איזה סיפור, קשה אפילו למצוא את המילים. תקשיב, הייתה פעם אישה, בוא נקרא לה תמר סגל, שהחיים עם בעלה דניאל כבר ממש נשברו לה. לא דיברו בכלל, כל אחד שותק ומסתגר בעצמו, המון ריבים ושנים של כעס. פתאום, תמר עוברת התקף לב מטורף. ממש נעה בין החיים למוות. ושם, בחוויה כזאת חוץ-גופית, מחכה לה מלאך שמימי, מין שליח כזה, ואומר לה שאחרי שיקול של כל המעשים שלה עוד לא הגיע הזמן שלה לגן עדן. אבל יש לה עוד מעט זמן לעשות חסדים ולשוב על דרכיה. תמר ישר מבינה את הרמז ומתחננת לחזור.
ככה היא מתעוררת שוב בבית, עם דניאל. אבל כלום לא השתנה הוא מסתובב סגור ועצוב, לא מדבר אליה, הם כבר חודשים ישנים בנפרד. פתאום היא חושבת לעצמה: אולי הגיע הזמן לעשות צעד. אני אבשל לו משהו טעים, הוא הרי בקושי אוכל, ולסדר קצת את הבגדים שלו. אני אתן לו הרגשה של בית, כזה כמו שפעם היה.
אז כשהוא הולך לעבודה הוא עובד באיזו נגרייה, לא פשוט להחזיק עבודה במדינה היא מתחילה לכבס ולגהץ לו את כל הבגדים, מבשלת קוסקוס כמו שאהב כשהכירו, מדליקה נרות, קונה קצת פרחים בשוק מחנה יהודה, וכותבת לו פתק כזה חם מהלב: “אני חושבת שיהיה לך יותר נעים לישון במיטה שהייתה פעם שלנו. זו המיטה שבה יום אחד הבאנו לעולם את הילדים, שבה פחדנו יחד אבל גם עטפנו אחד את השני. האהבה עדיין שם, מחכה לנו. אם תוכל למחול לי אשמח לפגוש אותך שם.” והיא חותמת, “שלך, תמר”.
אבל אז פתאום היא עוצרת, ואומרת לעצמה רגע, מה אני עושה? אני זאת שצריכה להתנצל? הוא זה שחזר כל ערב עצבני אחרי שפיטרו אותו מהנגרייה, אני הייתי אמורה להסתדר עם מה שיש לנו בבנק ולספוג את הדיכאון שלו. וזה עוד כלום, הוא התחיל לשתות, יושב מסטול על הידית של הכורסה, הילדים רק ניסו לשחק והוא התעצבן, עלי צרח כל רגע. הוא הרי כמעט הרס לנו את הבית ודווקא אני צריכה להתחנן?
מתוך עצבים היא קורעת את הפתק, ואז פתאום שומעת את קול המלאך: “אל תשכחי עוד חסדים בודדים, ותהיי במקום שחלמת עליו. אחרת הדרך שלך לא תיפתח.” היא מתלבטת, מסתובבת בבית, ואז מחליטה כן. היא יושבת וכותבת את הפתק מהתחלה, הפעם עם עוד יותר רגש:
“לא הבנתי אז כלום. לא זיהיתי כמה פחדת כשלרגע אחד איבדת את הביטחון בעבודה. בטח רעדת מבפנים. אני זוכרת איך כל הזמן דיברת על הפנסיה, וכמה קיווית שנעשה סוף סוף דברים יחד, ואני דחפתי אותך לעבוד כמונית למרות ששנאת כל רגע. זוכרת את הלילה שקרעתי את כל המכתבים היפים שכתבת לי ושרפתי את הציורים שלך. כעסתי שלא יצרת, שלא כתבת עוד שירים אפילו שהם היו יפים כל כך. ברגעים שחשבת שאתה לבד בחדר גם אני פחדתי. גם אני הרגשתי שבטוח לי רק כשאתה חוזר הביתה מעבודה עם תלוש.” היא לוקחת נשימה, “סליחה, אהובי, מבטיחה שמעכשיו זה יהיה אחרת. אני אוהבת אותך”.
כשהוא חוזר בערב הביתה, הוא פותח את הדלת, ומבין שמשהו השתנה. הבית מריח מרק עוף אמיתי, הנרות דולקים, מתנגן דודי טסה ברקע, ועל הספה מונח הפתק. ברגע שתמר יוצאת מהמטבח עם המגש, היא רואה אותו בוכה כמו ילד. היא מניחה את המגש, פשוט מחבקת אותו. הם לא צריכים מילים. הם פשוט בוכים יחד, מתחבקים, ואז הוא הרים אותה ממש כמו פעם ונשא אותה למיטה. והתשוקה, כאילו לא עברו עשרים שנה, וביחד אכלו ארוחת ערב, עוד צחוקים וזכרונות מהילדות של הילדים.
ואחר כך, כשהיא שוטפת כלים, היא מסתכלת החוצה, ורואה את המלאך בגינה, בין השתילים. היא רצה החוצה, כמעט בוכה, ואומרת לו “בבקשה, מלאך, תן לי להישאר עוד. אני רוצה להחזיר לו את הציור, לתקן את כל מה שאני קלקלתי. אני מבטיחה שעוד רגע הוא יהיה מאושר. ורק אז, אבוא איתך”.
והמלאך עונה לה: “אין לי מה לקחת אותך לשום מקום. כבר מזמן הגעת לגן עדן שלך. תזכרי רק את הגיהינום שאת חיית בו וכמה לפעמים גן עדן הרבה יותר קרוב ממה שאנחנו חושבים.”
ואז היא שומעת את דניאל קורא מהבית: “מותק, קריר כאן, בואי לישון. מחר יום חדש מתחיל.” והיא מחייכת לעצמה. “נכון, תודה לאל, מחר יום חדש”
ותשמע, כולנו לפעמים כועסים או מתמרמרים על מה שאין לנו, אבל חבר, יצא לך לחשוב כמה אתה בעצמך נותן? וכשאתה סובל, כמה מזה אולי אתה גורם לאחרים? או כשקל להשפוט, האם בדקת באמת אצלך? כולם רוצים להיות חברים טובים אבל האם אתה באמת פתוח עם עצמך? כמה פעמים אנחנו רוטנים שאין מספיק אבל מסתכלים מה כבר יש? או מתלוננים על העולם אבל מנסים לשפר אפילו משהו קטן? כולנו חולמים על גן עדן אבל מה עשינו כדי להמתיק טיפה את הגיהינום של אחרים? חושבים שאנחנו ענווים אבל האם הלב באמת פתוח? כועסים על רוע אבל זורעים טוב? מתלוננים שכולם אדישים אבל האם אנחנו בעצמנו מפגינים אהבה? פוחדים מעניות אבל יודעים להעריך מה שיש ולחלוק? נפגעים מקוצים אבל מישהו מכם ניסה לגדל ורדים? חוששים מהחושך הדלקת פעם אור בשביל מישהו? רק עסוקים בעצמנו ומישהו שם אכפת לנו בכלל? פוחדים להיות לבד אבל מעניקים נוכחות? פוחדים מחולי דואגים לבריאות? רוצים שלום מחפשים פיוס?
חבר, לפעמים, גן עדן זה לא שם הוא כאן, לידנו, אם רק נפתח את הלב.
