שחרור
התעוררתי בבוקר מוקדם מידי, מהצלצול המטריד והחד של הטלפון שלי, שקרע את האפילה השקטה בחדרי. התריסים הכבדים עוד חסמו את כל קרן אור מהרחוב בירושלים, והטלפון היחיד שריצד באורו חלוש את שעת ה-5:45. שפשפתי עיניים ותפסתי את המכשיר, עוד בבלבול של שינה.
כן, אימא? גמלונית, חסרת סבלנות. שוב קרה משהו?
הקול של אימא היה רועד ומקוטע, מייד הרגשתי צמרמורת לאורך עמוד השדרה.
מיכלה, את אבא שלך פינו לבית החולים! התקף לב!
הודעה כזאת מרימה כל אחד מהמיטה, גם כשלא ישנתי טוב. נאחזתי בטלפון חזק כל כך שפרקי אצבעותיי הלבינו. הראש התרוקן, והלב נקרע בין קור לא מוסבר לרעש חזק באוזניים.
טוב, עניתי יבש, משתדלת להישמע שקטה, בעוד בפנים הכול נסגר כעניבת חנק.
את באה? מהעבר השני נשמעה התחננות, תקווה קטנה ומפוחדת אצל אימא. הוא בטיפול נמרץ, המצב קשה אני אני ממש מפחדת
לא בטוחה, אימא. באמת לא יודעת אם בא לי, עניתי אחרי דממה קצרה, אפילו אני הופתעתי כמה קר ואדיש יצא הקול שלי. את יודעת איזה יחס היה בינינו.
השתרר שקט מעיק, רק נשימות חנוקות באוזן, הלחץ מהמילים שלא נאמרו היה גרוע מכל שיחה. ואז לחישה עייפה של אימא:
מיכל, הוא בכל זאת אבא שלך
אז מה? עניתי ברוגע מצמרר. לא מנע ממנו להפוך לי את הילדות לסיוט. שיהיה, אבל גם אם יקרה לו משהו אני לא אתאבל.
ניתקתי. הטלפון נשאר לידי, עיניי נעוצות בתקרה. “אבא” איזו מילה גדולה. כאילו מסוגלת להכיל עבר של אמת טובה. אבל לי הוא היה בעיקר מקור לצרה.
מתי שנאתי אותו ממש? לא אשכח את היום ההוא. הייתי בת עשר, חזרתי הביתה עם ציור מהכיתה תיארתי אותנו, כולם מחייכים בבית צבוע בהמון צבעים. רציתי שיראה, יחבק, יגיד “כל הכבוד”. הוא כבר היה בבית, מבושם, כמו שרגיל לאחרונה. הריח בלתי נסבל.
הוא ישב בכורסה, פנים אדומים, בקבוק ביד. צעדתי אליו, מנסה להראות את הציור. הוא רק נתן הצצה, נחר, וזרק אותו לשולחן.
אין לך שכל? קולו היה עמום, רק מעוצבן. אני עובד קשה כל היום ולך יש כוח לקרקושים כאלה?
לא הספקתי להסביר שהתאמצתי, שזה בשבילו. הוא התרומם בתוקפנות, תפס אותי בכתף וגרר החוצה.
שלא תעזי להראות את עצמך עד שתלמדי לכבד אותי! צעק, וסגר אחרי דלת.
עמדתי שם על המדרגות של הבניין, רק עם מדי בית ספר, והירושלים כבר הייתה קרה. רק דפקתי, בכיתי, ביקשתי. משהו ננעל בי אז. יעל, השכנה, מצאה אותי אחרי שעה. היא קירבה אותי אליה וחיממה אותי. ישבתי חודש בבית החולים דלקת ריאות קשה. הכול טויח; אימא סיפרה לרווחה שיצאתי לבד וננעלתי בטעות.
אחר כך עוד ועוד אירועים כאלה. כשהייתי בת 14 וזכיתי באולימפיאדת מתמטיקה של השכונה, שוב קיוויתי. נכנסתי הביתה, כרוזה להכרזה. אמא לא הייתה, אבא רבץ על הספה, מבט מזלזל, בירה ביד.
ולמה את מחייכת? מלמל.
ניצחתי באולימפיאדה במתמטיקה
נו באמת, למי אכפת? ילדה נורמלית חושבת כבר על חתונה, לא על שטויות של מספרים. חוץ מזה איך את כל כך מכוערת? למי יצאת ככה?
נשמע קולימונים מספרים שאני “מכוערת”, כאילו בא לחזק את העלבון. פרסתי בעצב את התעודה ודי.
