה במקרה. היא הגיעה בכוונה לבר ההוא.
אבל זה לא הכל.
לפני עשרה ימים נפגשתי איתה. כן, אורי אני. היא ידעה שאתה נשוי.
נפגשנו בקפה. אמרתי: אם אתם אוהבים בוא נכיר.
התחילה לשחק אותה תמימה, אבל כששמעה שאני יודעת על הטיול בעכו, המלון בתל אביב, הצמיד שנתת לה נרגעה.
יודע מה היא אמרה?
רוני, את אישה נהדרת. אבל אורי גבר בוגר. הוא בוחר לבד.
ואז:
אני לא מתכוונת להיות אשתו או לכבס לו גרביים. מספיק שהוא משלם לי על הדירה ועל טיולים. את רוצה קחי אותו חזרה, רק תוודאי שהכסף ממשיך להגיע.
הקלטתי אותה.
צמוד לזה הייתה בצע קטן.
נשימתי נעתקה לא מאמין. ירדן שלי, זו שאני עוזב עבורה בצורה יפה, לא הייתה שום דבר ממה שחשבתי?
דפדפתי הלאה.
4. למה ביקשתי חודש
אני לא היסטרית, לא רציתי להטריף אותך בלילות, לא סצנות. הייתי צריכה:
למצוא את ירדן ולשמוע אותה בלי דרמות;
להעביר חזרה את הכסף ששלחת לה בשקט מהחשבון המשותף (כן, אורי חשבון משותף זה לשנינו, לא לך ולמישהי אחרת);
להודיע לבנק שלא תוכל למשוך את החיסכון;
להכין מסמכי גירושין בלי שתיעשה פדיחה;
והכי חשוב לזכור אותך כמו שהיית, לא זה שהסתובב בבית עם פרחים וכאב, אלא זה שצחק, אכל סלט ביצים שלי, ונישק אותי בבוקר.
זו הייתה מתנתי לעצמי. רציתי עוד חודש של נישואין רגילים. אחרון. ואז לסגור את הדלת.
נהיה לי קר בפנים. כל הזמן חשבתי שאני שולט במצב, מגיב לבגרות, יוצא בכבוד, שתיאמר לי תודה. והפחד היא חישבה הכל מזמן.
5. מה עכשיו
כשאתה קורא את המכתב הזה, אני כבר בדרך לאמא שלי בירושלים. אגיש שם בקשה לגירושין.
לא צריך לבוא הכל דרך עורך הדין שלי.
נשאר לך הרכב והחפצים שלך.
המשכנתא על המטבח שלך. העברתי על שמך (אמרת שזה הממלכה שלך, אז תשלם).
החיסכון המשותף מוקפא עד הסכם.
ירדן בחודש הבא תעזוב את הסוכנות ותתחתן. לא איתך. יש לה כבר חתן.
היא אמרה לי בעצמה. יש לך הקלטה.
אז אורי, אתה מתאהבת לא באחרת, אלא באשליה שבנו לך בעדינות נשית.
פסקה אחרונה כבר לא הייתה קרה.
אתה לא רע. פשוט חשבת שאי אפשר לא לאהוב אותך. מחלה של גברים.
באמת אהבתי אותך. הרבה.
אבל האם אני אוהבת גבר שמוכן למכור אותנו בשביל בילוי עם חצאית יפה? לא.
אז תלך.
ובפעם הבאה, לפני שאתה אומר לאישה אני אוהב אחרת תוודא קודם אם האחרת בכלל אוהבת אותך.
שלום,
האישה הנוחה שלך לשעבר,
רוני.
מתחת הייתה הערה כזו:
נ.ב. אם תנסה לחפש אותי או לעשות דרמה את ההקלטה עם ירדן אביא למנהל שלך ולאמא שלך. לא נקמה. פשוט לפעמים צריך להסתכל על עצמך מהצד.
בדיקה הכל אמיתי
הדבר הראשון שעשיתי ניגשתי למחשב, הכנסתי את כרטיס הזיכרון. הקלטה נפתחה.
