השמלה האחרונה
בת שלי, אצל קולגה שלי מהעבודה, רותי לוי, הבת שלה עומדת להתחתן, ורוצים להזמין ממך שמלת כלה. תקחי את העבודה?
לא, אמא, יש לי מלא עבודה, בקושי מספיקה כלום. שימצאו מישהי אחרת.
היא רצתה רק ממך, את תופרת כל כך יפה, כל העיר ממליצה עלייך.
אין לי שום סיכוי להספיק…
טוב, את יודעת, הם יהיו מאוכזבים מאוד…
נועה תופרת בביתה, ולה לא חסר לקוחות והרבה פעמים היא נאלצת לסרב. עוד כשהייתה ילדה והייתה תופרת שמלות לבובות שלה, כבר אז ידעה שכך יראה העתיד שלה. אחרי הצבא, היה לה ברור לאן תלך ללמוד.
נעה תופרת בקפדנות, השמלות יושבות בדיוק מושלם, כל הלקוחות מתלהבות. היא אוהבת את העבודה הזו, והיא גם פרנסה מצוינת. למרות השפע בחנויות, הרבה נשים מעדיפות שמלה אצל תופרת.
שבוע אחרי זה, אמא שלה נכנסת אליה הביתה, בוכה.
בת שלי, איזה אסון… דפנה, הבת של רותי, זו שרצתה להזמין אצלך שמלת כלה, נהרגה עם החתן בתאונת דרכים. נסעו לבני משפחה בחיפה, ובלילה הוא נרדם בדרך; המכונית סטתה מהכביש והתנגשה בעץ. היו כל כך צעירים ומאושרים, התכוננו לחתונה שלהם, ועכשיו… במקום חתונה הלוויה. אוי, איזה דבר נורא…
נעמה הזדעזעה. כמה החיים לא צודקים…
ההורים עכשיו צריכים לקנות לה שמלת כלה, לקבור בה את דפנה… לא הספיקו אפילו להזמין תפירה… זה נורא, לקבור בת…
בלילות, נעמה המשיכה לתפור עד מאוחר, כל הזמן חושבת על הטרגדיה הנוראה. אלוהים לא הביא לה ילדים, הרופאים קבעו שהיא עקרה. בהתחלה כאב לה מאוד, אבל עם הזמן התרגלה.
מה גם, שהגיל שלה כבר לא צעיר. לפני חודשיים מלאו לה ארבעים ושלוש. היא יכלה רק לתאר לעצמה את הכאב של הורים שקוברים את הילדה שלהם.
פתאום בקול רם נפתח לה החלון. נעה מופתעת, הולכת לסגור אותו. איך זה קרה? הרי לא היה בחדר אף אחד…
כשהסתובבה חזרה, ראתה בחדר דמות של נערה, כמעט שקופה, חדר רואה דרכה.
השתגעתי כבר, נגררו מהמחשבות, הגיע הזמן לישון…
תתפרי לי שמלה, בבקשה. לא זכיתי להתחתן בחיים, לפחות אלך לשם בשמלה שאני אוהבת… זו השמלה האחרונה שלי. אני ודניאל נהיה עכשיו תמיד יחד, כך נגזר לנו למעלה…
מי את בכלל? מה העניין פה?
אני דפנה. רק את יכולה לתפור בדיוק כפי שאני רוצה…
קיבלתי הזדמנות לראות איפה אחיה הלאה, ואולי תופתעי טוב לי שם, אני לא מפחדת למות, במיוחד כשדניאל איתי… רק בא לי להיות יפה, פעם אחת אחרונה…
נעה המומה. איך זה הגיוני? זה נשמע כסרט. זה בטח רק מהדמיון שלה.
מחר חייבת לישון. כנראה בגלל כל המחשבות על הטרגדיה, מדמיינת עכשיו את רוח הכלה…
נעה הלכה לישון ונרדמה מיד. בבוקר שוב חזרה לעבודה והחליטה: מה שקרה אתמול בלילה, לגמרי עייפות ומחשבות מיותרות.
בערב ניסתה להיכנס מוקדם למיטה. כשהספיקה לסדר את פינת העבודה שלה, שוב הופיעה הבחורה השקופה.
את יודעת, כבר התרגלתי למצב שלי… רק קשה לי לראות את אמא שלי ככה, נשברת בכאב. ניסיתי להגיע אליה, אבל היא שבורה מדי, לא מצליחה להרגיש אותי, ואת כן מצליחה… לא כל האנשים יכולים לזה.
דפנה, ומה יקרה אחר כך? אחרי ההלוויה, מה עם הנשמה שלך?
יש מי שמלווה אותי, ואשאר כאן, איפה שפעם גרתי. אחר כך אלך איתו לשאר הנשמות. אני לא יכולה לספר יותר מזה, אסור. גילו לי הרבה דברים באמת, במוות אין שום פחד, זה רק מעבר, יש שם עולם אחר, אני ממשיכה הלאה. יבוא יום ואחזור בגוף חדש, אולי בכלל לא בת. אבל עכשיו, את הדרך הזו אני רוצה לסיים ככלה יפה. בבקשה, עזרי לי.
