השכנה מלמעלה
– מרים, איפה שמת לי את הסיר הגדול שלי? זה שאני מבשלת בו מרק קובה?
– דינה אליהו, הוא עמד באמצע המעבר. שמתי אותו שם, במדף התחתון.
– במדף התחתון! מה, אני אתכופף עד לשם? הגב שלי כבר לא מה שהיה! את בכלל חושבת כשאת מזיזה חפצים שלא שלך?
עמדתי ליד הכיור, מביטה מחוץ לחלון. בחוץ הטפטף נובמבר, כזה תל אביבי שקט, קצת מדכא. גם אצלי בלב היה טפטוף קטן. לא כעס. יותר התחושה הזאת, של ההתחלה של משהו גדול מדי.
***
דינה אליהו נחתה אצלנו בערב שישי. יונתן הלך לקראתה, העלה שתי שקיות כבדות של סופר ועוד שק ענק כזה כזה שתמיד עולה במבצעים ביינות ביתן, ששום אדם שפוי לא קונה. חייכתי. באמת חייכתי, כי הבנתי: האישה בת שבעים ושמונה, התחילו לה שיפוצים בדירה בלי הודעה מוקדמת, השכנים מלמטה הציפו אותה, חברת הניהול רק אחרי חצי שנה החליטה לעשות משהו, ועכשיו הכול בטונים חשופים. אין לה לאן ללכת. זה לא פלישה, שכנעתי את עצמי, זה זמני.
אני אחשוב על המילה “זמני” בהמשך, כשהיא תוקעת אותי כמו מגף בסלון.
אני בת חמישים ושש. לא צעירה צרופה ולא גברת בגימלאות כזה גיל אמצע, שאת כבר מכירה את עצמך ויודעת מי את, אבל עדיין לא שבורה מכל סופה. אני עובדת מהבית: תופרת רקמות בהזמנה, עבודות לאספנים וגלריות קטנות. זה לא תחביב, זו פרנסה, ובזמן טוב פרנסה לא רעה בכלל. בנוסף מלמדת קורס מקוון למי שרוצה ללמוד רקמה מסורתית ותפירת זהב. הפינה שלי שולחן בחדר שינה, ליד חלון צפוני עם אור יום, החוטים שלי, הרקמות, הבדים, הדפסים זה לא “המקום שאני יושבת”, זו הסדנה שלי. הפרנסה שלי.
הדירה אינטימית, שני חדרים, אבל תכנון פתוח. עברנו לפה לפני שמונה שנים, אחרי שהילדים עפו מהקן, ואת השנתיים הראשונות ביליתי בלהיפטר מעודפים. בלי דרמות. מסרתי, מכרתי, זרקתי כל דבר שלא נתן לי שמחה או תועלת. נשאר בדיוק מה שצריך וצובע את החיים. קירות לבנים, רהיטים מינימליים, בלי שטיחים על הקירות, בלי ויטרינות עימוסות זכוכית, בלי זרים יבשים נגד עין הרע. שלושה עציצים על אדן החלון פיקוס, סנסיווריה ושיח רוזמרין במטבח. כל מדף יודע מה יש עליו. כל מגירה נסגרת בלי להיאבק.
יונתן רטן בהתחלה, הרגיש כמו באכסניה. עם הזמן התרגל, אפילו התחיל להתעצבן אם משהו “הונח” במקום הלא נכון. מצאנו את הקצב שלנו, את החריצים הקטנים שבהם אנחנו נושמים יחד.
עד שדינה אליהו השתלטה על האוויר.
***
יומיים ראשונים היו כמעט סבבה. היא סידרה את חדר האורחים, פרשתי לה מצעים, שחררתי לה חצי מהארון. שמתי מנורה נוספת, ספר ומים. הרגשתי שזה מתחשב ונעים.
ביום השלישי גיליתי שטיח סרוג על אדן החלון במסדרון. עגול, שמנת, עיטור עדין. הוא נח שם, מתחת לטלפון שלה, כאילו תמיד היה חלק מהבית.
הרמתי את השטיחון, קיפלתי יפה והנחתי לה בחדר.
למחרת בבוקר, הוא חזר.