את צריכה להבין, רוני, ענתה ירדן, בקול רגוע אפילו שמח. למה להצמד לאורי? הוא בסדר, נדיב. אבל יש לו משפחה. אני לא טיפשה לא מתכוונת להתחתן איתו. קיבלתי מה שרציתי וזהו.
ואם הוא יחליט לעזוב? שאלה רוני בסבלנות.
שיעזוב, אז מה? ירדן פיהקה. אחרי חצי שנה יבין שאני לא מתכוונת לבשל לו. ולי כבר יש חתן. אמרתי לך יש לי מישהו מזמן. אורי פשוט ארנק נוח כרגע.
הוא חושב שהוא אוהב אותך.
שיהיה, ירדן גיחכה. גברים צריכים לשחק במאוהב. העיקר שהכסף זורם. אל תדאגי, אני לא אגנוב לך את הבעל. אין לי עניין בזה.
קולה של רוני נרגע.
ואם אני אעביר אותו אליך?
קחי חזרה! צחקה ירדן. לא באתי בגלל אורי. באתי בגלל ההזדמנויות.
כיביתי את ההקלטה.
הרגשתי מטוסקל, כאילו מישהו שפך עליי מים קרים. לבי התכווץ.
עזבתי את רוני בשביל אישה שכבר בדרך להתחתן עם מישהו אחר.
התוודיתי בכנות לאישה שסגרה לי את כל הפינות והכספים כבר חודש.
חשבתי שאני פועל בבגרות אבל נראה כמו ילד עם כיס עמוק.
הייתי מבויש כמו שאף פעם לא הייתי.
המתנה שלה זמן לעצמה
רק בערב הבנתי למה קראה לזה מתנה.
אני חשבתי שהמתנה היא הכנות שלי.
אבל היא העניקה לעצמה מתנה זמן.
במהלך החודש:
הוציאה את הכספים מהחשבון המשותף;
וידאה שהאחרת היא לא יריבה, אלא רק ניצולת;
סדרה לעצמה את הבית והחיים;
והעיקר נפרדה ממני בדרכה.
לא טרקה דלת, לא שברה צלחות.
הלכה יפה. עכשיו הכאב לא שלה, שלי.
ישבתי על הרצפה בכניסה. בדירה שלה. בפעם הראשונה החודש בכיתי. לא כי אשתי עזבה. כי הבנתי:
היא הייתה כל הזמן חכמה יותר.
היא ידעה הכל.
והיא אהבה בלעדית, כמו שמבוגרים אוהבים, לא כמו ירדן כל עוד משלמים.
הוצאתי טלפון, חיפשתי את ירדן, חייגתי.
היי חתול, ענתה קלילה. מה, מוקדם היום
נוכל להיפגש? הצלחתי להגיד.
לא, מיד ענתה. אני היום עם שגיא. אמרתי לך. אל תעשה סצנות. אתה ידעת שיש לי חיים משלי.
עם שגיא? יובש בגרון. זה זה החתן שלך?
נו נקרא לזה ככה, גיחכה. אורי, עזוב. עזרת לי תודה. אבל לא הבטחתי לך כלום. אני ממהרת.
השיחה נותקה.
נשארתי עם מסך טלפון.
זהו.
איבדתי את אשתי בעד אישה שהייתי אצלה מישהו שפורע אחד.
סיום
שבוע אחרי, הגיע מכתב אמיתי.
אורי.
אל תחפש אותי.
אני לא כועסת.
פשוט סיימתי.
אולי יום אחד תדע לאהוב אדם חי ולא אשליה
אבל אל תגיד אני אוהב אחרת לפני שהאחרת לא אומרת עליך מה שירדן אמרה לי.
שמור על עצמך.
ר.
הנחתי את המכתב ליד הדף הראשון שלה, והבנתי המתנה הכי גדולה שנתנה לי: היא הראתה לי את עצמי. בלי מסכות.
וזה היה מפחיד יותר מלהודות שאתה אוהב אחרת.