אורי בןדוד, טרקטוריסט של משאית משקל כבד, חיי הכביש שלו נחשבים למבודד. הוא נוהג לבד נהג מנוסה, עובד מסודר, אך איננו אף פעם חברתי. אפילו מעבדים לא רצו לשמש לו שותפים, והוא קיבל זאת בחיוך מרושס. אחד מהקולגים נאלץ לעזוב, אז נזרק לו הכינוי הקודר כמו שבטיחים קוראים לכל גורל קודר וכך הפך לשם המוכר שלו. לפעמים שכחו את שמו האמיתי, והכינוי נשאר באוזניים.
המסלול של היום היה רגיל: משאית מלאה בפירות תוצרת ישראל, דרכו מרחפת על כביש 90, משקיף על מדבר הנגב, ללא תחרויות או מקומות חדשים. הוא חזה רק לכוון את ההיגוי ולשמור על הקו.
פתאום, על הדשא של השוליים, זעף לו משהו מתחרז, כמו חסר גחלים שמחפץ להסתתר. הוא רצה לעבור, אך משהו בחזותו של האור רפד את ליבה. הוא עצר את המשאית, ירד והבחין בחיה רועמת על הדשא חתול מתועב ברקיע, מפוספס בקוויים שחורים ולבנים, קו עבה של דם על גבו ופסים מהזעתו של הפציעה.
מה קרה לך, קודר? שאל אורי, מקדיש את ראשו אל החתול המזועזע.
החתול השלח את שיניו, נחשף ברעש שרירי, ניקה את עצמו מהקול שלו כאילו אומר: אלא תזדקק לעזרתי, תמשיך בדרך שלך.
אורי חשב במחשבה זה מזכיר לי את החתול של סבתא, שמחטף את האש בלילה כשהיינו קטנים, מתחת לכיסוי החימום של המטבח. הוא נזכר בחיבוק החם של סבתו, והבין שהיום הוא חייב להציל.
אין לי דרכה לטיפול בחתולים, אבל זה לא נראה כשורש, נשלח למרפאה.
בזה, הוא הרים בעדינות את החתול והניח אותו על משקפת המשאית, מגן עליו מפני הרעידות. החתול הסתובב והפסיק לרטוט כאילו קיבל רשות לחיות.
הוא סטה מהנתיב ונסע לבאר שבע, לקטן עיר במרכז המדבר, חיפש מרפאת וטרינריה. כאשר הוא נכנס לכניסה, ד”ר מרים כהן, וטרינרית בגיל העמידה, קיבלה אותו מיד, והחוללים של המרפאה עברו ישר לשורתו של אורי עם החתול שמונח על המושב האחורי.
מזל טוב, חתול, קראה ד”ר מרים, נתחיל לחטא, נשתמש בקרח, ונקבע גבס, ותוכל להמשיך לנסוע.
איך אני איתו? יש לי מסלול להשלמתו! חזר אורי, נרגז.
אין לנו בית לחיות בשכונה שלנו, ואין מקלט. הוא לא גור, הוא חולה אבל בריא.
החתול הביט באורי בעיניים ירוקות, כמו מבט של נשמה שמחפשת חן. משהו בחייו של אורי נרעד, הוא הרגיש אשמה האם הוא יוכל להציל, או שיזרק למוות?
אורי נפץ את ראשו, והלך לשולחן הקבלה. שם שני נשים מדברות:
הקול של נטע נפל אלי שוב, מחפשת מפלט מהבעל.
זה נורא, היא זהב של ממש, ובעלה רשע עד כמה שניתן! הוא מרעיש לה אפילו בבית.
השיחה הסתיימה, והאורח נעלם בעיניים. אורי לא רצה להתערב בעולמות של אחרים אם מישהו חווה את קשייו, הוא עצמו מכיר קושי במשהו.
הוא חזר לעבודה, חיבר את החתול למיטה, ובחר להמשיך לנסוע. כמה קילומטרים אחר כך, הוא ראה על השוליים שתי דמויות: אישה מבוהלת, וילדה קטנה שמתכפרת לה.
סליחה, אני לא לוקח נוסעים! נענע אורי, נזכיר לעצמו שכזה כלל.
