יוסי בעבודה לא היה נועז במיוחד, אלא יותר נוטה לנדוד במרחקים.נהג מסור, חזק ונחוש אבל בהחלט לא חייכן. אף אחד לא רצה לשמש לו שותף לנסיעה, והוא שמח על כך.קיבלו לו אפליה קלה, ולכן פנו אליו בכינוי הענני.לפעמים שכחו את שמו, אך הכינוי נצמד אליו כמו מדבקה.
המסע הזה לא ניבא שום דבר יוצא דופן. המסלול היה מוכר משדה התעופה בן גוריון לכביש 6, מטען רגיל של בטון. רק להסתכל על הדרך
פתאום, בצד הדרך, משהו נזח בדשא! יוסי ניסה לנסוע בחשש, אבל משהו בבהו שלו גרם לו לעצור את המשאית ולהתבונן.
חתול פסים ענק נחרש, כאילו מוכן למכור את חיייו במחיר גבוה. האגדה אומרת שלחתולים יש תשע חיים ברור שהוא כבר איבד כמה מהם, וקולו היה חנוק. רגלו פצועה, והחום שלו היה מלא בדם.
מה קרה לך, חתול סריחן? שאל יוסי, מתכופף מעל החיה.
החתול גרד שיני נחת וענה במיאו חצוף, כאילו אומר שאין צורך בעזרה ושיהיה יוסי טוב להמשיך בדרכו.
אבין, גאווה, לחש יוסי לעצמו, נזכר בחיית המחמד של סבתו, שצפצפה איתה ליד התנור בחורף.
אני לא מומחה לטיפולי חתולים, אבל זה לא משהו שנרפא בממתק. אין לי מרפאה קרובה, אז תן לי לקחת אותך למרפאת וטרינריה.
הוא קלט בעדינות את החתול המכה, שמטלטל מעט, ולאחר שנח לתוך משאבתו, המשיך לנסוע.
בסיום הדרך, יוסי נכנס לעיר קטנה בדרום באר שבע ומצא מרפאת וטרינריה. הרופא המבוגר קיבל אותו מיד:
מזל טוב, חתול, אמר הווטרינר. נעשה ניקיון, נצמיד גבס ולאחר מכן תוכל להמשיך בדרכך.
איפה אלך איתו? מתווכח יוסי. יש לי משימה!
אין לאן להעביר אותו, השיב הווטרינר. אין מקלט לחיות, וזה לא גור, אלא חתול בריא!
החתול העיזב מבט ירוק, שנגע לליבו של יוסי, שחש פתאום אשמה. האם להציל אותו או להשאירו?
טוב, גרגר יוסי והמשיך למעבדה.
בפוליטיקה של המרפאה שני קשישים ליטפו את השולחן:
הלנה עם בתה חזרה אלי היום, נראתה ככה, אמר האחד.
איזו חורבן! השיבה השנייה. היא זהב, והבעל שלה מרושע, אף שאומר שהוא מכה
כנראה זה למה היא לא יצאה מהבית, אמרה הראשונה. היום נרשמים עוד כמה גברים.
יוסי לא ניסה להבין את הסיפור של הלנה, כי לכל אחד יש בעיות משלו.
החתול, אחרי שהשתק, נזמן לתוך הרכב, וקצת נאנח. יוסי לא ידע מה לעשות עם מתנת על הגב שלו, אבל הזמן רץ. הוא היה מאחורי לוח הזמנים.
כשהוא חנה כמה קילומטרים לפני קו החוף, הוא ראה שני אנשים על השולחן: אישה מתרעדת, וילדה קטנה שמביטה בו בחשש.
מצטער, איני לוקח נוסעים! צעק יוסי, נזכר שהוא תמיד היה נואש מבחינת הפסקת קיבלים.
מיאו! נשמע מאחורי המראה.
קמת? שאל יוסי. מה רצית?
מיאו! חזר החתול במרץ.
אולי אתה מבקש עזרה? ניזכר יוסי. בחסד שהזהרת אותי, הייתי מגיב אחרת.
