השמלה האחרונה
בתי, הבת של שותפתי לעבודה, רותי בן-דוד, מתחתנת. הן רוצות להזמין אצלך שמלת כלה. את מוכנה לקחת את זה?
לא, אמא, יש לי המון עבודה, אני פשוט לא מספיקה כלום. שיחפשו תופרת אחרת.
היא רצתה אך ורק אותך. אין כמוך, כולם ממליצים עלייך.
אני באמת לא יכולה…
טוב, חבל. הן בטח יתאכזבו…
יעל עבדה מהבית, לא היה לה רגע דל, והרבה פעמים נאלצה לסרב ללקוחות. מאז שהייתה ילדה ונהגה לתפור בגדים לבובות, היא ידעה שתעסוק בתפירה. מיד אחרי התיכון כבר היה לה ברור לאן תלך.
יעל עבדה בדייקנות, כל בגד ישב מתלבש בדיוק, לקוחות היו נרגשים. היא אהבה את העבודה, וגם הכנסה טובה נכנסה הביתה. למרות מבחר הבגדים בחנויות בתל אביב, הרבה העדיפו לתפור אצל תופרת.
שבוע עבר, ואז אמא שלה הופיעה אצלה בוכה.
בתי, איזה אסון… הבת של רותי, עינת, שרצתה שמלה, נהרגה בתאונה יחד עם ארוסה. נסעו קרוב לחיפה למשפחה, ובלילה הוא נרדם על ההגה, האוטו סטה מהכביש והתנגש בעץ. כל כך צעירים, כל כך מלאי שמחה, התכוננו לחתונה… ועכשיו, במקום שמחה הלוויה. איום ונורא…
הלב של יעל נשבר. כמה אכזרית יכולה להיות לפעמים החיים…
עכשיו ההורים שלה צריכים לקנות לה שמלת כלה בשביל הקבורה… לא הספיקו להזמין תפירה… פשוט לא נתפס, לקבור את הבת…
יעל עבדה עד שעה מאוחרת, והמחשבות על הטרגדיה לא עזבו אותה. לא היו לה ילדים הרופאים קבעו שהיא עקרה. בהתחלה כאב לה מאוד, אחר כך התרצתה, השלימה עם הגורל שלה.
בקרוב ימלאו לה 43, גיל שאינו פשוט ללידה. היא יכלה לדמיין את הסבל של ההורים, והרגישה חיבה עמוקה למשפחות של הצעירים.
פתאום, באמצע הלילה, החלון בחדר נפתח בבת אחת. יעל ניגשה לסגור איך הוא נפתח לבד?
כשחזרה לעמדת העבודה, ראתה ליד השולחן נערה צעירה, שקופה, כאילו רואים דרכה את החדר.
זהו, התעייפתי כל כך שכבר יש לי הזיות. אני חייבת ללכת לישון…
תני לי שמלה, בבקשה. לא זכיתי להתחתן כאן, לפחות אלך לשם בלבוש שאני בוחרת… זו תהיה השמלה האחרונה שלי… עידו ואני נהיה יחד לנצח. כך נגזר מלמעלה…
מי את? איזו בדיחה זאת?
אני עינת… רק את תדעי לתפור לי כמו שאני חולמת.
נתנו לי לראות מה מחכה לי, וזה מדהים, אני לא מפחדת ללכת בטח כשעידו שלי והאהוב עולה איתי… רק רוצה להיות יפה, בפעם האחרונה בחיים האלה…
יעל התבלבלה. זה באמת קורה לה? כאלה דברים ראתה רק בסרטים. לא הגיוני.
היא חייבת להפסיק לחשוב על הטרגדיה הזאת ולישון. בטח זו עייפות ומחשבות.
יעל הלכה למיטה ונרדמה מייד. בבוקר, פתחה שולחן וחזרה לעבודה, שכנעה את עצמה שמה שהיה בלילה רק דמיון.
בערב, כשהחליטה ללכת לנוח מוקדם, סידרה את עמדת העבודה ושוב ראתה את עינת בשקיפות עדינה.
את יודעת, התרגלתי להיות כך… הכי קשה לראות את אמא שלי, כמה כואב לה… ניסיתי להגיע אליה, אבל היא לא קולטת אותי, אבל את כן… לא לכל אחד יש את היכולת הזאת.
עינת, מה יהיה אחרי שיקברו אותך? תלכי לגן עדן, או שזה קורה אחרת?
המלווה שלי אמר שאשאר עוד קצת איפה שהייתי, ואז יובילו אותי הלאה. יותר מזה אני לא יכולה להגיד… למדתי הרבה. המוות לא מפחיד, זו פשוט מדרגה אחרת, מקום אחר לגמרי בו אמשיך להתקיים. יום יבוא ואחזור, לאו דווקא כבחורה. את המסע העולמי אני רוצה לסיים ככלה יפה. תעזרי לי…
יעל משכה בכתפיים באי הבנה. איך תתפור שמלה למת, לפי בקשה שלה?
