השכנה מלמעלה
אילת, איפה שמת לי את הסיר שלי? ההוא הגדול, שאני מבשלת בו מרק?
ציפורה, הוא עמד באמצע המעבר. שמתי אותו שם, במדף התחתון.
במדף התחתון! אני לא יכולה להתכופף לשם, יש לי גב! את בכלל חושבת כשאת מזיזה דברים של אחרים?
עמדתי ליד הכיור והבטתי מחוץ לחלון. בחוץ ירד טפטוף של נובמבר, אפרפר, דומם. גם בתוכי טפטף משהו. לא כעס, עוד לא. יותר התחושה הזאת שמלווה כשאת מבינה: זה רק ההתחלה.
***
ציפורה עלתה בשישי בערב. דורי פגש אותה ליד המעלית, החזיק שתי שקיות כבדות ותיק משובץ ענק “החלום של האוליגרקים”, ככה בצחוק. חייכתי. באמת חייכתי, כי אני יודעת: לאישה בת שבעים ושמונה, השיפוץ בדירה שלה נפל עליה פתאום, הדיירים מלמטה הציפו והעירייה התעוררה רק אחרי חצי שנה. עכשיו הכל שם מופשט עד לשלד. אין לה לאן ללכת. זה לא פולשנות, אמרתי לעצמי, זה זמני.
את המילה “זמני” עוד אזכור בהמשך עם לא מעט ציניות מתוקה.
אני חמישים ושש. לא בחורה צעירה, לא זקנה בדיוק באמצע, בגיל שאני כבר יודעת את הערך שלי, אבל עוד גמישה מספיק כדי לא להישבר מכל משב. עובדת מהבית: מזמינים אצלי תפירה אמנותית קולבים, גלריות קטנות, אספנים. זה לא תחביב, זאת פרנסה, והפרנסה טובה. בנוסף אני מנהלת קורס אינטרנטי לאלו שרוצים ללמוד ריקמה ויצירת זהב. הפינה שלי בחדר השינה, אור יום מהחלון הצפוני, חוטים, בדים, דפים עם דוגמאות. זה לא “איפה שאני יושבת” זה בית המלאכה שלי. הפרנסה שלי.
הדירה שלנו דורי ואני שלושה חדרים, מתוכננת טוב. נכנסנו לפני שמונה שנים, אחרי שהילדים עפו מהקן, ובשנתיים הראשונות פשוט נפטרתי מכל מה שמיותר. לא בדמעות, לא בהיסטריה. מסרתי, מכרתי, זרקתי כל מה שלא באמת החזיק אותנו. נשאר רק מה שצריך ומה שנעים. קירות בהירים, מינימום ריהוט, בלי שטיחונים תלויים, בלי קריסטלים, בלי זר יבש בואזה “לזיכרון”. שלושה עציצים פיקוס, צמח חרסינה ורוזמרין קטן במטבח. כל מדף יודע בדיוק מה עליו. כל מגירה נסגרת בלי מאמץ כי יש בתוכה מה שצריך, לא יותר.
דורי רגיל רטן בהתחלה: “גרים במלון”. גם הוא התרגל, ואחר כך התחיל בעצמו להתרגז כשיוצאים חפצים לא במקומם. בנינו לעצמנו קצב, מרחב, אוויר, איך לחיות יחד.
ולתוך האוויר הזה נכנסה ציפורה.
***
יומיים ראשונים דווקא היו לא רעים. היא סידרה את חדר האורחים שזרקנו בו מיטה מתקפלת ופינינו לה חצי ארון. הבאתי לה מנורת לילה וכוס מים, שמתי ספר לידה, רציתי שהיא תרגיש שמקבלים אותה יפה.
אבל כבר ביום השלישי הופיעה על עדן החלון במסדרון מפית סרוגה עגולה, שמנת, תחרה עדינה סביב. היא שוכבת מתחת לטלפון של ציפורה כאילו תמיד הייתה שייכת לשם.
העברתי את המפית לחדר שלה, מקופלת יפה. למחרת שוב חזרה למקום.