יוסי נעלה את החתול על הדשא, והוא מיד הרם את זנבו כאילו באשר הוא רצה.
היי, איפה אתם? ראה יוסי את האישה והילדה רוצות אליו.
הם ניגשו, והאישה, מבט של כאב, חיבקה את הילדה, שדמעותיה רטובות כמו גשם.
בבקשה, קחו אותנו איתך! אנחנו רק שלושים קילומטרים משם! נאנחה האישה.
הילדה הביטה בו בעיניים רטובות, כאילו יומי ההקפאה נמשך שעות.
אני לא משאית, אני רק נהג משאית, ניסה יוסי להרגיע. סעו באוטובוס!
אנחנו מאחרים, רק משימה אחת נותרה! המשיכה האישה. נודה לך לנצח, נזמר לשם האל.
החתול, אחרי שסיים להקפיץ זנבו, ניגש אל הילדה, נגע ברגליה והתחיל למגרק. היא חיבקה אותו והחתול נימנע.
אם אני אקח אתכם, אתם לוקחים את החתול? הציע יוסי. הוא כבר מצטרף אלינו!
הדמעות של האישה זרמו.
נשמח, אני עובדת במרפאה, השיבה. אבל עדיין לא יודעת איפה נשאיר את החתול! יש לי דודה בתל אביב שיכולה לארח.
מה קורה? גרגר יוסי, צופה בילדה שמרגיעה את החתול.
הילדה, עם תסרוקת קפוצ’ון, הייתה רק מבוהלת. החתול קיבל חיבוק ונפנף בזנבו.
יוסי נזכר בשיחה הקודמת עם הווטרינר: נראה שהאישה היא “אורלי”, ויש לה בעל שמאלי. הוא לא ניסה לחדור לפרטים, פשוט הנהן:
בסדר, אקח אותכם.
יאללה, וורדית! קראה האישה בחיוך.
יוסי הרים את החתול, והקבוצה עלתה למכונית. הילדה ישבה מאחור, האישה נחתה בצד השני.
אני משלם, אל תדאגי! טענה, אבל יוסי השיב בחיוך: נביא אותך הביתה, והחתול יהיה שמח, אז תודה!
תודה, חתול! קראה האישה. איך קוראים לו?
שום שם, השיב יוסי. אנחנו רק פגשנו בכביש היום.
אתה אדם טוב! אמרה היא. איך קוראים לך? למי נרצה לשים נרות?
יוסי, גרגר הוא.
אני אורלי, והבת שלי קוראת תזופיה הגיבה האישה.
הדודה תסכים? שאל יוסי במבוכה.
מקווה כן, השיבה אורלי, ונשמה נבוכה.
תתקשרי, שאלי, אמר יוסי, ומעבר ל”אתה”.
אורלי הפנתה פניו אל הטלפון, ובקשה לבקש משרה: אין טלפון הבעל נעלם
יוסי פתח את תא ההגה והושיט לה מספר.
היא לחשה, רק שמעה מילים כמו בעל, ברחו, וחתול.
הוא יקבל אותנו, אבל החתול אמרה בקול מתנצל.
תזופיה נזכרה ויבלה: חתול, תחזור אלינו!
כבר סיכמתי עם החתול, נימר יוסי.
היא כל כך חביבה, הוסיפה האישה.
לא מצא מקום לחתול, יוסי הוביל את האורחים לכתובת, והעביר את החתול למישהי שדיברה בטלפון.
תזופיה לא רצתה להיפרד מהחתול, חיבקה אותו, נשקה את חובו הרך, ואז הרימה את ידיה לשיר: תזופיה, אי אפשר!
אבא חסר לך, מה שגורם לך להתחבק, קראה האישה.
יוסי הרגיש לבו נקרע. הוא שתיין לחלום על משפחה, נישואין וילדים והקול הקטן הזה עם תלתלים משך אותו בתשומת לב.
אתה תבוא אלינו? שאלה תזופיה בעיניים גדולות. עם החתול?
אשתדל, יוסי השיב, בלי אפשרות לומר “לא”.
תזופיה נאנחה, רצה הביתה. יוסי חזר למכונית והמשיך לנסוע. לפניו רק הילדה והאם המזעזעת שלה.