אני אפילו לא יודעת מה את רוצה, מה המידה שלך… ומה אגיד להורים שלך?
תתחילי לתפור ואל תדאגי. הכל יסתדר. תראי
הנערה הסתובבה בחדר בשמלה לבנה יפיפיה, וקפאה. יעל שמה לב לפרטים הרבים. השמלה הייתה מרהיבה, תחרה לבנה ויפהפה.
יעל הניחה סקיצה על הדף, הקפידה על כל הפרטים, וכשהשלימה עינת נעלמה כמו עשן.
בבוקר מצאה את השרטוט על השולחן. לא חלום, אמת.
יעל נסעה לקנות את התחרה והבד הכי משובחים ברמת גן. העריכה לפי עין עינת הייתה רזה במיוחד. חזרה מיד ותפרה עד הלילה. נרדמה בלי לשים לב. בעלה נעם העיר אותה:
יעלי, את בסדר? את אחרת בימים האחרונים. משהו קרה?
אני אספר, אבל לא תאמין ותגיד שאני משוגעת… אז עדיף לא אשפוך מילה, בסדר?
תוך יומיים השמלה הייתה מוכנה. בכלל לא התאמצה כאילו חיזוק מסתורי כיוון את ידיה. כשהלבישה אותה על הבובה, התלהבה מהמלאכה. איזה חבל בעדן לא הספיקה ללבוש שמלת כלה באמת…
בערב, הגיעה אימה הביתה עם החדשות.
את לא מאמינה, עוד לא קברו את עינת… פעם הגוף לא שוחרר מהמכון, פעם נתקעו עם הניירת… ואפילו שמלה לא מוצאים. וכל פעם סיבות הזויות… רותי כבר יוצאת מדעתה.
אמא, תני להן את השמלה שתפרתי לעינת. בזה תקברו אותה.
בתי, לא רצית לתפור לה בכלל, ולא לקחתי מידות…
אמא, תסמכי עליי זה חייב להיות כך.
למחרת קרובות המשפחה לקחו את השמלה. יעל לא הסכימה לקחת שקל.
יחד עם עידו, קברו אותם יחד באותו יום. השמלה התאימה ככפפה. איכשהו הצליחו להלביש את עינת גופה התרכך פתאום והפך קל.
בתי, היא נראתה כל כך יפה, עם חיוך על הפנים… יהי זכרם ברוך.
כמה ימים אחרי כן חלמה יעל את עינת. היא רוקדת עם עידו, חיוך על פניה, גן עדן סביב, מלא פרחים לא מוכרים וציפורים מצייצות. יעל צפתה בהנאה.
כשסיימה לרקוד, עינת פנתה אליה:
השמלה מהממת! תודה! אני מאושרת! ועוד בקרוב תופיע אצלך עלמה קטנה שקוראים לה תמר. עזרתי לה למצוא אותך…
יעל התעוררה בבהלה. עינת שמחה, והעריכה את השמלה זה העיקר. אבל מי זו תמר?
יעל חזרה לעבוד כרגיל. מידי פעם ביקרה את חברתה מיכל, לנשום קצת אוויר מהעבודה. ישבו, שתו תה וזכרו תקופות טובות.
מיכל, משהו קורה לי, כבר זמן מה מרגישה לא טוב, חייבת לבדוק את הקיבה, וגם מזמן לא ביקרתי גינקולוג… כנראה התחיל לי גיל המעבר, אין מחזור כבר חודשים. מחר אלך לבדיקה, לרופא פרטי, שלא אחכה בתור.
יעל, תבדקי את עצמך! השארת הכל בצד בשביל העבודה!
***
יעל, את בהריון. בגיל כזה זה מפתיע, הרבה מתקשות להיכנס להריון…
מה פתאום, אני עקרה מגיל צעיר. תבדקי שוב…
אין ספק. תראי במסך ידיים, רגליים, לב קטן פועם, הכול תקין. זאת בת, מזל טוב!
יעל יצאה מהרופא בוכה. דמעות של אושר. זהו נס… אחרי כל השנים האלה… בת… אז על זו דיברה עינת! תמר הגיעה, בתי הקטנה!
יעל קנתה זר פרחים והלכה לבית העלמין, ודאי למצוא את קברה של עינת. בצורה מופלאה הגיעה מיד לקבר כאילו הרגליים ידעו את הדרך.
תודה לך, עינת. זכיתי לקבל את המתנה היקרה ביותר הבת שלי. מקווה שגם את ועידו מאושרים שם.
הניחה את הזר וחזרה הביתה מחויכת, מלטפת ברוך את הבטן. לולא עזרה עם השמלה, לא הייתה תמר מגיעה… תעשה טוב, והוא ישוב אליך.