בהמשך כמעט ולא הייתי חוזרת הביתה, בורחת לחברות או לדבורה, המחנכת שלי, שהייתה היחידה שראתה אותי.
השיא היה כשעמדתי מולו בפעם הראשונה כשהיה בן שש-עשרה. הוא צעק על אימא על משהו פעוט, תפס לה בשיער והתחיל להרביץ. לא התאפקתי, קמתי והתערבתי. “די! תעזוב אותה!” והוא רק התרגז יותר, החגורה נחתה עלי. “תיזהרי, ילדה!”
זיכרונות כאלה מלא. התרחקתי לגמרי מהבית, הייתי סועדת אצל חברות, קרובות, או אצל דבורה המחנכת. כל התערבות ברווחה נכשלה אימא לא נתנה להן להתערב.
אחרי כמעט שעה של לבטים, למרות שלא היה בי רצון כן, החלטתי ללכת אל אבא בבית החולים. בעיקר עבור אימא.
מסדרון מחלקת טיפול נמרץ הדהד ריח חומרי ניקוי. חיפשתי את אימא בין הפלורוסנטים והדלתות. היא ישבה, ממוטטת, על פלסטיק מצופה, מטפחת סחוטה דבוקה לידיה.
מיכל קמה, התחננה אליי. תודה שבאת.
חיבקתי, לא טבעי בעליל. בתוכי לא היה צער רק כעס על ההצגה, על הצורך לשחק בתפקיד “הבת הטובה”.
מה איתו? שאלתי, עיניי שואלות לתוך הדמעות של אימי.
אומרים שהמצב קשה. הלב שלו כבר גמור השיבה. פעם הוא היה אחר, את הרי זוכרת?
החנק שחנק בי לא הסכים להיכנע. המספר רגעים שכן היו יפים כשהרים אותי, לימד אותי לרכוב על אופניים איבדו צבע, נמחקו מהצפה של אלימות.
אמא, עזבי עכשיו נוסטלגיה אמרתי בשקט. מה הרופאים אומרים?
מחכים. שיתפללו.
שעתיים של ישיבה אלו היו קשות; הפנים של אימא מתעוותות בכל פעם שרופא עבר, שפתייה רועדות. ואז רופא הגיע, צעיר, עייף.
משפחת כהן? פנה.
אמא התעוררה. כן, אני מה שלו?
מצב יציב, אבל קשה. הדרך עוד ארוכה.
אפשר לבקר אותו?
דקה, אחד-אחד.
אבא שכב חסר אונים, לבן מהרגיל, חוטים ופתרון. דמות מדולדלת, שונה מהצל שאני זוכרת. כבר לא מפחיד, אלא חלש ומתפורר.
עמדתי ליד מיטתו ושאלתי את עצמי אם משהו בי זז. אבל הכול שקט. רק אדישות.
הנה נפגשנו, לחשתי, לעצמי. לא בטוחה שזה מה שרציתי.
הוא לא זז. פשוט נשארתי לשבת לידו, בלי לומר מילה או מגע.
חשבתי הרבה למה היית כזה, המשכתי בלחישה. אולי קרה לך משהו, אולי נשברת. אולי פעם היית טוב, אבל בשבילי תמיד היית זה שהכריח אותי ללמוד שנאה.
רעד בגרוני, עצרתי, אגרפתי ידיים לא אתן לכאב להשתלט.
אני כבר לא ילדה, אבא. ויודע מה? הצלחת לשבור אותי. לא רוצה ילדים, לא מאמינה באהבה. כי מה שאני מכירה מילדות זה כאב והשפלה. תודה על זה.
הבטתי בו עוד רגע ארוך. אולי היה שם צל רחוק של רחמים, אבל הוא לא החזיק.
לא אכפת לי מה יהיה איתך, הוספתי. באתי רק כי אמא בחרה להאמין בך. אני באה כי היא צריכה, לא אתה. אני רק מקווה שהיא תוכל להיות מאושרת, גם אם צריך לשקר ולשחק שהכול בסדר.
קמתי, מבט קצר, ולחצתי handle הדלת. אימא המתינה בחוץ, אצבעות דוקרות את שולי החולצה.
מה איתו? שאלה.
לא השתנה כלום, עניתי אדישה, אגב, יותר נעים שהוא בשקט.
אמא עצמה עיניים, ובכל זאת חייכה בכאב.
אל תגידי ככה, הוא רצה בשבילך רק טוב! הוא ניסה לחנך
הרמתי כתפיים, אין לי כח להתווכח. והבנתי אמא בוחרת להאמין בשקר המשפחתי, לתלות תקוות בשינוי בלתי אפשרי. לא לי לשבור לה את האשליה.
