בכל חצר יש את אותה האישה המציקה, שצועקת מהחלון אם מישהו מעשן מתחתיו כי הריחה בבית שלה נגרמת לו. היא מרדפת אחרי מתבגרים על הספסל בעשר בלילה כדי שלא ישבצו קולות, והיא מגישה תלונות למנהל הבניין על אשפה שלא נאספה. אם אינך מכיר שכנה כזו כנראה שאתה היא. ובאמת, זה אני השכנה הרעה.
אני לא סובל משכנים שמחזיקים כלבים. הכלבים שלהם משאירים קקי במצע של הגוונים והפיוֹנִים שלי. יותר מכך, אני שונא את מי שמזין כלבים חסרי בית. אותם מזיקים לא רק מותירים ערימות, קוברים עצמות בין הגוונים, אלא גם מצטרצים בלילה עד שהיום שלם אתה הולך ומביט סביב, או משמיעים נביחות באביב. וכמו שאין לי חיבה לשכנים עם חתולים הריח של ארגז החול שלהם מתפשט בכל הדירה! אם החתולים משותפים בחצר, זה נורא. פעם אחת שלד של שכנה ענקית קפצה אל המרפסת שלי, כמעט גרמה לי להזדקן, כשיצאתי לצעוק על ילדי השכנים.
נכון, אני אף לא מחבב גמדים קטנים. אינני מבין למה אפשר לאהוב אותם ומה אפשר לעשות איתם. הם מפחידים אותי ברגישות ובחוסר שליטתם. פעם דודה ביקשה ממני לשבת עם בן דוד בן חמש. חצי שעה הוא סחף לי את המוח כף תה. בתחילה הוא שיחק בטרקטור, חמש דקות עד שאמא שלו יצאה מהכניסה. אחרי כן הוא רצה לאכול לא קוואקר עם קציצות, אלא קוואקר פשוט. הוא פזרת את הקוואקר על השולחן בזמן שהסתכלתי לשאר. בזמן שהצלחתי לנגב, הוא מצא את עריסת האיפור שלי וה… כבר ניברתם כמה מהשפתון האדום של שאנל נותר לו. לפחות הוא נשאר שקט חצי שעה. אחר כך הוא רדף אחרי הקציצות, והקירות במטבח ובמסדרון קיבלו כתמים שומניים של אצבעות קטנות.
מי ידע שילדים לא יכולים לאכול יותר מדי מטוגן? בערב הוא שפך עלי את כל הדירה כי העלה לו חומצה. למזלותי, אחרי שהאכתי אותו בפח אשפה פעיל, חזרו לו הרוגע, והצלחתי להעביר את הילד למאמא המדאיגה שלו.
הקונפליקטים עם השכנים התחילו לפני כשבעה-עשר שנה, כשאישה זקנה במדרגות הביטה בי במבט שאמר: זונה, תצא מפה. זה פגע בי עד כדי כך שהחזרתי לה בעקביות שלחתי לכל תיבת הדואר שלה פרסומות חינם שמצאתי בתיבות פתוחות: עלונים על רהיטים, עלונים על תוספי בריאות, פרסומות על צמידי מגנט להיפרטניה כך מילאתי את תיבת הדואר שלה במשך חודש. כל פעם שהיא חיפשה חשבון חשמל, מצא ערימת ניירות.
עוד יותר, גנבתי את החשבון האיושר ויצרתי עותק עם אפס נוסף. קיבלתי תענוג כשבעלה הלכה לחברת החשמל והחליקה על המפעילים הטיפשיים. היא קיבלה תשובה והסכימה שאין לי עניין.
הדמות הסותרת שלי עלתה לשיא כשכבתי פיסת מצע של הגוונים מתחת לחלון. ניסויים שונים הוכיחו שהכי טוב לשתול שם גוונים, שלא יגנבו אותם “חבלנים” שמחפשים להקפיץ את הנקבות שלהם. גם שיכורים עוזבים את השיחים הריח המסוים שלהם מרתיע את הרצון להתקרב.
באחד הבקרים החמים מצאתי במצע של הגוונים שלי רכב! איך רכב במצע של פרחים? הגלגלים הקדמיים נוגעים במדרכה הלבנה והבמקור המפואר של הרכב עלה על פרחי הקלבה האדומה. זה היה גזירה מוות לבנדיט המתעלם מהקדושה של המגרש.
של מי זה? שאלתי בחוסר סבלנות את שכנת הלבנה, רבקה, שחשבתי שהיא מרגלת. רבקה, שממתינה על הספסל מהשוק בבוקר אחרי שהביאה מזון לחמישה החתולים שלה, ראתה הכל. זה כנראה בנדיט מהקומה החמישית, ביררה. הוא לא נוהג במרצזה, הוא רוכב רק ג’יפים.
מי זה שם? שאלתי. אף אחד מהשכנים לא נראה כמו בנדיט: החוצפה של גנגסטרים לא מתאימה לארץ שלנו, הם לא יכולים לשלם אפילו קופסה של בירה.
ומאריסה מהקומה ארבעים ושלוש? חייכה רבקה, היא נלקחה על ידי הילדים, החולה, אין לה כוח, האסמה את הריאות שלה
אחרי חמש דקות של סיכום מחלות של שכנה בחמישה, הגיעו אל השורש נכדו של רבקה שיחזק את הקומה החמישית ויתקן את הדירה. הריח של סצנה קרב.
