השכנה מעל
יעל, לאן העברת לי את הסיר שלי? זה הגדול, ההוא שאני מבשלת בו מרק ירקות?
חווה, הוא עמד באמצע המעבר. הנחתי אותו שם, על המדף התחתון.
על המדף התחתון! אני לא יכולה להתכופף לשם, הגב שלי! את בכלל חושבת כשאת מזיזה חפצים שלא שייכים לך?
עמדתי ליד הכיור והבטתי החוצה מהחלון. מאחורי הזכוכית טפטף נובמבר, שקט ואפרורי. בתוכי גם משהו טפטף. לא כעס, עדיין לא. מן הרגשה כזו שמבינים כשברור שזה רק ההתחלה.
***
חווה הגיעה בערב שישי. דניאל פגש אותה במעלית, סחב שתי שקיות כבדות ותיק קניות גדול שפשוט קוראים לו אצלנו “הפנטזיה של השוק”. חייכתי, באמת חייכתי, כי ידעתי: אישה בת שבעים ושמונה, שיפוץ בבית שלה התחיל פתאום, הדיירים למטה הציפו תקרה, ועד הבית התייחסו רק אחרי חצי שנה, וכיום הדירה שלה מפורקת עד הבטון. אין לה לאן ללכת. אמרתי לעצמי: זה לא פלישה, זה זמני.
את המילה “זמני” עוד אזכור אחר כך בתחושת מרירות.
אני בת חמישים ושש. לא זקנה, לא צעירה, בדיוק באמצע. יודעת מה אני שווה, אבל עוד גמישה מספיק לא להישבר מכל משב רוח. עובדת מהבית: מקבלת עבודות לרקמה אמנותית, עושה פרויקטים לאספנים ומוזיאונים קטנים. זה לא תחביב זה פרנסה, פרנסה לא רעה בכלל. בנוסף, אני מלמדת קורסים אונליין לרקמת דקורטיבית ולרקמת זהב. פינת העבודה שלי, בפינת חדר השינה עם חלון צפוני, עם החוטים, המסגרות, הבדים, שרטוטים מודפסים זה לא סתם “פינה”. זה המפעל הקטן שלי. זה מה שמפרנס.
הדירה שלנו, שלי ושל דניאל, שלושה חדרים, מתוכננת היטב. עברנו לכאן לפני שמונה שנים, אחרי שילדינו התבגרו ועזבו. השנתיים הראשונות עסוקים היינו בסילוק העודפים: לתת, למכור, לזרוק, בלי היסטריה. השארתי רק מה שצריך ויפה. קירות לבנים, רהיטים במינימום, בלי שטיחים על קיר, בלי ויטרינה של קריסטלים, בלי פרחים מיובשים באגרטל “לזיכרון”. מעט עציצים, שלושה בדיוק: פיקוס, סנסיווריה ושיח קטן של רוזמרין במטבח. בכל מדף יודעים בדיוק מה יושב. שום מגירה לא תקועה: יש בה בדיוק מה שצריך.
דניאל בתחילה התלונן, אמר שהבית מרגיש כמו מלון. ואז התרגל, הפך בעצמו קפדן אם משהו לא במקומו. מצאנו את קצב הנשימה שלנו בבית הזה.
ואז נכנסה חווה לאוויר הזה.
***
יומיים הראשונים כמעט עברו בטוב. היא סידרה את חדר האורחים, שמיהרנו להכין: ספה נפתחת, חצי ארון פנוי. הבאתי לה מנורה נוספת, הנחתי ספר וכוס מים על השידה. חשבתי שזו התחשבות.
אבל כבר ביום השלישי גיליתי מפית סרוגה מונחת על אדן החלון במבואת הכניסה. עגולה, שמנת, עם תחרה עדינה בשוליים. היא הונחה מתחת לטלפון של חווה, כאילו תמיד הייתה שם. כאילו האדן הזה שייך לה מאז ומעולם.