ביציאה עצרתי לקנות קפה מהמכונה בכביש סן סימון. מספיק, שיהיה מה שיעיר אותי. בעודי שותה, שלפתי את הנייד, המסך רעד באצבעותי. איתמר השותף שלי בעבודה, שנהפנו לחברים אמיתיים, בלי רמז לרומנטיקה. כמה שיחות קפה, כמה צחוקים בצאט, כמה ערבים באותו בית קפה בגבעה הצרפתית. עם איתמר הרגשתי מיכל אמיתית.
חייגתי.
הלו.
איתמר? אפשר לבוא אליך? לשבת, לדבר, או אפילו פשוט להיות לצד מישהו רק לא להיות לבד.
הייתה שתיקה קצרה, ואז התשובה שמרגיעה.
בטח, תבואי. אני בבית.
סגרתי, הושטתי יד לספל קפה הפושר, מרירה נעימה מתפזרת בצד הפה. היה בזה משהו מנחם, כמעט בלתי מורגש. אולי לא הכל אבוד. אולי אף נותר בי גרגר תקווה לדבר בטוח וטוב.
בדרך עצרתי במאפיית לחם תושיה. ריח הלחם הטרי והווניל עטף אותי בגעגועים. קניתי לו את הקרואסונים השקדים שהוא אוהב, והוספתי קצת מאפינס שיהיה.
נכנסתי לבניין הקטן ברחביה, דלתו הייתה פתוחה. דפקתי בצניעות, אבל הוא כבר חיכה לי עם חיוך וטישרט מרושלת.
בואי, פתח את הידיים וליטף אותי בחיבוק חם. מה קרה?
עמדתי רגע בין זרועותיו, להירגע. ריח קפה וכביסה נקייה ליווה אותי לשולחן המטבח.
אבא שלי בבית חולים. התקף לב.
וואו איתמר בחן את עיניי. מנסה לראות אם משהו נשבר.
אני פשוט לא מרגישה כלום, וזה מפחיד אותי.
בואי. קפה אמיתי, לא של מכונה, הציע ורתח מים לאט לאט, בלי לחץ.
שתקנו, שתינו קפה מול חלון שמש, השקט בלב כבר לא היה מאיים, אלא קצת מרפא. השיחה זרמה לאט על זעם, פחד, ואיך החיים הפכו לזה. סיפרתי לו כמה אני פוחדת להידמות לאבא שלי, להיות פוגענית ועם הצורך לשלוט.
איתמר שם יד חמה על כף ידי.
את לא הוא, אמר בעדינות.
איך אתה בטוח? אתה לא רואה איזה עצבים קלים יש לי לפעמים איך אני רצה לדמיין נקמות
אני רואה איך את עוזרת לחדשים בעבודה, איך את סבלנית לכולם. את בן אדם טוב, עם לב. והוא חייך פשוט.
החיוך שלי זעיר, אמיתי קצת יותר. גיחכתי, החתולה שלי היחידה שאוהבת אותי באמת.
לא היחידה, ענה מיד. אנשים בעבודה אוהבים אותך, יש לך חברות, אפילו השכנה המבוגרת מהבניין כל הזמן משבחת אותך.
השקט הפעם היה מקפל, לא זר. לאט נמס מבעד הקפה והקרואסון.
הכי מוזר, לחשתי לבסוף, שאין לי טיפת אשמה על שאני לא דואגת לאבא. לא אכפת לי מה קורה לו. לפעמים אני מאחלת שהוא לא יחזור הביתה בכלל
וזה בסדר. מותר לך להרגיש הכל, איתמר הנהן וחיזק אותי. אף אחד לא יגיד לך מה את אמורה להרגיש.
אמא מצפה שאדאג, שאתפלל איתה. אבל אני פשוט לא יכולה.
גם בזה את בסדר, הוסיף בשקט. את לא חייבת כלום. גם לא מחילה גמורה.
נשמתי עמוק. באיטיות נכנסה בי שלווה, כמו הגנה זמנית שמאפשרת נשימה.
פעם, כשהייתי קטנה, רק חיכיתי שהוא יתנצל, שיבקש סליחה. חשבתי שאולי יום אחד זה יקרה, אבל היום ברור לי זה לא יקרה. גם אם יבריא, הוא יישאר אותו אדם.
ואת, מיכל, מזמן הפסקת להיות הילדה שהוא פגע בה. את חזקה עכשיו. למדתי להגן על עצמך.
