לגילוי שנשפך עליי כמו גשם פתאומי
עד גיל עשרים ושבע, מיכה היה כמו נחל אביבי בירושליםזורם, רועש, וממש לא דואג לכלום. השכונה הכירה אותו כמי שתמיד מוצא מה לעשות: בלילה אחרי יום עבודה מפרך הוא היה מארגן את החבר’ה, נוסעים בטויוטה חבוטה עד לנחל הירקון עם חכות ובשובם עם שחר כבר עוזר לשכנה שצריף שלה מתנדנד.
הבחור הזה, מיכה, אין לו דאגות בכלל, הנידו ראשיים הסבים בגן העיר.
הוא חי בלי שום מחשבה, רק טירוף מבורך, נאנחה אמא שלו, תמר.
עזבו אתכם, הוא פשוט כמו כולם בגילו, אמרו החברים שכבר מזמן עשו חתונה, יש להם בית עם מרפסת ותשלום משכנתא לנצח.
אבל אז הגיע גיל עשרים ושבע. לא ברעם ביום בהיר, אלא חרישיתכמו עלה תפוח שנושר על שביל בשדרות רוטשילד. זה היה בוקר אחד, תחת קריאת תרנגול של השכן, והקריאה הפכה לא אופטימית אלא ספירת מלאי. פתאום הריקנות שאף פעם לא שם לב אליה, התחילה לצפצף לו במוח.
הסתכל סביב: הבית של ההוריםישן, מצריך תיקונים שלא נגמרים. אבא שלו, יוסי, כבר כפוף מהסחיבות ומהאובססיה לגבי מחירי אבוקדו והשקיות בסופר.
התפנית דרמטית התרחשה בחתונה של בן דוד רחוק בכפר ליד נתניה. מיכה, תמיד הליצן, רקד בלי הפסקה. ואז פתאום ראה את אבא שלו, יושב עם שכן אפור שיער, משוחחים בשקט ומביטים בו. לא היה שם כעסרק עייפות שקטה, עצב חמים כזה של ירושלים בסתיו.
כמו מישהו שגילה שיש לו חור בגג, מיכה ראה את עצמו פתאום: לא ילד, אלא גבר שמפזז באירועים של אחרים בעוד שהחיים זורמים לו מתחת לרגליים, בלי שורש, בלי בסיס.
על הבוקר שאחרי, משהו בו התהפך. נעלמה הקלות השובבית ומה שנשאר זה כובד נעים, רצינות של אנשים שבונים. הוא הפסיק להסתובב סתם, לקח חלקה ישנה של הסבא שמתה מזמן, שם בין פרדסים ועץ זית. כיסח, החליף קרשים רקובים, אפילו ניסה לתקן את הגדר בכוחות עצמו.
הכפר התפקע מצחוק.
מיכה הולך לבנות בית? הוא עוד לא סיים תיכון, בטח יפול לו הגג על הראש!
אבל הוא לא התייאש: קנה פטיש, פגע באצבעות במקום בגזע, ואני אומר לכםאין דבר כואב כמו אצבע של ישראלי ממורמר. חסך שקלים שהיו נזרקים על פיצות עכשיו הפך אותם למסמרים, לוחות עץ, וקצת צבע. עובד עד החשכה, נרדם כמו צבר אמיתי, סוף-סוף עם הרגשה של משמעות.
אחרי שנתיים כבר עמד שם בית קטן מצופה עץ אורן, עם ריח בוץ ועודף תקווה. ליד עמד מחסן, שורה של עציצים, ושביל שמוביל לפינת ירק. מיכה נהיה שרירי ושחום, והעינייםיותר רגועות ופחות רועשות.
אבא שלו היה בא מדי פעם, מציע עזרהמיכה תמיד סירב בנימוס. אבא חידד זוויות בסבלנות, בדק את הגג, בסוף מחא כפיים:
הבית הזה עמיד! כל הכבוד, ילד שלי!
תודה, אבא, ענה מיכה.
עכשיו צריך למצוא כלה. בעלת-בית אמיתית! חייך אבא.
מיכה חייך, הביט בביתו, בפס עץ הזית שמעל הגג ואמר:
אני אמצא אותה, אבא. הכל בזמן שלו.
אחז בגרזן והלך לבקע עצים, כבר לא בדחיפות אלא בשלווה מגניבה. החיים הבלתי דאגתיים נעלמועכשיו נכנסה דאגה, עבודה, וחיוך קטן של סיפוק.
ויום אחד, בוקר קיצי רגיל, רגע לפני שהוא נוסע לכרמל לחפש ענפי עצים למדורה, מיכה כבר התעסק עם הקורולה הישנה שלו ופתאום, משער הבית הסמוך, יצאה היא. נועה.
נועה, פעם ילדה עם צמות, שרצה תמיד ברחוב עם הגברים הקטנים, ברכיים עקוצות ופה תמיד מחייך. מי שנסעה ללמוד הוראה בתל אביב, פורחת.
אבל עכשיו לא נכנסה ילדההופיעה אישה. שיער זהוב כגליל, שמלה פשוטה וכובשת, עיניים שלא יציאות מהסרטים אלא פשוט עמוקות ומזמינות. היא נראתה חולמת, מתקנת את התיק שלא זורם מהכתף, אפילו לא הבחינה בו בהתחלה.