הסרתי בעדינות והנחתי בחדר שלה על השידה.
בבוקר שאחרי שוב שכבה שם.
הבנתי שזה לא בכוונה. זו הייתה כל הקושי. חווה לא נלחמה בי. היא פשוט חיה כמו שהיא רגילה. עבורה מפית מתחת לטלפון זה סדר, זה בית, ככה זה נכון. היא גדלה בעולם שבו ככול שיש לך יותר חפצים הבית מכובד יותר. אדן ריק? עוני או הזנחה. מלאי עדשים וחומוס בשישה צנצנות בגדלים שונים זה לא בלגן, זו דאגה לבית.
אני גם גדלתי בעולם הזה. אבל יצאתי משם במודע.
***
לסוף השבוע הראשון, המטבח השתנה כמעט כליל. שלוש סירים מצופים באמאייל הופיעו, כאלה שלא נכנסים לאף ארון ופשוט עומדים על השיש. לידם מתקן מכסה-פלסטיק צהוב בצורת עץ עקום. המקרר הפך ל”שוק”: צנצנות מלפפונים חמוצים ביתיים, קופסה עם חזה עוף בשום, שקית שעועית שהושרתה, קופסה אפופה בניילון נצמד תכולה לא ידועה. היוגורטים שלי התגלגלו למדף התחתון בדלת, מפונים למען צנצנת חזרת ובקבוק קוואס ביתי.
החזרתי את היוגורטים. חווה החזירה אותם למטה.
בערבים הריח במטבח השריץ ברכות עוף, בצלים מטוגנים ועוד ריחות. לא רעים, פשוט לא שלי, לא החוויה שלי.
דניאל היה נכנס, מרחרח:
אמא בשלה משהו? מריח נהדר.
שתקתי.
***
בסוף השבוע השני התמקם שטיחון קטן ליד הספה סינתטי, עם ורדים בורוד. חווה הסבירה שרגליה קרות בבוקר, תמיד צריך שטיח. מה אפשר להגיד? “אני לא אוהבת שטיחים”? זה נשמע קטנוני.
שתקתי.
לאחר מכן הופיעה הקפוצ’ון שלה על המתלה בכניסה, לא בארון שהוקצה לה אלא על המתלה המשותף ליד המעיל של דניאל. קפוצ’ון משובץ בצבעי בז’ ותכלת. היא תפסה וו ובעקביות נדחפה על המעיל שלו.
הנעתי אותה לוו פנוי יותר ליד הדלת לאמבטיה.
חווה החזירה. אמרה:
זה רחוק מדי, לא נוח לגשת.
הנהנתי.
בערב דניאל שאל:
את מרגישה טוב? את שותקת בזמן האחרון.
הכל בסדר, עניתי.
לא היה בזה גרגר של אמת, שותפים ידענו זאת ובחרנו להתעלם.
***
אני רוצה לספר על חדר השינה. כי שם הייתה הפרנסה שלי. כאן היה זה כבר לא על סגנון וטעם, אלא על כסף.
ליד החלון הצפוני שולחן העבודה שלי. ארוך, מואר, הזמנה מיוחדת מנגר, עם מדפים לשרטוטים ומגירות לכל החוטים. תאורת יום מיוחדת שתלויה, חשובה כדי לראות נכון צבעי חוטים. מדף קומות, כל סוגי החוטים והמשי מסודרים על פי צבע מכהה לבהיר כמו קשת. לא אסתטיקה, שיטה עבודה אמיתית.
על המסגרת הגדולה הזמנה יקרה, לקוח פרטי מירושלים: רקמה מסורתית בסגנון מפואר, חוטים מזהב, משי יפני מועד אחרון: סוף נובמבר. מקדמה כבר התקבלה. 4000 ש”ח מונחים על השולחן.
שלושה חודשים השקעתי בזה.
לא אפשרתי לאף אחד לגעת. דניאל ידע. אין חיית מחמד. הילדים רחוקים.
עד שחווה הגיעה.
