ההכנות לחג תמיד מלאות לחץ וטרחה אך בדרך כלל זו טרחה נעימה: האורחים שמגיעים מכל הלב, בני המשפחה שמתקבצים יחד. כולם חוגגים בשמחה, בלי דאגות, ומרגישים יחד. אני רוצה לשתף אתכם בסיפורה של אישה אחת שנורא רצתה לציין יומולדת שישים בקרב בני משפחתה.
“יותר משבוע הקדשתי להכנות למסיבת יום ההולדת שלי. חגגתי 60 לפני כמה ימים. כל כך חיכיתי כבר לראות את כל הקרובים שלי סביבי, שהשקעתי את כל כולי בהכנות. בגלל המצב בגל הקורונה, נאלצתי לוותר על מסעדה ותכננתי לארח אצלי בדירה.
אני גרה עם הבת שלי, ליני בת 31, שעדיין לא התחתנה. הבן שלי נשוי, ויש לו ילדה מדהימה, הנכדה שלי. לא מזמן הוא חצה את גיל ארבעים. השתוקקתי לחגוג עם הילדים והנכדה. יצאתי לשוק, תכננתי תפריט הכנתי שפע מאכלים: סלטים שונים, ממולאים, תבשילי בשר, וגם עוגה. קבעתי שכולם יבואו בשבת, כדי שיתאים לכולם.
אבל… חיכיתי, וחיכיתי, ואף אחד לא הגיע בשבת ההיא. הבן שלי אפילו לא ענה לי לטלפון. לא הבנתי מה קורה. הלב שלי נצבט. יום חג הפך ליום עצוב, ודמעות של תסכול עלו לי לעיניים. עמדתי מול השולחן הערוך, עם כל האוכל, ולא היה מי שישב וישתף איתי את הרגעים האלה. איך אפשר? הילדים שלי! ליני ניסתה לעודד אותי, אך לא הצלחתי להרגיע את עצמי, וביום ראשון תפסתי אוטובוס והגעתי לבית של בני, לגלות מה קרה.”
“את שני הילדים שלי גידלתי לבד. בעלי נסע לעבוד בחו”ל, ופשוט נעלם. בעזרת הוריי קניתי לעצמנו דירת שלושה חדרים ישנה בפ”ת, שם גרנו. כשהבן שלי חגג 30 הוא התחתן. ברוח טובה, נתתי לו ולאשתו חדר אחד, ליני גרה בשני, ואני בשלישי. לא היה הכי נוח, אבל רציתי לעזור לבני הזוג הצעירים להתחיל את חייהם.
כך חיינו כמעט שמונה שנים, ואני הייתי סבתא צמודה לנכדה. כשחמותי נפטרה, היא אמנם בקושי דיברה איתי, אבל הורישה לי את הדירה שלה, חדר אחד בלבד. שיפצתי אותה מהיסוד. אחרי הכל, הענקתי לבן ולמשפחתו את הדירה המשודרגת, והם עברו לשם. עם הזמן התראינו פחות, אבל המשכנו לחגוג יחד חגים ומשפחתיות.
ואז, לראשונה בחיי, בני לא הופיע לחגיגת יום ההולדת. הבוקר כבר הייתי אצלם בתשעה בבוקר, מודאגת שמא קרה משהו חמור. הבאתי איתי קופסאות של אוכל ביתי טעים שהכנתי במיוחד. מי שפתחה לי הייתה הכלה, עייפה ולא מרוצה מההשכמה. היא הביטה בי מופתעת ושאלה למה באתי.”
“הבן שלי עדיין ישן. כשהתעורר, הציע לי כוס תה, ושאלתי אותו איך זה שלא באו, ושלא ענה לו לטלפונים. הוא שתק, אבל הכלה ירתה במקום שניהם. היא טענה שכל הזמן כעסה על כך שלמשפחתם הקטנה הייתה דירת חדר בלבד, בעוד שאני גרה לבד בדירת שלושה חדרים. והיא התרעמה על כך שהם לא יכולים להרחיב את המשפחה בגלל המקום הקטן שקיבלו, למרות שויתרתי על שלי למענם.
זה קצת כאב. בסופו של דבר כל החיים משתדלים עבור הילדים, מקריבים, אבל לפעמים זה לא מספיק, לא מוערך. מתברר, שבסוף כל אדם צריך לחשוב גם על עצמו ולא רק על אחרים, אחרת יגלה שגם הטוב שבך לפעמים לא יתקבל תודה. הכרת תודה אינה מובנת מאליה. לפעמים, בשביל למצוא שלווה בלב, צריך לדעת לתת ולשחרר, וללמוד שגם את עצמך ראוי לזכור בתוך כל הנתינה.