איך נולדים כאלה בחורים? שאל הוא את החתול. החתול מיא בקול מרומז.
הייתי מסביר לו את החשיבות של לא להרים יד על נשים וילדים! קרא יוסי לעצמו.
מיא! חיזק החתול, כאילו מציע שיניים וקוצים.
הנוכחות של החתול הרגיעה את יוסי; הוא חשב לפעם הראשונה שמישהו מדבר איתו בכביש.
הוא סיפר לחתול על הוריו, על שירותו בצבא, על דעותיו הפוליטיות. החתול הקשיב, מיא בקצב, וחייך עם קרניים שלו.
פתאום, על השולחן, ראה יוסי רכב שבור, שני גברים רועשים, אחד קפץ על הכביש והתחיל להניף ידיים.
מה קורה? שאל יוסי את אחד מהם, פתח את הדלת.
שני אירועים התרחשו במקביל: גבר ירה, ואז חץ זנב של חתול עבר מתחתיו!
החתול תפס את הפוגע בכל גבו, נורת קול גמור, והאדם ניסה להשתחרר. יוסי קפץ למקומו, שלף את האקדח, והצביע לשודד:
ידיים למעלה!
תוציאו את החתול! צעק השודד. הוא יגרוד לי את העיניים!
חח, מצחיק! חייך יוסי, ועם תזוזה קטנה מכה את השודד בפה, תופף את החתול, וקפץ למכונית:
בואו נמשיך!
הוא חייג מספר של משטרת ישראל, ובכמה שניות הגיעו. השודדים נעצרו, והשוטרים דיווחו ליוסי על הדרך.
השוטרים אמרו שהשודדים כבר לא ראשונים; אחד מהם היה כבר קיבל פקודות קודמות. אחד מהם חייך ליוסי:
המדינה צריכה לדעת מי הגיבורים שלה!
אני לא גיבור, התפלא יוסי. הייתי רק מנסה לברוח!
הוא חפר את פניו של השודד, אמר השוטר. והחתול היה כאן לעזור.
החתול שלי, אמר יוסי בגאווה. שותף לדרך.
מזל טוב עם השותף, חייך השוטר. נתת לו חיי.
הסיפור על יוסי והחתול שלו הפך לוויראלי ברשת. אנשים הכירו אותם, ברכו אותם, והחתול גרם לשינוי בליבו של יוסי, כאילו הקרח נמס ולחימה עלה.
שלושה שבועות אחרי, כשהגבס הורד, יוסי חזר לעיר באר שבע, אל האחת בה השאיר את אורלי ותזופיה.
הוא נכנס למרפאת וטרינריה ונתקל באורלי בפתח:
אהה, זה אתה! אמרה אורלי בעיניים ברורות. חלום לי בלילה שאספתי אותך!
נראה שהחלום היה במצב של יד, חייך יוסי. איך אתם מרגישים?
תודה, חייכה אורלי. הדודה אוהבת אותנו, ואני מתכננת גירושין
יפה, ענה יוסי, ואז ברגע של תעוזה, שאל: תבואי איתי?
עיניה של אורלי הסתכלו עליו רחבות, היא פתחה ופסקה… החתול, שחשב על המצב, מיא בקול דרמטי.
יש לי בת לחשה אורלי.
ויש לי חתול! השיב יוסי. אני לא יודע לחרוז, אבל אני בטוח שהמפגש שלנו לא היה מזדמן. חושב על זה, אני אשמור עליכם.
מיא! אישר החתול.
אני אחשוב על זה, אמרה אורלי.
חודש לאחר מכן הם נישאו, יוסי עבר לעבודה כנהג של מרפאת חירום, והחתול, שנקרא “מאקי”, גר איתם, שומר על תזופיה ומשתע לעתים קרובות על הספה הרחבה.
אבל בלי חתול חכם שלא? החיים ממשיכים, והקול של החתול נשאר ברקע, מזכיר שברגעים של חוסר סדר, תמיד יש מישהו שיכול לשאול “מיא?” ולעזור.
