ההתאהבתי בשכן שלנו. בני לא רצה לדעת עליי
״מה את עושה, אמא? השתגעת?״ קרא לי בני, ופניו אדממו כמו סלק. ״את עם השכן? עם הזקן המשוגע מהצד השני של הגדר?״
עמדתי במטבח, עוד אוחזת במפית. לא ציפיתי לתגובה כזו. רק אמרתי שאני יוצאת עם מראברהם, שדיברנו כמה חודשים, מרגישים טוב יחד אולי התאהבתי.
״אבא נפטר לפני שלוש שנים בלבד!״ קרא בני. ״איך את יכולה?!״
הרגשתי בחילה. רציתי לשבת, אבל הוא כבר פנה לדלת. ״אל תתקשרי אליי. אני לא רוצה אותך בחיי״, זעם ונפץ את השעון עד שהחלון ברעיד.
אחר כך נפל השקט. נשארתי לבד, ולא השקט המוכר של הבדידות שהייתה לי לאורך השנים. היה זה ריק אחרי האדם שהייתי אם, מגדלת ואוהבת עד סופה.
האם באמת אין לי זכות לאושר?
לא קמתי באותו לילה. שכבתי במיטה, מביטה בתקרה, ובראשי עוד הקול שלו: ״לא רוצה אותך בחיי״. המילים פגעו עמוק יותר מכל פיגוע שראיתי. אפילו קבורה של בעלי לא הייתה כל כך מרגשת המוות היה טבעי, אבל כאן זה היה כמו ניתוק קו עם הילד שלי.
אברהם שלח לי הודעה בבוקר: ״חושב עלייך, כאן אם תרצי לדבר״. לא השבתי. אשמתי לא אותו אלא לבני. הרגשתי שעשיתי משהו בלתי הפיך.
כל היום הלכתי בבית כמו רוח ריקה. תמונות המשפחה על המדף, כוסות עם כתית ״סבתא הכי טובה״, ציורי נכדים שמודבקים על המקרר כל אלה הזכירו לי שהייתי פעם חלק ממשפחה יציבה: אם, סבתא, בת זוג. עכשיו הרגשתי נצלנית.
בערב באה בתי רוני, הביאה לי עוגה ומיץ פטל, כמו תמיד. ישבה לשולחן והביטה בי בעיניים. ״שמעתי מה קרה״, קראה.
הנהנתי בראשה, ולא רציתי להתפרק. ״ומה את חושבת?״ שאלתי במחשבה.
רוני השיבה בכתף. ״למרות מה? טאבא היה אדם נהדר. קשה לדמיין אותך עם מישהו אחר. אבל את כבר לא בת שבע. יש לך זכות לחיבוק, לחום. רק תביני את קפרא. הוא עדיין חי בזיכרון.״
״אבל אני חיה במציאות״, אמרתי. ״והיא מאוד בודדה.״
היא מביטה בי זמן רב, ואז לוחצת את ידיי בעדינות. ״לא יודעת מה לומר, אימא, אבל אני איתך.״ המילים היו כמו תחבוש על הפצע לא מרפאות, אבל מעניקות כוח לקום למחרת ולצאת לגינה, כמו תמיד.
אברהם היה בכניסה, עם הפנים שלו המוזרות וקפיץ תה ביד. ״אפשר לשבת לרגע?״ שאל.
הנהנתי, הוא יושב לידי על הספסל. ״סליחה שהכל נפל״, הוא לחש. ״לא רציתי להקשות עלייך.״
״זה לא אשמתך״, אמרתי. ״כנראה שאין לי זכות לדברים כאלה.״
אברהם הביט בי ברצינות שמעולם לא הרגשתי. ״אל תאמרי כך. יש לך זכות, וגם לי. במשך שנים עשינו הכול ״כפי שצריך״. אולי הגיע הזמן לעשות משהו… בדרך שלנו.״
חום מלא במותניי. לא עניתי, אבל גם לא ברחתי. נשארתי, והייתי איתו בשקט שלא פוגע רק מרפה.
שלושה שבועות עברו, וקפרא לא חזר. לא התקשר, לא שלח הודעה. נכדים שקט. כאילו כל חיי הקודמים נקטעו בסכין חדה. למרות שהכאב היה יומיומי, התחלתי ללמוד לנשום מחדש.
עם אברהם נפגשנו כמעט כל יום. לא עשינו דבר מיוחד תה, שיחה על הספסל, קניות משותפות. אבל זה היה מספיק כדי שאמרתי לעצמי שאני חיה. מישהו רואה אותי לא כאם, אלמנה או סבתא, אלא כאישה.
יום אחד, כשחזרתי מסופר הירקות, ראיתי מול הבית את מכוניתו של קפרא. נחרדתי, חשבתי להסות, להסתתר, לטעון שאין לי מקום. אבל עמדתי, נכנסתי פנימה.
קפרא ישב ליד השולחן, בלי הילדים. ״באתי לומר שאולי עברתי על גבול״, אמר במבט מרוחק. ״אבל עדיין לא מצליח לקבל זאת.״
ישבתי מולו. ״לא מצפה שתהיה בקבלה, רק שלא תדחה אותי.״
הוא שתק זמן רב. ״את יודעת כמה אהבתי את האבא״, אמר לבסוף.
״אני יודעת. גם אני אהבתי אותו. הוא הלך, ואני עדיין כאן. ולא רוצה למות בחיים.״ לבסוף הוא הביט בי, בעיניים כעס, כאב ואולי קצת הבנה. ״זה יהיה לי קשה.״
״גם לי קשה״, הגבתי. ״אבל לא אפסיק לאהוב אותך רק בגלל חוסר ההסכמה.״ הוא קם, חבק אותי בקצרה. זה היה הכל.
עד היום אינני בטוחה שההחלטה נכונה. אבל אהבה לא מגיעה רק כשזה נוח. היא מגיעה, ולפעמים צריך לקבל אותה, גם אם זה גורם למישהו להסתובב בגב. גם אם זה כואב. רק כך אפשר להרגיש שוב שהחיים אמיתיים.
הלקח הוא: כשהלב פותח, אין מקום לשנאה; קבלת האהבה, גם כואבת, היא שמחזירה לנו את היכולת לחיות במלואם.