***
היה יום חמישי, בצהריים. הלכתי לסניף לאסוף חוטים, צריך גוון מסוים, טרקוטה מוזהבת, אין הזמנה באינטרנט חייבים לראות. שעה הלכתי, קפצתי גם לבית מרקחת.
חזרתי. נכנסת לחדר. רואה.
חווה עומדת ליד המדף, ממיינת את חוטי הרקמה. ממיינת, מסדרת לפי ראות עיניה. לידי על השולחן גלגל חוט ממשי יפני, פתוח, קצת הסתבך. גוון ורוד-זהב, שאין לי ממנו עוד. הכי גרוע הפינה של הרקמה על המסגרת קצת מקומטת, כאילו נגעה בגב זרוע.
עמדתי בדלת, לא הצלחתי להוציא מילה.
חווה הסתובבה ואמרה, בקור רוח:
יעל, היה אצלך כזה בלגן. אני עזרתי, מיינתי לפי גוונים. תראי איזה יופי.
חוה, אמרתי חרישית בבקשה, תצאי מכאן.
מה? רציתי לעזור לך…
אני מבינה. תצאי, בבקשה.
היא יצאה. פגועה. שפתיים קפוצות.
סגרתי דלת, ישבתי על הרצפה ליד המסגרת והתחלתי לבדוק נזקים. החוט לא נתפס, תודה לאל. הקימוט היה קל, סידרתי מתיחה. חוט המשי הצלחתי להציל רק שני שליש, השאר הסתבך חבל דק, קרוע במתח.
לא אסון, אבל זו נקודת האל-חזור.
***
בערב דניאל רצה לדעת למה אמא שותקת.
סיפרתי לו.
הוא שמע והגיב:
היא לא עשתה בכוונה. רצתה לעזור.
אני יודעת.
יעלי, עוד קצת סבלנות. קשה לה, היא לא בבית שלה.
דניאל, זה העבודה שלי. בזה אני מרוויחה.
אני מבין. היא לא תישאר להרבה זמן.
“לא להרבה זמן” אני שומעת כבר שבועיים.
שאלתי: כמה זמן עוד?
הקבלנים הבטיחו שיסיימו בדצמבר.
דצמבר. עוד חודש וחצי. הסתכלתי עליו, הוא הביט בי באותו מבט שאני מכירה: הוא אוהב את שתינו, לא רוצה להכריע. דוגל באמונה שאם כולם יתאמצו יסתדר מעצמו.
הבנתי שאני אצטרך לסדר בעצמי.
***
באותו לילה לא הצלחתי לישון. חשבתי. הפתרון להתמודד ישירות עם חווה? היא תתרגש, תבכה, תגיד לדניאל שאני דוחקת אותה. לריב? רק יגרום נזק. להציב אולטימטום לבעל? ייתקע בין שתיים. פשוט לשתוק? נגמר. אי אפשר יותר.
נשאר מסלול רביעי. זהיר. איטי. אבל הכי נכון.
היה צריך למנוע מחווה להסתובב יותר מדי בבית ולזרז את השיפוץ, כך שתשתוקק בעצמה לבית שלה.
לא נקמה. הישרדות.
***
התחלתי מהפנאי.
ידעתי שחווה אישה פעילה. בשכונה שלה הלכה למתנ”ס, חוגים, ביקורים אצל חברות, בעונת האביב הייתה עובדת בגינה של הבת שלה. אצלנו משעמם. שעמום אצל מבוגרים נהפך להתחפרות בבית כלומר, אצלנו.
התקשרתי לטלי, חברה שמנהלת במתנ”ס. ביררתי אילו חוגים יש לגיל שלישי.
טלי ענתה:
הכל אפשרי! סדנת הליכה בריאותית, חבורת זמר שלישי ורביעי, חוג לבד, הרצאות בריאות בימי שלישי. הכל חינם, רק ת”ז וקופ”ג.
איך מצטרפים?
פשוט לבוא.