הבנתי שהיא לא עושה לי דווקא. זו הבעיה. דינה אליהו לא נלחמה בי היא פשוט חיה איך שגדלה: שטיחון מתחת לטלפון, זה בית. זה סדר. זה נכון. היא גדלה בעולם שבו ככל שיותר חפצים ככה יותר טוב. אדן חלון ריק זה מסכנות. חמישה קופסאות קוסקוס בגדלים שונים זו אכפתיות, לא עמוס.
גם אני גדלתי שם. רק שברחתי.
***
סוף השבוע הראשון הביא לשיא את ההגירה של חפצים. שלוש סירי אמייל הופיעו על השיש, אין סיכוי שהם נכנסים לארון. לידם עמדה מתקן פלסטיק למכסים בצורת עץ צהוב עם סלסולים. המקרר הריח כמו סבתא מרחובות צנצנות חמוצים תוצרת בית, קופסה עם שומן כבש בשום, שקית עם שעועית שהושרתה, ועוד משהו שהייתי צריכה לשאול אבל לא העזתי. היוגורטים שלי נדחקו לדלת, פינו מקום לקופסת חזרת ולבקבוק בירה שחורה.
החזרתי את היוגורטים. היא החזירה אותם חזרה.
בערבים, כל הבית הריח מטיגון, כרוב מוקפץ ובצל הכול התמזג ניחוח “ישראלי-סובייטי”. זה לא רע. זה לא הבית שלי, זה פשוט בית של מישהו אחר.
יונתן הגיע מהעבודה, הרח והכריז:
– וואו, אמא הכינה אוכל! מריח מדהים.
שתקתי.
***
סוף שבוע שני פרצה שטיחון קטן לפני הספה בסלון. כזה של חנויות ב-20 שקל ליד התחנה המרכזית, ורדים מלאכותיים על השוליים. דינה אליהו אמרה שקשה לה בבוקר, צריך שיהיה לה חמים מתחת לרגליים, ככה כל החיים. אני כבר ידעתי: אם את מתלוננת על שטיחון זה פתטי.
שוב שתקתי.
אחרי זה הופיעה הסוודר שלה על המתלה בכניסה. לא בארון ששחררתי בשבילה, אלא ממש על המתלה שלנו, לצד המעיל של יונתן. סוודר ענק, משובץ כחול-בז’. תפס קולב, זולג בחוצפה על הג’קט של יונתן.
העברתי אותו בחשאי לקרס קרוב לשירותים.
היא החזירה.
– שם רחוק לי.
הנהנתי.
בערב יונתן שאל:
– את בסדר? שקטה מאוד.
– הכול בסדר, עניתי.
לא היה.
***
הסיפור האמיתי היה בחדר שינה כלומר, הסדנה שלי, כלומר, הלחם שלי.
ליד החלון הצפוני שולחן ‘איקאה’, מותאם אישית, מלא מגירות בגדלים, תאורות לד מיוחדת לרקמה, סידור חוטים לפי צבע, גדול לקטן, כפור אל חם. זו לא קישוט. זו שיטת עבודה.
על החישוק הגדול פרויקט רציני: הזמנה מאספן מירושלים, העתק של חרוזי בית הכנסת עתיקים, עם חוט יפני מוזהב, דד-ליין סוף נובמבר, מקדמה בלא פחות מעשרת אלפים ש”ח.
שלושה חודשים של עבודה.
אף אחד לא נוגע. הילדים בחו”ל. אין חתול. יונתן יודע.
ואז באה דינה.
***
יום חמישי בצהריים. הייתי ב”ארטא” לקנות בדיוק חוט אחד, טרה-קוטה זהובה, שרק בעין אפשר לבחור. הייתי שעה, נכנסתי גם לפארם.
חוזרת הביתה ורואה:
דינה אליהו ליד המדף שלי, מסדרת מחדש את חוטי הצמר שלי. ממיינת, מחליפה, פותחת סלילים. אחד מהחוטים כן, היקר נמתח משוחרר ליד החישוק, הסתבך, צבע זהב-ורוד שאין לי גיבוי. הכי גרוע? חלק מהבדים פשוט קיבלו “קמט” מהיד.