הבנתי: זה לא בכוונה. בזה היה עיקר הקושי. ציפורה לא נלחמה בי היא פשוט חיה כמו שהיא רגילה. בשבילה מפית סרוגה זה סדר. זה חום, זה נכונות. היא גדלה בעולם שבו כמה שיותר חפצים יותר בית, עדן חלון ריק עוני או רשלנות, מלא קופסאות תבלינים ניהול ביתי, לא בלאגן.
אני גדלתי באותו עולם אבל עזבתי אותו בהחלטה ברורה.
***
בתום השבוע הראשון, המטבח לא היה אותו דבר: שלושה סירים אמייל גדולים תפסו את כל השיש, כי לשום ארון לא נכנסו. הופיעה מתקנית פלסטיק עם ציורים, קופסה לעקרונים עם מכסים. בתוך המקרר: צנצנות מלפפונים חמוצים שהביאה מהנכדה בנתניה, קופסת שומן אווז במרינדת שום, שקית שעועית רטובה, קופסה עטופה בסרטי ניילון פחדתי לשאול מה יש בתוכה. היוגורטים שלי מצאו את עצמם בדלת התחתונה, דחוקים על ידי ריבת חזרת ובקבוק תמד.
החזרתי את היוגורטים. היא העבירה עוד פעם.
בערבים המטבח הריח מתבשיל כרוב, בצל מטוגן ועוד משהו כבד, עתיק, של “פעם”. לא רע, פשוט לא שלי. לא האוויר שלי.
דורי חזר מהעבודה, הרח הריחות “אה, אמא בישלה, איזה טעים.” שתקתי.
***
בסוף השבוע השני, בסלון הופיע שטיחון סינטטי עם ורדים זולים מהפיצוציה ליד התחנה. ציפורה הסבירה שככה היא עושה בבית הרגליים שלה קרות בבוקר, תמיד יש שטיחון ליד המיטה. מה אענה, שלא נעים לי לראות אותו? זה היה נשמע ישר כפויה טובה.
לא אמרתי כלום.
בכניסה הופיעה קפוצון שלה לא בארון שהכנתי לה, אלא יחד עם המעיל של דורי. קפוצון גדול, משובץ, צבעי בז ותכלת. תפס וו, וסחב קצת את המעיל של דורי הצידה.
העברתי אותו לוו הפנוי ליד הדלת לאמבטיה.
ציפורה החזירה למקום: “שם רחוק, לא נוח לי לשלוף.”
הנהנתי.
בערב דורי שאל: “את בסדר? את שקטה בזמן האחרון.”
“הכל טוב,” עניתי. שקר, שנינו ידענו, אבל בחרנו לא להעמיק.
***
החדר שלי חשוב כי עבודה שלי שם כלומר פרנסה, זה כבר לא עניין של טעם.
בחלון הצפוני עומד שולחן העבודה עץ ליבנה, מיוחד, עם מדפים לדוגמאות ומגירות. מעל מנורת אור יום על זרוע גמישה, גוון נייטרלי, כי בריקמה חשוב להבדיל גוונים מדויקים. לידי מדף עם חוטי משי מסתדר לפי צבעים, מלמעלה למטה, סידור שנבנה בעמל. לא קישוט סדר פעולה.
על חישוק רקמה גדול עבודה רצינית ללקוח מראשון לציון: העתקת דגל עתיק מבד משי מוזהב, בטכניקה מורכבת, עם חוט משי יפני וחוט זהב אמיתי. מועד המסירה: סוף דצמבר. מקדמה כבר בוצעה, סכום של ששת אלפים שקלים.
שלושה חודשים של עבודה.
אין לי ילדים בסביבה, אין חתול. הכל בשליטה.
עד שציפורה הגיעה.
***
זה היה בחמישי, בצהריים. נסעתי לרחוב ביאליק במיוחד לקנות גוון מסוים של משי זה שאי אפשר להזמין באינטרנט, חייבים לראות. הייתי שעה, קצת יותר.