לא באתי לחווה במילים: קחי, לכי. היה בוטה מדי. פעלתי בעקיפין.
בצהריים זרקתי:
חווה, דניאל סיפר שאת שרה יפה פעם.
היא התעוררה, באמת הייתה במקהלה, פעם.
שמעתי שבשכונה שלנו יש חבורת זמר. מישהי מהמתנ”ס המליצה. המנצח נחמד, וגם יש הופעות. חשבתי שאולי תנסי, בייחוד שאת פה, בלי הסביבה הרגילה שלך.
התחמקה. “מוזר ללכת לבד, לא מכירה אף אחד”.
לא דחקתי. רק זרעתי.
אחרי שלושה ימים היא שאלה אותי איך מגיעים.
ציירתי לה מפה ברורה.
ברביעי יצאה בעשר, חזרה בשלוש שמחה, פניה מאירות.
איזה נשים מקסימות! והמנצח, יניב, בחור צעיר, רציני ונעים! אני שרתי קצת, והוא שמע: אמר תבואי שוב, את טובה. אמר שיש לך קול יפה.
באמת? שמחתי באמת.
מאז, רביעי ושישי חווה מחוץ לבית לכמה שעות. הצטרפה אפילו לסדנת הליכה בריאה עם חברה חדשה אסתי מבית ליד.
הבית נרגע. לא ריק, אבל שקט יותר.
***
השלב השני היה יותר מסובך.
התקשרתי לנעמי, בתה של חווה. אף פעם לא היינו חברות נפש, פשוט גיסות. אמרתי לה ישירות:
נעמי, נעים לנו שחווה פה, אבל היא משתוקקת לשוב לבית שלה, הפסקת שיפוץ ממושכת שוחקת זקנים.
הקבלן לא זז, התלוננה, דוחים כל הזמן.
את עוקבת מקרוב או דרך מתווך?
הסתבר דרך בן-דודה של בעלה, חצי פרוטקציה, חצי עמידה מהצד.
בואי, אעזור, הצעתי, אשאל מכרים, אשיג חוות דעת.
נעמי הסכימה מיד. גם לה נמאס.
ידעתי במי להיעזר: השכן ממול, אבי, עשרים שנה היה קבלן בניין. נפגשתי איתו על כוס קפה, הסברתי.
חמשה שבועות מקסימום, לא חמישה חודשים, אמר ישירות. בתנאי שיש מי שמשגיח.
נסע, בדק, דיבר עם הקבלן. התברר שהצוות עובד במקביל בכמה דירות, קופצים מדי פעם ולקחו מקדמות ולא ממהרים.
אבי סגר בענייניות כל יום עבודה, שלושה שבועות וזה גמור. גם התחייב לבוא לבדוק.
נעמי קבעה מסגרת ברורה עם הקבלן. פתאום התחילו לעבוד ולסיים מהר.
לדניאל לא סיפרתי כלום. לא מתוך הסתרה, אלא כי לא רציתי להעמיס עליו רגשות אשמה.
***
שלושה שבועות תוך כדי הפעלת לחץ, חלפו לא על מי מנוחות.
היו ערבים טובים חווה חזרה מהחבורה מלאת סיפורים, מדברת בהתלהבות על אסתי, על עוגות אצלן אחרי החזרה, על שיר חדש שלמדו. הייתה קלילות ואנושיות, פתאום.
והיו ימים רעים.
בוקר אחד גיליתי את הפיקוס שלי על הרצפה, ובמקומו הסירה של חווה. עם הסבר קצר: “הפיקוס הסתיר מהגראני את האור”.
בערב העלים של הפיקוס כבר סגרו.
החזרתי את הפיקוס. הנחתי לה את הגראני בחדרה. חווה אמרה:
יכולת לשאול.
עניתי: הדדי.
זו הייתה התקרית הראשונה היחידה בה יחסי הכוחות הובהרו בינינו. לא בכעס בפשטות.