עמדתי חסרת מילים בכניסה.
היא הסתובבה: – מרים, היה לך כזה בלאגן! עשיתי לך סדר. תראי איזה יופי.
– דינה אליהו, אמרתי חרישית, תצאי, בבקשה.
מה? רק רציתי לעזור…
– תצאי, בבקשה.
יצאה. נעלבה. שפתיים קפוצות.
סגרתי דלת, ישבתי מול הפרויקט, בודקת. החוט ניצל חלקית, שליש נאלצתי לחתוך. גם הבד ניצל, אבל הייתי צריכה להדק מחדש. זו לא הייתה קטסטרופה. אבל זו הייתה הנקודה. זהו.
***
בערב יונתן: למה אמא לא מדברת?
סיפרתי הכול.
הוא הקשיב, פתח וסגר פה. היא לא עשתה דווקא… רק ניסתה לעזור.
– אני יודעת.
– רק עוד קצת, מרים. קשה לה. זו דירה לא שלה.
– יונתן, זה הסטודיו שלי. זו הפרנסה שלי.
– מבין. אבל זה זמני.
שוב “זמני”. שאלתי:
– כמה זמן עוד?
– קבלנים הבטיחו דצמבר.
דצמבר. עוד חודש וחצי. הסתכלתי עליו ידעתי: הוא לא מסוגל לבחור. רק רוצה שכולם יהיו שמחים. הוא מאמין שטיפה סבלנות והכול יסתדר.
אני כבר לא חיכיתי. התחלתי לפעול.
***
לא ישנתי בלילה. שוקלת אופציות: שיחה פתוחה? תתפרק לנו המשפחה. להאשים את יונתן? יצוף בין שנינו דבר שלא נרצה לדעת עליו. לשתוק? כבר ניסיתי. לא, מה שנשאר זה מסלול עוקף נימוס, התמקמות, דיפלומטיה, בלי נקמה. רק להציל את ביתי.
שני צעדים: למצוא לדינה תעסוקה, ולדחוף את ענייני הקבלנים. הכל בשקט.
***
דינה אוהבת להעסיק את עצמה. פעם, בדירה שלה, הייתה הולכת למתנ”ס, להרצאות, שירה בציבור, ספרייה, חוגים. פה חוסר מעש שווה הפצצת ביתנו.
התקשרתי לימית, חברה שלי שמנהלת את המתנ”ס. “יש משהו לקשישים?”
– מלא. צילום, תיאטרון, הרצאות על הבריאות, טיולי הליכה בגן העצמאות, מקהלה… רק לבוא.
לא אמרתי לדינה “קדימה, תצאי”. פזרתי כמה רמזים על מקהלה שמעולה באזור, עם מנצח מקסים. היא נראתה אדישה.
שלושה ימים אחר כך שוב סיפרתי המקהלה כתבה עליה בעיתון המקומי. פה היא שלפה עיניים. שבוע נוסף, ביקשה הסבר איך באים.
ציירתי לה מפה.
רביעי הלכה, חזרה זורחת.
– איזה נשים! איזה מנצח! שרנו נעמי שמר ושלום חנוך. המנצח אמר שיש לי עדיין קול.
– נהדר, אמרתי.
מאותו יום, רביעי ושישי יצאה למקהלה. אחרי זה גם חוג הליכה בזכות החברה החדשה שלה, נורית, אישה על-רמה.
נהיה שקט בבית. לא ריק שקט.
***
שלב שני: דיברתי עם ענת, הבת של דינה, שתמיד הייתה מנומסת אליי אבל לא מעבר לזה.
ענת, חשוב שאמא תחזור הביתה מהר. היא נשחקת פה. השיפוץ מבולגן לגמרי…
הקבלנים סתם מעגלים פינות, אי אפשר להתקדם איתם, היא התלוננה.
מי בודק אותם? את או דרך מישהו?
מתברר דרך החבר של בעלה. כלומר, אף אחד לא בודק אותם באמת.
הצעתי: יש לי שכן, יוסי הררי, היה מהנדס בניין. רוצה שיקפוץ, ייתן חוות דעת?