מיאו! נשמע קול מאחורי המשאית.
קמת? שאל אורי, מביט באחור.
מיאו! החתול חזר בתשובה, כאילו מבקש עזרה.
אורי הרגיש שמצא דרכו. הוא עצר, לקח את החתול והניח אותו על הדשא. החתול זינק בזנבו, מצביע על הפחד.
איפה אתם הולכים? שאל כאשר ראה את האישה והבת רוצות להקדים אותו.
היא רצה, נושאת את הילדה במקביל, כאילו בוכה משאת הלב.
בבקשה, קחו אותנו, אנחנו רק שלושים קילומטרים משם! נאנקה האישה, דמעותיה נופלות כמו גשמים בשבת.
הילדה, עם גלי תלתלים בהירים, מביטה בטור של משאית, פקפוקים בעיניים.
אני לא מסיע, אני רק נהג משאית! ניסה אורי להסביר. השתמשו באוטובוס!
המסע שלנו היה רק אחד, ואנחנו מתעכבים!, קראה האישה, עזרו ונקרא לכם ברכה!.
החתול, אחרי שהתגבר על כאביו במצב קלה, הלך לעבר הילדה, נגע ברגליה, ובכך הרגיש את החום של ידיה. הוא החל למרמל, והאישה חייכה.
אולי אני אחראי עליכם, ואתם תקחו את החתול?, שאל אורי.
הרוח נחשבה בעיניה של האישה.
כן, אני עובדת בווטרינריה, לא יודע איפה נוכל לגדול יש לי דודה בגבעת שמואל, אולי נוכל לבקש ממנה לארח אותנו.
אורי נזכר בקול השיחה במרפאה. הוא חשב שאולי מדובר באלה, השם לבוש אנה לוי. הוא לא רצה להיכנס לתוך ענייניה של השכנה, אך הנהן במקצת.
בסדר, אביא אתכם למרפאה, אמר, מתקרב אל הרכב.
יבואו, וריקה!, קראה הילדה, שמחייכת, והחלה לחבק את החתול ברגישות.
תודה לך, חתול! איך קוראים לו? שאלה האישה אל אורי.
קודר הוא, אנחנו רק היום מצאנו אותו, השיב הוא.
חסד עליך!, חזרה האישה בחיוך. איך קוראים לך? אתה צריך שם.
אורי בןדוד, השיא את קולו.
אנה לוי, ענתה, והבת שלי אורלי.
הדודה תקבל?, שאל אורי, משועשע.
אנו מקווים, נתקשר, היא אמרה בקול חלש.
אין לי טלפון הבעל , לחשה.
אורי פתאום הוציא מהמזוודה שלו טלפון נייד ישן, והציע לה להתקשר.
היא לחשה משהו על ה׳, על בריחה של בעלה, על סיפור החתול.
הדודה תקבל אותו, לא החתול, אמרה, ובדמה נשקפה.
וריקה, הילדה, התנגדה לחתול, וקראה בתוקף: חתול, תבוא אלינו!.
אורי חייך, קיבל את החלטתו הוא לא יוכל להציל את החתול בבית, אך יוכל להמשיך לנסוע. הוא העביר את האישה והבת אל הרחוב, ולבסוף הוציא את החתול על המושב.
הוא נוהג לעבר ביתה של אנה בשדה בוקר, כשקולו של החתול מתנגן ברקע.
בזמן שהנהיגה המשיכה, האישה והבת חיבבו את החתול בחום, ולפני שנסעו, וריקה פיתתה את אורי בשתי ידיה.
זה אסור!, נבהלה אנה.
היא חסרה אבא, לכן מתקרבת, אמרה הדודה.
לבו של אורי נחרד. הוא חשב על המשמרות שלו, על האישה שאיבדה את האהובה, על הילדים שעוד נולדו, כעת הוא עומד בפני רגש שלב של קפיצה קטנה.
אתה תבוא לדוד? שאלה וריקה, מביטה אליו בעיניים גדולות.
אנסה, הוא חייך, מבטו ננעץ על החתול.
וריקה רצה לביתה, אנה חזרה למכונית, אורי המשיך בכביש. לפניו ראתה הילדה והאם, ניגשת במבט רחמתי.