חוזרת, פותחת את החדר וגיליתי:
ציפורה עומדת ליד המדף, מבלגנת חוטים, מארגנת בקופסאות לפי דעתה. אחד המקלעים של משי יפני זרוק ליד החישוק נמתח, הסתבך, נפרם. זה היה גוון ורוד עם זהב, ואין לי ממנו עוד. והכי גרוע: הפינה של הבד על החישוק נסדקה, כאילו מישהו נשען.
עמדתי בכניסה, קפואה.
ציפורה הסתובבה ונאמרה בפשטות:
אילת, היה לך כזה בלגן! סדרתי לפי צבעים עכשיו יפה! תראי.
ציפורה אמרתי בשקט, בבקשה, צאי החוצה.
מה? רק רציתי לעזור
מבינה. בבקשה, תצאי.
היא יצאה, נעלבה, שפתיים מהודקות.
סגרתי את הדלת, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לעבור על העבודה. למזלי, החוט לא קרע. קימטות הבד שהרפו, תיקנתי בזהירות. מהמשי ביפני נאלצתי לחתוך שליש, כי הסתבך ואין דרך לפתור החוט דק כדק עכביש.
זו לא הייתה קטסטרופה אבל היה ברור: אי אפשר להמשיך ככה.
***
בערב דורי שאל למה אמא שותקת בארוחה.
סיפרתי.
הוא הקשיב, שפתיים קמוצות: “היא לא עושה בכוונה, רק רוצה לעזור.”
“ברור,” אמרתי, “זה לא משנה.”
אילת, עוד קצת. לה קשה. היא לא בבית שלה.
דורי, זה המרחב עבודה שלי. זאת הפרנסה.
אני מבין. אבל זה באמת רק לתקופה קצרה.
את המשפט הזה “תקופה קצרה” שמעתי כבר שבועיים. שאלתי בקצרה:
כמה זמן עוד?
הקבלנים אמרו דצמבר.
דצמבר. כלומר עוד חודש וחצי. הבטתי בדורי. ההבנה בעיניו ברורה: הוא אוהב את שתינו, לא מסוגל להעדיף ולא רוצה להכריע. באמת מאמין שעם חיוך לכולם העניינים יסתדרו.
הבנתי שאני זו שצריכה לסדר.
***
באותו לילה לא ישנתי. התגלגלתי, הפכתי אפשרויות. שיחה ישירה עם ציפורה? תיעלב, תבכה, תגיד לדורי שאני מגרשת. ריב? גרוע פי כמה. אולטימטום לדורי? אכניס אותו בין הפטיש לסדן. לספוג בשקט? כבר לא, ממעמקי הקטסטרופה של המשי.
נשארה דרך רביעית עדינה, סבלנית, הגיונית.
שתי משימות: להעסיק את ציפורה מחוץ לבית ולהאיץ את השיפוץ, כך שתחזור לדירה שלה, ובעיקר שתרצה בכך.
לא נקמה הישרדות.
***
התחלתי עם התחביבים שלה.
ציפורה, ידעתי, אישה פעלתנית. בבית בדרום תל אביב הייתה הולכת לספרייה, לבית הכנסת, וגם עזרה לנכדים. עכשיו משתעממת ומשעממת משמעה הפעלתנות שלה נוצצת בבית אצלי.
הרמתי טלפון לרעות, חברה במתנ”ס השכונתי. מה יש אצלכם למבוגרים?
מה לא! כל בוקר הליכה נורדית בטיילת, מקהלה בימי ראשון, חוג מלאכת יד, הרצאות בריאות. הכל חינם, רק ת”ז.
איך נרשמים?
רק לבוא.
לא אמרתי לציפורה “קחי, לך”. זה היה מעליב ושקוף מדי. אז אחרת:
בארוחת ערב, כאילו בדרך אגב: “ציפורה, דורי סיפר שבעבר שרת? יש לך קול, לא?”
הפנים שלה נדלקו, באמת שרה פעם.