ענת מה זה שמחה.
יוסי בדק, מצא שהקבלנים פותחים ארבעה פרויקטים בו-זמנית, מרוחים, עבודות פשוטות על פני חודשים.
יוסי “שוחח” איתם בטון הישראלי הנכון ועבודות הסתיימו תוך שלושה שבועות בדיוק.
יונתן לא ידע מזה. לא הסתירתי פשוט לא רציתי לדחוף אותו לבחור צד. זה היה המבצע שלי.
***
היו שבועות עם סיפורים יפים דינה חזרה צוהלת מהמקהלה, סיפרה על נורית, על עוגת תפוחים בקונדיטוריה השכונתית. הייתה קלה, מכניסה חמימות אמיתית. יושבים שלושתנו, נרגעים קצת.
אבל היו גם ימים איומים. בבוקר אחד מצאתי את הפיקוס שלי מגורש מהחלון על מקומו התייצב סיר עם גרניום, שדינה הביאה מהבית.
הפיקוס חוסם את האור, הגרניום אוהבת שמש.
הפיקוס גוסס בפינה.
שחזרתי למצב הקודם. העברת מבט קצר “היית יכולה לשאול” “גם את”, עניתי.
לא היה סיפור, לא דרמה. רגשות חשופים לשניה וקצת, כל אחת מוסרת טריטוריה.
יונתן שתק. לפעמים שתיקתו עצבנה אותי יותר מהבית כולו. רציתי שהוא יראה את הסדק. גברים אוהבים לא לראות.
סדקים לא נעלמים. אף פעם.
***
אחרי ערב מתוח, שדינה פרשה מוקדם, עבדתי בשקט ליד השולחן. יונתן נכנס, התיישב על המיטה. את כועסת עלי.
קצת, הודיתי. לא עליך, על המצב.
מבין, הוא אמר.
להבין זה לא כמו להרגיש, עניתי.
– מה את רוצה שאעשה?
– כלום, ויטלי. אני כבר עושה לבד.
הוא לא שאל מה. אולי לא רצה לדעת. אולי העדיף להישאר בצד. נרדם. ואני המשכתי לעבוד, מקשיבה לשקט.
חשבתי: הסיבוך במשפחות, זה לא שנאה. שנאה ברורה. כשכולנו אנשים טובים, ואי אפשר פשוט לכעוס, אז זה הופך להרסני.
***
השיפוץ הסתיים מוקדם מהצפוי. ענת התקשרה בשבת בבוקר.
הכול נגמר. רק צריך לשטוף ולסדר.
הודיתי לה. היא לגמרי העריכה פתאום את העזרה שלי, ראיתי את זה.
עכשיו איך אומרים לדינה בלי לפגוע?
חשבתי על זה כל השבת.
בערב, כשלגמנו תה ודינה סיפרה על קונצרט מתקרב, חייכתי:
דינה, יש בשורה משמחת! פניתי למישהו, שיפוצניק, והוא סידר הקבלנים. ענת אומרת שהבית מוכן אפשר לעבור הביתה.
דינה הביט בי, יונתן הביט בי.
את דאגת לזה לבד?
בעזרת שכן טוב. פשוט רציתי שיהיה לך נעים יותר אצלך.
יונתן הביט בי מופתע.
דינה קמה, חיבקה לי את היד.
מרים, את אישה טובה.
לא ידעתי מה להגיד. חיבקתי חזרה.
***
המעבר היה ביום ראשון. יונתן הסיע, עזר לפרוק, ווידא שהכול בסדר. נשארתי בבית. לא כי הייתי עסוקה אלא כי הייתי צריכה שקט, לבד ברחבי הדירה שלי מחדש.
חצי שעה הסתובבתי בין החדרים, פותחת דלתות, נוגעת בקירות, שואפת אוויר ליד השולחן בחלון.
הרמתי את השטיחון היומרני מהסלון ושמתי בארגז. הורדתי את השטיחון מהחלון במטבח. פתחתי חלון לרוח נובמבר.
ואז מקרר באמצע המדף השני, קופסת אוכל עטופה היטב. פתחתי: הסלט חצילים המפורסם של דינה, עם הירוקים ופלפל חריף, שנשאר לשני ערבים.
