התאהבתי בגיל שבעים. הילדים שלי אמרו שזה מביך.
בגיל שבעים, אדם חושב שהוא כבר טעם את כל הטעמים שהחיים יכולים להציע. קפה של בוקר. כיסא אהוב ליד החלון. ספרים שקראת שלוש פעמים, ובכל זאת אתה חוזר אליהם, כי הזיכרון כבר לא מה שהיה. השקט שנשאר אחרי ארבעים שנות נישואין, כשהאחד הולך.
אני מכירה את השקט הזה שלוש שנים. שלוש שנים עם מטבח ריק, ארוחות ערב לאדם אחד, ושיחות עם החתולה שלי, כאילו היא פסיכולוגית. אגב, חתולה לא משהו בתור פסיכולוגית. אף פעם לא עונה, ונרדמת בדיוק כשמגיעים לחלק הכי חשוב.
ואז, בדיוק כשהחיים כמו שתמיד קורה להם מחליטים להפתיע בלי לשאול, הופיע גבר בן שבעים. בכלל לא הייתי מוכנה לזה.
זה היה ביריד ספרים בתל אביב. יום שלישי, יורד גשם. אני עם המעיל גשם הכי עלוב שלי בז’, זה שנראה כאילו קניתי אותו מחנות תחפושות לפורים של נשים בגילי. ולמען האמת, משם הוא באמת.
הוא עמד מול דוכן של ספרים משומשים, עם משקפיים בקצה האף וספר פתוח, שאותו בכלל לא קרא. הסתכל לאוויר, כאילו מחשב את הגיל של היקום. או מה להזמין לארוחת ערב. אצל גברים, אף פעם לא יודעים.
ניגשתי אליו, כי אני לא מהסוג שסתם עומד מהצד, ואמרתי:
תגיד, הספר הזה מדבר אליך, או שאתה מדבר אליו?
הוא קפץ ככה שהמשקפיים כמעט עפו לו. תפס אותם ביד אחת, צחק בשנייה, והסתכל עלי כאילו אני הדבר הכי מצחיק שהוא ראה בעשרים שנה. ייתכן מאוד שזה נכון, עשרים שנה בלי צחוק זה הרבה.
הוא מדבר אלי, הוא ענה. אבל אני לא מקשיב.
באותו רגע הרגשתי שמשהו מוזר קורה. לא בלב את הלב אני כבר לא מחזיקה על 120. בבטן. הכל התערבב לי, כאילו מישהו מחליט להכין חביתה ספרדית בתוכי, בלי לבקש רשות.
הצעתי שנלך לשתות קפה. הוא הסכים. אין לי מושג איך תוך ארבעים שניות עברנו מ”לדבר על ספרים” ל”לשתות קפה יחד”, אבל ככה זה כשהחיים כבר לא משאירים מה להפסיד.
ישבנו בקפה שלוש שעות.
בשלוש השעות האלה למדתי שהוא קורא לעצמו דוד, שהוא אלמן, שיש לו שני בנים שמסתובבים סביבו כאילו הוא מכונת כביסה שאף אחד לא יודע איפה למקם, ושכל חייו לא בישל כלום חוץ מחביתה.
חביתה? שאלתי. עם מה?
עם מה שיש.
דוד, זה לא בישול. זה הישרדות.
הוא צחק כל כך חזק שהקפה נשפך. ואני חשבתי: טוב, האיש הזה בלגן אחד גדול, אבל בלגן מצחיק. ובגיל שבעים, זה שווה המון.
נפגשנו עוד שלוש פעמים לפני שהחלטתי לספר לילדים שלי. לא כי התביישתי, אלא התכוננתי אסטרטגית. בדיוק כמו לארוז תיק לנסיעה קשה צריך להכין מילים, ולהצטייד במבט של “אל תנסו לשכנע אותי אחרת”.
הגיעה שבת. אנחנו שלושתנו סביב השולחן. הבן הבכור שלי הכין את התבנית שלו, כמעט בפולחן דתי. האוכל היה טעים, היין בינוני, אבל שתיתי אותו בכל מקרה. וברגע הנכון, בין המנה השנייה לקינוח, אמרתי:
דרך אגב… אני יוצאת עם מישהו.
השקט שנוצר היה כזה שאפשר היה לחתוך אותו עם סכין.
הבת שלי הגיבה ראשונה. פתחה את הפה. סגרה אותו. פתחה שוב.
אמא, אמרה בטון שהיא שמורה ל”אמא את ילדה קטנה”. את לא רצינית.
למה לא?
זה… מביך הבן שלי מלמל על הצלחת. אנשים מדברים.
ואז קמתי.
בן, אמרתי בשקט. אילו אנשים? כי היום דיברתי עם השכנה, עם האופה, ועם הכלב בגינה. אף אחד מהם לא היה מזועזע. הכלב אפילו נראה שמח בשבילי.
עוד שקט. קצר יותר.
ועוד משהו המשכתי ומזגתי לעצמי עוד יין. אם תמשיכו להגיד שזה מביך, אז אני אזמין אותו כל שבת לארוחה פה. עם החביתה שלו.
הבן שלי כמעט נחנק מהמים. הבת שלי שמה ידיים על הפנים.
ואני, עם כל הכבוד שיכולה לאסוף אשה בת שבעים עם מעיל גשם בז’, חייכתי, ובאותו ערב הרמתי טלפון לדוד.
דוד, שאלתי אותו. חוץ מחביתה, אתה יודע להכין עוד משהו?
נחשו מה הוא ענה.