הוספתי: “במתנ”ס יש מקהלה, חברה המליצה. מנצח טוב, קבוצה נחמדה, חינם. חשבתי שאולי תיהני, הנה את פה לבד יחסית, וזה יכול להיות נחמד.”
היא מיד קימטה מצח לא נעים, למי אני שם.
לא לחצתי. רק זרקתי רמז.
שלושה ימים אחרי שוב העליתי את הנושא: שמעתי שהם מופיעים בחגיגות. אפילו מצלמים לעיתון המקומי. הפעם כשנאמר “עיתון” היא דרכה תנחם. ראיתי שזה עובד.
בשבוע אחרי היא ביקשה לדעת איך מגיעים למתנ”ס.
הסברתי, שרטטתי מפה גדולה, כתב ברור.
ברביעי יצאה בתשע, חזרה באחת. עיניים מוארות.
“נשים נפלאות,” סיפרה, “ומנצח צעיר יהושע רציני, אבל חמוד. שרים שירי ארץ ישראל ופיוטים. אמר שבא לי טוב, יש לי מצו-סופרן.”
“באמת?”, עניתי, שמחה אמיתית.
מאז ימי ראשון וחמישי הייתה יוצאת לשעות. אחרי כמה זמן גם הצטרפה להליכה. בבית היה שקט יותר, לא ריק אבל שקט.
***
השלב השני דרש יצירתיות.
התקשרתי לשירה, הבת של ציפורה. מעולם לא היינו קרובות, רק “הגיסות”. אמרתי ביושר:
“אנחנו שמחים שציפורה כאן, אבל היא כמהה לחזור לבית שלה, לשכנים. שיפוצים שורטים אנשים בגילה.”
שירה הסבירה: “הקבלנים מתעכבים בלי סוף.”
ושאלתי אם היא מפקחת מתברר שלא, הכול דרך מתווך של בעלה. בקיצור, בלי אף גורם רציני.
אמרתי “אני אעזור. יש לי חבר שיפוצניק, הוא יוכל לבדוק מה באמת דרוש ומה סתם מרחו.”
שירה שמחה גם לה נמאס כבר.
הכרתי את פיני מהבניין ממול, שנים פועל שיפוצים. פניתי אליו הסברתי מצב.
“בטון, צבע, אינסטלציה?” נבוך. “זה שלושה שבועות עם צוות כמו שצריך.”
הוא נסע, בדק, דיבר עם ראש הצוות. התברר חצי מהזמן הם בכלל באתר אחר, כבר קיבלו חצי כסף מראש.
פיני קרא להם לסדר: שלושה שבועות עבודה כל יום ואהיה בודק.
שירה עדכנה חוזה, צוות נבהל מיד, התחיל לזוז.
את זה לא סיפרתי לדורי. לא סוד, רק עייפות לא להכניס אותו לקונפליקט בין שתינו.
***
השבועות הבאים היו עליות ומורדות.
היו ערבים נעימים כשציפורה חזרה מהמקהלה נלהבת, סיפרה על בנות, על יהושע המנצח, על איך שתו קפה אחר חזרות. היינו יושבים שלושתנו הייתה חמה ונעימה, מספרת על נעוריה וזה היה כמעט משפחתי.
היו גם רגעים קשים.
יום אחד שמתי לב שהפיקוס שלי עבר מהחלון לפינה. במקומו הוצב עציץ גרניום ורוד שהביאה מתל אביב. טענתה: “הפיקוס עוצר אור, לגרניום צריך שמש.”
הפיקוס התחיל לנבול כבר בערב.
החזרתי אותו לחלון, העברתי את הגרניום לחדר שלה. המבט בינינו היה ברור.
אמרה בשקט: “יכלת לשאול.”
עניתי: “גם את.”
זה הרגע היחיד שהיה מתח אמיתי. לא ריב, לא דמעות. פשוט ראינו אחת את השנייה.
בערב דיברנו על משהו אחר.