כל אחת חזרה לפינה שלה. דניאל העדיף לשתוק. לפעמים התסכול שלי ממנו היה גדול יותר ממהגניבה על האדנית. גברים, כך נראה, מאמינים שאם לא מתייחסים לשבר אולי יתאחה בעצמו.
לא מתאחה. אף פעם.
***
לילה אחד, חווה ישנה מוקדם. ישבתי בשקט ורקמתי. דניאל נכנס, עמד רגע, והתיישב על קצה המיטה.
את כועסת עליי, קבע.
טיפה, הודיתי. לא אישית. בכלליות.
מבין שקשה לך.
הבנה והשתתפות זה לא אותו דבר.
שתק.
ומה את רוצה שאעשה?
כלום. אני טורחת בעצמי.
לא שאל מה. אולי לא רצה לדעת. אולי פחד להיתקע בין שתינו. נשכב, קרא קצת והלך לישון. אני המשכתי לעבוד, ומעבר לקיר שמעתי את הנשימה הכבדה של האישה המבוגרת שכל חטאה שנפלה חיים שלא מסונכרנים עם שלי.
חשבתי לעצמי: הכי קשה זה הסכסוך הכבוש, כשכולם בסדר וכולם סובלים. לא מי האשם, לא על מי יש לכעוס. אין פתרון חד, אין דרמה, רק ידיים לפעול בכוח שקט.
***
השיפוץ נגמר מהר מהמצופה.
נעמי התקשרה בשבת בבוקר אליי, לא לדניאל. אמרה: הקבלנים סיימו, רק צריך לאוורר.
התחבקנו בטלפון, ופתאום הרגשתי שהיחס בינינו השתנה ערכה אותי כמישהי שיודעת להתמודד.
עכשיו רק נשאר היה לבשר לחווה ותוך כדי שלא תרגיש שזורגים אותה.
חשבתי כל השבת איך.
בארוחת ערב, שלושתנו, חווה דיברה בהתלהבות על הופעה קרובה של החבורה. חייכתי ואמרתי:
חווה, תני לי לספר לך משהו טוב. אל תילחצי.
הפסיקה לדבר, הביטה בי.
לפני כמה שבועות ארגנתי חברה שהיא קבלנית לבדוק את ההתנהלות של השיפוץ, רצתה להפתיע אותך. היא דיברה עם הקבלנים, ונעמי אמרה שהכל מוכן. אפשר לחזור ביתה.
חווה מבט נגרר בין שנינו. ואז שאלה:
את סידרת הכל?
לא לבד, גם השכן עזר. לא רציתי שתרגישי לא נעים יותר מידי. הבית שלך, החברים שלך שם שם תרגישי טוב.
דניאל הביט בי בהפתעה מוחלטת. חווה שתקה, קמה אחזה ביד שלי.
יעל, את אישה טובה, אמרה בקול רועד.
רק החזקתי לה יד.
***
יום ראשון היה המעבר. דניאל נסע איתה, סייע לפרוק. אני נשארתי, אמרתי שאכין ארוחת ערב. באמת רק רציתי שקט.
חצי שעה הסתובבתי בדירה. נכנסתי לכל חדר, ליטפתי את הקירות, נעמדתי ליד שולחן העבודה, הביטי בראקמה.
אספתי את השטיחון מהחדר, גלגלתי אותו נשאר מיותם. הורדתי את המפית האחרונה מהאדן, פתחתי חלון האזנתי לרוח נובמבר.
ואז במקרר על מדף עליון גיליתי קופסה עטופה היטב בניילון בתוכה, מרק ירקות חמוץ-מתוק, עם עוף, כמו שרק חווה יודעת.
הבנתי שלפעמים אפשר להפריע אחד לשני שבועות, ובסוף לצאת מהלב עם קופסת אוכל.
***
בערב דניאל חזר. אכלנו בשקט, כמו תמיד. הוא שטף כלים, אני ניגבתי.