מאיפה מגיעים כאלה אנשים שמכהנים על הרכוש של אחרים?, שאל אורי אל החתול.
החתול קידק קיקו, כאילו מצביע על כך שאין מקום לאלימות.
הייתי רוצה להסביר להם שהעלאת יד על אשה או ילד זה חטא, אמר אורי לעצמו.
מיאו!, הקידק החתול, משדר חום של קוֹקֶק עני.
אורי הרגיש שלחתול יש השפעה מרגיעה עליו, הייתה זו הפעם הראשונה שהדבר נשמע בטבע. הוא התחיל לשתף את החתול בזכרונות על אביו, על שירותו בצבא, על השקפתו הפוליטית. החתול קידק בקולו, כאילו מאשר.
בפתאומיות, על פני הדרך הוא ראה משאית בעייתית שני גיבורים מקפצים, אחד מושיט יד למעלה.
צריך עזרה?, שאל אורי, פותח את הדלת.
האירוע נמשך, אחד מהחברים הפנה אקדח אליו, ואז נפל על פניו ירח קודר חבול של זנב.
החתול ניגש, תפס את הפוגע בכפותיו ושילב קרע בשר, והאחד ניסה לשחרר את עצמו.
אורי קפץ מהרצפה, לקח את האקדח והצמיד אותו אל הפושע:
ידיים למעלה!
הקודר ניגן בקול רם, הסר אותי!.
החתול ניסה לנשוך את פניו, כאשר השני רץ אליהם. אורי קיבל מכה בפה, אך הוא זרק את הפושע על הלסת, אחז בחתול ונסע ברכב.
התקשר למוקד״, הוא לחש, וקיבל מספר של המשטרה. חצי שעה מאוחר יותר, השוטרים הגיעו, תפסו את שני הרוצחים, והודיעו לאורי בזמן שעברו כאן.
השוטר, שנראה מוכר, חייך:
המדינה צריכה לדעת על גיבוריה!
אורי חייך, רצה להבהיר:
גיבור? אני רק מגן על החתול שלי.
השוטר הצביע על החתול:
זה החתול שלך, נכון?.
אורי הסתכל על הקודר, הקודר חייך בחזרה.
זה שלי, אמר בבירור. הוא שותף לנסיעה.
הקודר ניבט, נרתץ, ולפניו קיבל תיאור של השוטרים:
הקודר נלחם יפה, שמר עליך.
הסיפור על אורי והקודר התפשט באינטרנט, תפס לבבות רבים, אנשים שלחו תודה, והקודר הפך לסמל של אמונה בחיים על הכביש היהודי.
שלושה שבועות עברו, והקודר קיבל חופש מאת הגבס. אורי חזר לבאר שבע, חיפש את אנה והבת. הוא פתח את דלת מרפאת הווטרינריה וראה את אנה עומדת בפינה.
הנה אתה, אמרה, מביטה בו. חלמתי אתמול שאתה תבוא.
אורי חייך, ניסה לקבל את המילים.
האם את בתורך עם וריקה?.
לא, דודה שלנו מקבלת אותנו, ואני מתחתנת, אבל עדיין היא לחשה, מביטה למטה.
אורי, ברגע רגיש, שאל:
תלכי איתי?.
עיניה של אנה גדלו, הפה נפתח וסגר. הקודר, על משענת המושב, מייאק במקצת.
יש לי בת, לחשה היא.
ואני חתול!, ענה אורי. זה לא פשוט, אבל אני מרגיש שהמפגש שלנו לא בטעות. אשמור עליכם.
הקודר קידק, מיאו!.
אנה חייכה, אמרה:
אחשוב על זה.
חודש אחרי, הם נישאו, אורי העביר אותם לביתו, ועבר לעבודה חדשה נהג של מרחב רפואי בחלק הצפוני של המדינה.
הקודר עדיין גר איתם, משגיח על וריקה, ולפעמים מתעטף על הספה הרחבה, נזכר ברוח הרחובות הישנים.
אבל הרומנטיקה היא רק רומנטיקה, והחיים ממשיכים. אנשים טובים מגיעים ומזכירים לנו שיש תמיד חתול חכם שמגן עלינו.