דורי ראה הכול שתק. לפעמים הכעסתי אותי יותר מהרעש עצמו. גברים חושבים שאם לא רואים את הסדק הוא ייעלם.
הוא לא.
***
יום אחד, ציפורה נרדמה מוקדם. עבדתי בשקט באור המנורה. דורי נכנס, התיישב ליד המיטה.
את כועסת עלי, קבע.
קצת, הודיתי. לא עליך, על המצב.
קשה לך.
אתה מבין. ההבנה והשותפות לא אותו דבר.
הוא שתק. “מה היית רוצה שאעשה?”
כלום, דורי. כבר דואגת בעצמי.
הוא לא שאל איך, אולי לא רצה לדעת. אולי פוחד לבחור. נשכב וקרא, נרדם. אני נשארתי עוד שעה, הקשבתי לשעון, לקצב נשימה של אישה זקנה מעבר לקיר שלא הזיקה, רק לא ידעה להשתלב.
חשבתי: הכי הרסני זה לא ריב. זה שכולם טובים, אוהבים, וכולם במצוקה. אי אפשר לדעת ממי לבקש סליחה.
***
השיפוץ נגמר מהר מהצפוי אפילו לפני שהבטיח פיני.
שירה התקשרה אלי (לא לדורי) בשבת בבוקר: “הכול מוכן, רק לסדר ולנקות.”
הודיתי לה. דיברנו עוד מעט. היה בה משהו חדש שותפות. לא רק כנפגשת גיסה, אלא כאישה שמסוגלת לדאוג.
נותר לומר זאת נכון לציפורה שלא תרגיש מנותבת החוצה.
חשבתי כל השבת איך.
בערב, בארוחת ערב משפחתית כשהיא סיפרה על הופעה של המקהלה, חייכתי אליה: “ציפורה, יש לי חדשות טובות קבלתי הפתעה. ביררתי עם קבלן, חבר סידר לחץ בשיפוץ. שירה עדכנה אותי הכל מוכן. אפשר סוף סוף לחזור הביתה!”
הסתכלה עליי שותקת. אל דורי, שוב. בסוף רק עלי.
“ארגנת את זה לבד?”
“לא לבד פיני עזר. פשוט רציתי שלא תרגישי לא נעים פה אתנו יותר מהנחוץ. הבית שלך, פה לא אותו דבר.”
דורי הביט בי מופתע.
ציפורה שתקה רגע, קמה, תפסה את היד שלי בשתי ידיה: חמות, יבשות ועמוקות.
אילת, אמרה, את בחורה טובה.
לא ידעתי מה לומר. סגרתי לה אצבע בעדינות. כך נשארנו.
***
המעבר היה בראשון. דורי לקח אותה, עזר לפרוק, ווידא שהכול בסדר. אני נשארתי בבית פורקת לבד. האמת, רק רציתי להרגיש שוב בבית שלי.
חצי שעה פשוט הסתובבתי בחדרים. נגעתי בקירות, נשמתי אוויר. עמדתי ליד השולחן בצפון, הסתכלתי על החישוק.
הורדתי את השטיחון מהסלון, בודדה. הורדתי את המפית האחרונה שנמצאה על אדן החלון, סימן קטן שנשכח. פתחתי חלון לרווחה, נותנת לאוויר נובמבר להיכנס.
במטבח גיליתי על המדף בקופסה עטופה נשארה מנת חמין שאהב דורי, עם שלושה סוגי בשר, כמו שציפורה עושה תמיד משהו מיוחד, ליתר ביטחון. האדם יכול להפריע במשך חודש ועדיין להשאיר קופסה של חום ביום הפרידה.
נשענתי על המקרר, נחתי.
אנחנו באמת מוזרים, חשבתי: מפריעים אחד לשני ועדיין דואגים אחד לשני עד הסוף.
***
בערב דורי חזר. אכלנו, לא הרבה דיבורים אבל בשלווה. שטף כלים, אני ייבשתי. אחרי שנכנס למיטה, הביט בתקרה: “כל התקופה הזאת את סידרת את הכל עם השיפוץ.”