נכנסת למעלית, רצתה להראות לבנדיט איפה המקום שלו רחוק מהגוונים שלי. אבל הדלת לא נפתחה, הרכב שנשאר תחת החלון לא תן לה יפנה. נידרשתי לכתוש על העור של הרכב, אולי לא שמע, אולי לא ראה. השארתי פתק נבוב:
גברת לא ידוע, אנא פרט את רכבך המטמא מהגנים שלי, אחרת אינני אחראית!
יום עבר, והג’יפ ממשיך לראשית על הגוונים. זה גרם לי להתפרץ.
רבקה, קראתי בחוץ, האם הבנדיט מהקומה ארבעים ושלוש ביקר היום?
לא, היא השיבה. הוא הגיע ברכב אחר, נשאר כמה שעות, ואז חזר.
אז הוא נוסע ברכב אחר, אבל הוא משאיר פה את הרכב הפגום שמחריד את הפרחים שלי? נזעקתי.
תתקשרי לו, הציעה רבקה. הוא השאיר את המספר למקרה חירום. הוא לא נוהג, שומר לו מישהו אחר, אולי הבוס.
מה זה, שאלתי בחשש, היי, הוא מישהו מהבנדיט?״
בנדיט מכבוד? חייכה היא. הוא מביא לחתולים שלו כבד, דגים קטנים, הוא ידוע ברשת דיג של החברים שלו.
הדמיון שחל עלי שהמדרגות שלנו יפרחו גם בריח של דגים העלה את השנאה לבנדיט. כתבתי את המספר שלו, וללא דיחוי חייגתי.
היי, קיבלת את הפתק? שאלתי.
כן, השיב הקול הצפוף בטלפון.
למה לא הוצאת את האזור מהגנים שלי? חטפתי.
שכחת מילה קסומה, הוא השיב בנעימות.
בבקשה, ביקשתי ברוגע, הורידו את הרכב מהגנים שלי. הקול שלו היה רך, נעים, כמעט כמו של אהבה ראשונה, והתחלתי לדהור משקל.
לעולם לא! קונן הוא. זה נוח לי, ואני נודע על הגן, אפילו על המדרכה.
תחזירו לי! נשבעתי.
מוטיב? הוא היסס.
הפסקתי, ניסיתי להכות ברכב במבט, אך מתכת שחורה לא קיבלה ריח של קוּוּק. אין לי חומרים מיוחדים, רק סודה לשתייה שזרקתי על הגג בלילה. למחרת הרכב הפך לשחור-כתום וציוצים של ציפורים סביבו, אחרי שהזנתי אותו בפסולת.
היום בבוקר מצאתי את הפנים שלו חבויים על הגוונים, עם קוּן של קמח על הרכב. היה מבריק, ברזיל, אבל עם טלאים שחורים על המדרכה כמו פצעים בלב שלי. נרשמתי למלחמת הצרות.
קפצתי למרפסת, כמעט נישקתי את החתול השכונתי, חזק במרק של דגים בין שיני הפנים.
תביאי דג לתשעה צעקתי לחתול.
באותו לילה, כל החתולים מהשכונה נבנו במדרגות, הגיעו עד הדירה ארבעים ושלוש, ערכו קונצרט משלהם. הצלחתי להריח ריח של ואלריאנה שזרקתי על דלתות הכניסה, וגרמתי לשכנים לשים קפצים ולקרוא לי משוגעת. במילים חמות, קיבלתי על הקול שלו קידוד של פטנטים, ובסוף הרכב חזר למקום שלו, נוצץ ונקי.
פתאום המפתח לא נכנס למנעול, ניסיתי חצי שעה, עד שבסוף באו טכנאי ששבר את המנעול עם מצת.
רעבה, כועסת, החלטתי לתכנן תקיפה חדשה. חיפשתי בגוגל איפה קונים סלידול, והזמנתי.
בבוקר הבא התעוררתי בנחת, בלי קריאות חתולים במדרגות, נרדם עם קפה איטלקי משלי, ופתאום נשמעה דפיקה חזקה על הדלת. הפתעה!
הדלת נפתחה, ועמד לפניי גבר דומה למישהו משודרג, לבוש ג’ינס כחול כהה וחולצה ירוקה, גזעי כמו ליצ’קוב. הוא נפרד נעליו שחורות, ניקה ידיו במטלית שמנים, ואז חייך:
אתה לא מאבד זמן? אמר.
כן, עניתי. הוא המשיך לשטוף ידיים במי סבון אלוהי, ולצחוק.
הוא קיבל את הכוס שלי, שתה את הקפה, ופתאום אמר:
קפה טעים, אולי נלך לשתות משהו?
הפתי, אך הוא המשיך, האם תתני לי את המפתח? ואני עניתי בלב חם: אולי תשתה קפה מהקופה שלך?
הוא ניסה להחיל ווליום על דלתות הרכב שלו, וכשסיימתי לשים ווזל על ידיות, הוא חייך ואמר:
תודה, עכשיו הוא יפסיק לחטוף אותי.
בצד השני של היום, הצלחתי לחזור לדירה, רק שלא מצאתי את הפתח. קיבלתי חבילת תיקון, ובסוף הובלתי את קודקוד שלי, והקפדתי על שאריות הציפור.
הסיפור של היום הזה היה ארוך, מלא ריב, קוּון, ובקשת שלום. אבל כמו שכל חיי בבלוק הזה, הוא אינו נגמר כאן.