לפני השינה הסתובב אליי: אז בעצם את טיפלת בשיפוץ.
כן.
למה לא אמרת לי?
חשבתי רגע.
ביקשת שאהיה סבלנית. בחרתי לפעול. ידעתי שלא תרצה להכריע.
אבל יכולת לסמוך עלי.
דניאל, אני סומכת. פשוט לא רציתי שתסחוב אשמה כלפי אמא שלך. זה לא הוגן.
הוא שתק. ואז אמר:
זה היה חכם, וקצת מעליב.
מצטערת.
שכבנו בחושך. וחשבתי אין לי תשובה האם להימנע מעימות זה נכון. לא כל האמת נאמרה, לא הייתה שיחה גדולה, הכול עבר בשקט.
לא בטוחה אם זה טוב או רע.
***
חווה התקשרה אחרי שבוע. נשמעה מרוצה. סיפרה שהבית מואר ונעים. מצאה את הספלים, הלכה לבקר את השכנה, ברכה חולה ששמחה לראותה. אמרה שתמשיך ללכת לחבורה. יניב המנצח הבטיח שייצגו את השכונה בתחרות של העיר בפברואר. אסתי תצטרף.
נהדר, אמרתי.
יעל, אמרה לאט, אני מבינה שבטח הפרעתי לך.
לא אמרתי “מה פתאום”. גם היא וגם אני יודעות את האמת.
אנחנו פשוט שונות, חווה. והכי חשוב שנוח לך עכשיו.
נכון, אמרה והשתתקה זה הכי חשוב.
***
לפעמים אני נזכרת בשבעה שבועות האלה. בשטיחון עם הורדים, בסירים שבמטבח, בגראני שעל האדן, בקופסת מרק עם אהבה. בידיים של חווה, יבשות וחמות. בדניאל שאמר “קצת מעליב” וזה היה הכי כן.
לא נלחמתי מלחמה. לא הייתה מלחמה. הייתה משימת שרידות. הגנתי על הבית שלי בלי לצעוק, בלי להשפיל אף אחד.
זה לא גבורה. זה מה שצריך לעשות לפעמים: לשמור על הגבולות שלך, גם בשקט. לדעת מה את רוצה, ולהתעקש עליו.
ושל משפחה דבר חסר צורה והיגיון. שורדת בכל מזג, לעיתים משחילה דף מרק במקרר גם אחרי מריבות.
***
בנובמבר השלמתי את הרקמה הלקוח היה מרוצה, שילם. קניתי לעצמי חוט משי יפני חדש, זהוב עדין, שמתי במגירה בעבודה. במקומו.
על האדן שלושה עציצים: פיקוס, סנסיווריה ורוזמרין. בלי מפית.
בדירה שקט. מריח קפה ומעט נר דולק. דניאל קורא בעיתון. בחוץ כמעט חורף.
הכול במקומו.
***
כחודש אחרי, התארחנו אצל חווה. הבאתי לה קופסת חלווה מהמאפייה שהלכה אליה עם אסתי. החוותה אותנו לראות את השיפוץ. החדרים מוארים כפי שהיא אוהבת, ובכל אדן מפיות סרוגות, השטיחון עם הורדים על מקומו.
הבטתי בזה ולא הרגשתי כלום. לא רוגז, לא זלזול. פשוט זה הבית שלה.
על התה אמרה:
בפברואר החבורה מופיעה. תבואו לשמוע אותנו שרים “תפילה” של נעמי שמר. אני רוצה שתשמעו.
בטח נבוא, השיב דניאל.
ברור, אמרתי.
***
ולפעמים, זה כל הסיפור: לא חייבים להכריע מי צודק, לא צריך לצעוק כדי לשמור על עצמך. משפחה זה לדעת להשתלב, לגשש, לבשל מרק זה לזה גם אם דחפת בטעות את הפיקוס.
ולפעמים, לשמור על הבית שלך זה פשוט, תמיד בעדינות, למצוא דרך לחזור לנשום.