כן.
למה לא סיפרת לי?
התחבטתי בתשובה. “ביקשת שאסבול אני לא. פעלתי. הרגשתי שלא תרצה להתערב.”
יכולת לבטוח בי.
אני בוטחת, דורי. פשוט ידעתי שאם תשתתף תרגיש אשם מול אמא. לא רציתי להעמיס.
הביט בי. “זה חכם. וזה קצת כואב.”
אני יודעת, לחשתי. סליחה.
שכבנו בדממה, וחשבתי: זו לא אידיליה. אף אחד לא אמר את כל מה שהיה בלב. הכול נפתר בעקיפין, בעבודה שקטה וכמעט סמויה.
אם זה טוב מי יודע.
***
ציפורה התקשרה אחרי שבוע. שמחה. סיפרה שהדירה מוארת, הצבעים בדיוק בצהוב בהיר שאת רצתה. מצאה את הספלים הישנים, שמה במדף. ביקרה את ליאורה, השכנה מהדלת ממול, שהייתה חולה ושמחה לראותה.
אמשיך במקהלה, אמרה. יהושע אמר שהקבוצה שלנו הולכת לתחרות בפברואר. יחד עם ענת מההולנדית, ניסע באוטובוס.
נהדר, עניתי.
ואז הוסיפה, פתאום רגועה: “יודעת, בטח הפרעתי לך פה.”
לא אמרתי “חלילה!”, רק החזרתי בשקט: “אנחנו פשוט שונות. העיקר שטוב לך עכשיו.”
הייתה שקטה רגע, ואז: “נכון. זה העיקר.”
***
לפעמים אני חושבת על שבעת השבועות ההם. לא הרבה, אבל כן.
על השטיחון עם הורדים. על הסירים שמילאו את השיש. על הגרניום. על החמין במקרר. ואיך ציפורה תפסה את היד שלי, יבשה וחמה. על דורי שאמר “קצת פגוע”, וזה היה הרבה יותר כנה מכל המילים.
אני לא ניצחתי במלחמה לא הייתה מלחמה. הייתה משימה שנפתרה. בית שהוגן, בלי לצעוק, בלי להעליב.
לא פעלול גבורה. פשוט לפעמים צריך להחזיק את הצורה של החיים שלך, כשמישהו אחר לא באשמה מועך אותה בלי לשים לב.
הגנה על המרחב שלך לא חומה, לא ריב. לפעמים לדעת מה את צריכה ולאט, באומץ, להתקדם לזה.
והמשפחה? יצור משונה. שורדת בכל סדק. חיה בחריצים. ובסוף משאירה קופסה של חמין במקרר בדרכה החוצה.
***
בנובמבר מסרתי את הדגל המוזהב ללקוח. הוא היה מרוצה, שילם את היתרה. קניתי לעצמי חבילת משי חדשה זהובה כמו עלה בשלכת, הנחתי במגירה בצד כמו שצריך.
על אדן החלון שלושה עציצים: פיקוס, צמח חרסינה ורוזמרין. בלי מפית אחת.
בבית שקט. ריח של קפה ועוד רסיס נר דולק בלילה. דורי קורא בכורסה. בחוץ כמעט חורף.
הכול במקומו.
***
אחרי חודש נסענו לציפורה לביקור. הבאתי לה קופסה גדולה של ממתקי חלבה מממתקיית נגה, כמו שדיברה עליה עם ענת מהמקהלה. היא קיבלה אותנו בחיוך, מיד הזמינה לסיור בדירה: קירות בהירים, עדנים מלאים במפיות, שטיח ורדים בדיוק. הסתכלתי ולא הרגשתי כלום לא קוץ, לא התנשאות. פשוט זה הבית שלה.
בזמן התה אמרה לנו:
“תבואו בפברואר לראות את התחרות. נשיר את ‘שבעה כוכבים’ של נעמי שמר. אני רוצה שתראו.”
דורי אמר: “בוודאי, אמא.”
ואני, חייכתי: “בטח.”