נעה הרימה כתפיים במבוכה. איך אפשר בכלל לתפור שמלה למת, על פי בקשתה?
אני אפילו לא יודעת איזו שמלה את רוצה, מה המידה שלך… וגם איך אסביר את זה להורים שלך?
פשוט תתפרי, ותסמכי, הכול יסתדר כמו שצריך. תראי, ככה היא צריכה להיראות.
הנערה סובבה בחדר בשמלה לבנה יפהפייה, ואז עצרה. נעה שמה לב לכל פרט. השמלה הייתה עדינה, כולה תחרה.
נעה ישבה ושרטה סקיצה, שמה לב לכל פרט. כשסיימה, הבחורה נעלמה לגמרי.
בבוקר נעה הסתכלה על הסקיצה זה לא היה חלום!
היא נסעה לתל אביב, קנתה את התחרה היפה ביותר והבד הכי יוקרתי. קבעה לפי העין את המידה דפנה בחורה רזה. מיהרה הביתה וישבה לעבוד. פתאום גמרה את הכל והבינה שהשמש כבר שוקעת. בעלה טפח לה קלות על הכתף.
נעמילה, את בסדר? את בימים האחרונים בכלל לא מדברת. הכל בסדר?
אספר לך, אבל אולי תחשוב שהשתגעתי… אז כרגע עזוב, אל תיעלב…
יומיים לאחר מכן, השמלה הייתה גמורה. אף פעם לא תפרה כל כך מהר וקל ממש הרגישה שמישהו עוזר לה. כשהעמידה אותה על הבובה, התרגשה מהתוצאה. רק עצוב שדפנה לא הספיקה ללבוש אותה בחיים.
בערב באה אמא שלה עם חדשות.
את מאמינה, עד עכשיו אי אפשר לקבור את דפנה… פעם לא משחררים מהמכון לרפואה משפטית, אחרי זה מסתבכים עם הניירת… אפילו שמלה לא מצליחים להשיג, בכל החנויות מסרבים למכור להם, כאילו נטפלה עליהם קללה. רותי כבר לא יודעת מה לעשות.
אמא, תתני להם את השמלה שתפרתי לדפנה… בזה תכבורהּ.
איך זה? בכלל לא רצית לתפור, וגם לא לקחת מידות…
אמא, תסמכי ככה זה צריך להיות, תאמיני לי.
למחרת, בני משפחתה של דפנה באו לקחת את השמלה. נעמה לא דרשה מהם שקל.
את דפנה ואת דניאל קברו באותו יום. השמלה התאימה לה בדיוק, ובכלל לא ברור איך הצליחו להלביש את המתה הגוף שלה היה רך כאילו היא רק נרדמה.
הבת שלי נראתה כל כך יפה בארון, אפילו חייכה… יהי זכרה וזכרו של דניאל ברוך…
כעבור כמה ימים נעה חלמה את דפנה. היא רקדה עם דניאל בגן יפה, בין פרחים נדירים ועצים מוזרים. ציפורים צייצו, בחיק הטבע ניגר פלג.
כשהסתיימה הריקוד, דפנה חייכה אל נעמה:
זו השמלה הכי יפה בעולם, תודה! אני מאושרת! ועוד משהו בקרוב תופיע אצלך ילדה בשם עלמה. עזרתי לה להגיע אלייך…
נעה התעוררה בבהלה. דפנה שמחה, השמלה יפה בעיניה כל זה לא היה לשווא… אבל מי זו עלמה?
חזרה לעבודה, מפעם לפעם נפגשה אצל חברה כדי להירגע קצת מהתפירות. ישבו, שתו תה, נזכרו בנעורים.
ורד, לאחרונה כל הזמן לא טוב לי בבטן, כנראה שעמלתי יותר מידי. ממילא לא הייתי אצל הרופאה המון זמן, נראה שהפסקתי לגמרי לקבל מחזור, אולי הגיל. מחר אלך לבדוק אצל מומחית במכבי, בלי תור.
נעם, הגיע הזמן, את מזניחה את עצמך עם כל העבודה הזאת!
***
נעמה, את בהריון. זה באמת נדיר, בגילך, רוב הנשים לא מצליחות…
אל תצחיקי, אני עקרה כבר שנים. אולי תבדקי שוב?
אין ספק. תראי בעצמך, הנה באולטרסאונד ידיים, רגליים, הלב פועם. הכול תקין, גם ההריון וגם התינוקת. מזל טוב, זו בת!
נעמה יצאה מהרופאה עם דמעות של אושר. זה פשוט נס… אחרי כל השנים האלה… בת… אז על זה דפנה דיברה! עלמה הגיעה אליה, בת יקרה.
קנתה זר, הלכה לבית העלמין, מחפשת את הקבר של דפנה. מצאה ישר, ממש לאיזו תחושה הרגליים מובילות אותה לשם בלי לדעת איפה.
תודה לך דפנה. הבאת לי את המתנה הכי גדולה, את הבת שלי… מקווה שאת ודניאל מאושרים שם יחד.
הניחה את הזר והלכה הביתה, חיוך על שפתיה, מלטפת את הבטן. אם לא הייתה עוזרת עם השמלה, אולי לא הייתה זוכה לילדה… תן טוב, והטוב יחזור אליך.