אמא עד היום מאמינה שהוא ישתנה, לחשתי.
אולי היא צריכה להאמין בשביל לשרוד. זה הסיפור שלה. את הולכת לאמת שלך. כל אחת בוחרת שיטה שונה.
הרמתי מבט, מופתעת מרגישותו.
איך תמיד יש לך את התשובה הנכונה?
אין לי, חייך. אני פשוט מקשיב.
ידענו לשתוק יחד, בלי אי־נעימות.
לקראת ערב הרגשתי איך הכל נוחת עליי בעייפות גדולה. ביקשתי: מותר לי להישאר פה? לא רוצה לחזור לבד הביתה.
בטח, תתפני לחדר. אני במיטה בסלון, אל תדאגי.
אתה חבר הכי טוב שיש
שוב חייך ברוגע, הדליק טלוויזיה לשם אווירה רקע, וסרט סתמי ברקע עשן. פעם צחקנו, פעם שתקנו. זה השקט הטוב הראשון שלי זה שנים.
בערב התקשרתי לאימא.
מה קורה? סליחה שהלכתי ככה.
אין דבר, מיכל. תודה ששאלת. יש תקווה, המצב יציב.
שמחה לשמוע, עניתי ולא היה באשמתי הקלה, בעיקר פשוט שזה חוסך ממני להגיע לשם שוב.
תבואי מחר? היא ביקשה בשקט, בתקווה שברירית.
לא יודעת, אימא. נדבר עוד.
תשמרי על עצמך, היא סגרה בעייפות.
ישבתי רגע, ידיים בפנים. איתמר רמז בשקט הכול בסדר?
היא מחזיקה מעמד. אני עדיין לא. יש בתוכי ואקום, ובו־זמנית הכול צפוף אשמה, עייפות, כעס, עצב.
רק תמשיכי לנשום, יום־יום. זה כל מה שצריך. מחר יום חדש.
למחרת הרגשתי שצריכה לקבוע עמדה סופית. חזרתי לביהח. אבא היה ער אבל לא הכיר אותי, או לא רצה. עמדתי צמודה לדלת, ידיים קפוצות.
שלום. זאת הפעם האחרונה שאני באה. שרדת, ומקווה שתלמד.
לא קיבלתי אפילו הנהון. שקט. הפעם זה היה סוג של חירות.
אני לא סולחת, אמרתי. אבל לא אשנא יותר. אשתדל לשחרר, כדי שאוכל באמת להיות חופשייה.
הסתובבתי ויצאתי. מבחוץ, ירושלים שטופת שמש, ילדים בגינה, אנשים מסתובבים, מחייכים. הכל רגיל. וגם אני מרגישה יכולה להמשיך, לנשום, בלי משא ובלי רעש פנימי. בלי לחכות לנס.
פתחתי את הווטסאפ וכתבתי לאיתמר: “אפשר לבוא שוב? אני צריכה חברה.”
כעבור שעה כבר שתיתי אצלו תה, הפעם פשוט דיברתי סיפרתי הכול מהתחלה, בלי לפחד להיחשף ולהישפט. דיברתי על הילדות, על המגננות, על הרצון לא להאמין יותר באשליות. אפילו בלי דמעות רק הקלה שיצא.
אני אנסה טיפול אצל פסיכולוג, הכרזתי בסוף. הגיע הזמן ללמוד לחיות באמת. בלי אשמה, בלי קשר למה שמצופה ממני, עם אמון בעצמי.
מצוין, איתמר חייך ברוך. יש לי המלצה על פסיכולוג מדהים.
תודה עד היום לא דיברתי על כל זה עם אף אחד, תמיד שמרתי בפנים. עכשיו אני מבינה שאין לי במה להתבייש.
את לא אשמה בשום דבר, השיב איתמר בעיניים חמות. ואל תרגישי מחויבות לרגשות של אף אחד.
הנהנתי. עוד לא לגמרי משוכנעת, אבל משהו בי נפתח. הדמדומים העירו את העיר בצבע של התחלה חדשה, אפילו בשבילי.
מה הלאה? הוא שאל בסקרנות.
לא בטוחה, הודיתי. אבל ידוע לי מה לא אעשה: לא אחכה לשינוי. לא אתבייש באדישות. לא אמנע מעצמי חיים, לא אברח מהאושר.
נשמע תוכנית, הוא חייך. ובתמיכה השקטה שלו, פתאום הרגשתי שיכולה סוף־סוף לנשום כמו שצריך. זה באמת התחלה. התחלה של חיים משלי.