התמלאתי חמימות מוזרה כמה שאפשר לריב ולהתנגש, בסוף מה שנשאר זה תבשיל טוב לארוחת ערב.
***
בערב יונתן שב. אכלנו, קצת דיברנו, שטפנו כלים בשקט.
לפני השינה הוא שכב, הביט בתקרה: אז כל הזמן הזה טיפלת בשיפוץ?
כן.
למה לא סיפרת?
ביקשת שאהיה סבלנית. בחרתי להיות פרקטית. לא רציתי להכביד עליך.
יכולת לסמוך עליי.
אני סומכת. פשוט ידעתי שלא מגיע לך להרגיש אשם.
שתק. אחר כך חייך:
זה היה חכם וגם קצת מעליב.
נכון, אמרתי. סלח לי.
שכבנו בחושך, ואף אחת לא ניגשה באמת כנה. בלי דיבורי עומק מספרי פסיכולוגיה, בלי התרסקויות. בעקיפין, בשקט, פתרנו הכל. אם זו הצלחה? לא בטוחה עד היום.
***
שבוע אחרי, דינה התקשרה. נשמעה מרוצה. סיפרה שהתקרה לבנה ונקייה, הכוסות במקומן, השכנה שלה ממש נרגשה לראות אותה בחזרה. היא תמשיך במקהלה מתכננים להופיע בקונצרט עירוני בפברואר. ונורית תסביר לה איך להגיע.
נפלא, אמרתי.
מרים, אולי הפרעתי לך כשגרתי אצלכם.
לא אמרתי: מה פתאום, היה נפלא זה לא היה אמין, ושתינו ידענו.
אנחנו פשוט שונות, דינה. זה בסדר. הכי חשוב שטוב לך עכשיו.
נכון, אמרה. זה הכי חשוב.
***
לפעמים אני נזכרת בשבע השבועות ההם. המשטיח עם הורדים, הסיר על השיש, הגרניום על אדן החלון שלי, קופסת הסלט במקרר. באיך שדינה החזיקה את היד שלי, ביד מחוספסת מלאת שנות חיים. באיך שיונתן אמר “קצת מעליב” והיה בו משהו כן מאי פעם.
לא ניצחתי במלחמה. לא הייתה מלחמה. הייתה משימה להישאר עם בית שלם, בלי לצעוק ובלי להשפיל.
לא גבורת על, רק מה שחיים דורשים ממך: לשמור על הצורה שלך, כשהעולם מתחכך בך בלי רוע, אלא מתוך הרגל.
הגנת גבולות? זה לא לחסום זו הידיעה הברורה מה את רוצה, והליכה עקשנית שקטה לשם.
משפחה. יצור מוזר. שורד תנאים לא נוחים. נושם דרך חריצים. לפעמים משאיר לך קופסת חצילים כשמסיים להתארח.
***
בנובמבר סיימתי את הרקמה ללקוח. הוא סמס שהיה מרוצה, העביר עוד כסף. קניתי גליל חוט זהב יפני חדש, זה שמבריק כמו עלה נובמבר, והנחתי איפה שתמיד.
על אדן החלון פיקוס, סנסיווריה ורוזמרין. בלי שטיחונים.
שקט. ריח קפה, קצת נר דולק. יונתן קורא בכורסה. בחוץ כמעט חורף.
הכול במקום.
***
חודש אחרי נסענו לבקר את דינה. הבאתי לה קופסת ריבת אתרוגים מהקונדיטוריה ההיא. היא פתחה לנו בידיים פתוחות, הראתה בגאווה: קירות בז’, חדרים מוארים, שטיח הורדים חזר למקומו, ועל כל אדן חלון שטיחון סרוג.
ולא הרגשתי כלום לא כעס ולא עליונות, פשוט זה הבית שלה.
שתינו תה, היא אמרה:
תבואו בפברואר. המקהלה תשיר את “עוד לא אהבתי די” של נעמי שמר, אני רוצה שתהיו שם.
יונתן חייך: בטח, אמא.
אמרתי: ברור.