מיכה נעמד כאילו מישהו חיבל לו במנוע. הלב, שבדרך כלל רגיל לשפץ גגות, פתאום התחיל להתרקע כמו חמין במוצ”ש.
מתי? מתי הפכת כל כך יפה? עוד אתמול היית בשבילי רק ילדה עם צמות.
היא קלטה את מבטו, חייכהואפילו החיוך לא היה של ילדה מהרחוב אלא חומק, אגוזי, מחלחל פנימה בתחכום.
היי, מיכה! מה עמדת כמו מסמר עקום? המכונית עושה בעיות?
נועה נועה, את בדרך לעבודה?
כן, מורה כאן בבית־ספר המקומי. צריך למהר לשיעור, שלא יצעקו עליי שהתלמידים שוב חוגגים לבד, חייכה.
המשיכה להלך על הדרך המאובקת, ומיכה הביט בה עד שנעלמה. ופתאום, במקום לחשוב על חשבון עץ, מרוב התרגשות, עברה לו בראש מחשבה ברורה:
זו, זו אני רוצה להתחתן איתה.
הוא לא ידע, שבאותו יום, בשביל נועה זו הייתה נקודה מאושרת מאודכי סוף סוף, אותו מיכה שלא ראה אותה באמת, הביט בה באמת.
אולי זה קרה, סוף סוף! מגיל שלוש עשרה הייתי מאוהבת בו, והוא תמיד אמר לי ‘קטנה’. כשהתגייס לצה”ל, בכיתי יותר מהבנות הגדולותהן דבקו בו, ואני נעלבתי. אפילו חזרתי לכאן רק כדי לעבוד כמורה
האהבה השקטה, הילדותית, שחבויה בליבה, קיבלה פתאום תקווה. היא הלכה, מרגישה את המבט שלו שורף לה גב.
מיכה, באותו יום, וויתר על הליכה לכרמל. הסתובב סביב הבית, בקע עצים כמו משוגע. הלב שלו לא נתן לו מנוחה.
בערב, כשהלך להביא מים מהקולנועית, ראה שוב את נועה. היא חזרה עייפה, אותה תיק.
נועה! קרא. העבודה בסדר? הילדים שוב שיגעו אותך?
היא נשענה על הגדר, עיניים עייפות ומתוקות.
העבודה היא עבודה. הילדיםהם ילדים. רעש ופיצוץ, אבל הלב שמח. אני אוהבת ללמד אותם, הם מפתיעים ומצחיקים הבית שלך נראה יציב!
עדיין בשיפוץ! גמגם מיכה.
הכל אפשר לשפץ ולבנות, בסוף זה ייגמר טוב, בטח אמרה, סיימה את חוכמתה בחיוך, הניפה יד והלכה.
הכל אפשר לבנות,” חזר מיכה”לא רק בתים.”
מיום זה, החיים שלו קיבלו מטרה חדשה. הוא כבר לא בנה רק ביתהוא בנה בית בשבילה. חשב איך יהיה לחיות שם יחד, אולי לא יהיו קופסאות מסמרים בחלון, אלא עציצים פורחים; שבמרפסת, הוא לא ישב לבד אלא איתה, עם נועה המרשימה.
פחד להלחיץ אותה, חלם בשקט. מיכה מקרי מצא את עצמו בדרך לבית הספרבהתחלה רק מחייך. בהמשך היה שואל על העבודה והכיתה.
איך הם הילדים שלך? היה שואל, כשהיה עובר ליד בית הספר ורואה אותה עטופה בתלמידים טורפים ברעש: להתראות, נועה המורה! היו צורחים.
פעם הביא לה סל אגוזים מהיער. נועה קיבלה את תשומת הלב שלו בחיוך מתלחשב, קראה איך הוא משתנה מנער שתמיד היו לו רעיונות מסיביים, לגבר רציני ואמין. וגם בליבה נדלק רצון אמיתי.
מעל הכפר כבר עמדו עננים אפורים של סתיו. ערב אחד, כשביתו היה כמעט גמור, והאוויר הגדוש בריח חול ומנגל, מיכה לא התאפק. חיכה לנועה ליד השער, בידו ענף רימון אדום מהגינה.
נועה, פתח בהתרגשות, הבית כמעט מוכן אבל הוא ריק, ממש ריק. אולי תבואי, תראי בעצםאני מציע לך את כל הלב. קלטתי שאת יקרה לי יותר מכל דבר.
היא הסתכלה עליו, ראתה בעיניו רצינות, פחד קטן, אבל גם תקווהוקיבלה את ענף הרימון. הצמידה אותו אל ליבה ואמרה בשקט:
את הבית שלך ראיתי מהיום הראשון שנוצר. תמיד רציתי לדעת איך הוא ייראה מבפנים ומתי תזמין אותי זה היה החלום שלי. אזאני מסכימה
ובפעם הראשונה, בין עיניה הבורקות, נראתה שוב אותה הניצוץ הילדיהניצוץ שמיכה פעם לא ראה, אבל עכשיו, סוף סוף, הוא קיבל את ההזדמנות להדליק אותה.
תודה שקראת, שתפו, ותהיו שמחים. בהצלחה!
