– גברת, תרשי לעבור!
מישהו דחף את נעמה מאחור, והיא בלית ברירה עשתה עוד צעד קדימה, אוחזת בחוזקה בידיות של העגלה, רק כדי לא להחליק על המדרכה. המעיל הפרום שלה, כמו תמיד, סיבך אותה הכנפיים שלו התבדרו ברוח והסתירו מדוע היא הולכת כל כך לאט ועוד באמצע המדרכה.
– סליחה!
בחורה רצה עברה סביב נעמה, כמעט נתקעת בעגלה של יונתן. יונתן ישב לו בשקט, ידיים משוכות לקדימה, אפילו לא מנסה לעזור לאמא, כי במזג אוויר כזה רק היה מפריע, עם הגלגלים של הכיסא גלגלים המגושם.
נעמה נאנחה, חייכה סליחה לבחורה:
– הכל טוב, רוצי!
העיפה מבט אחריה, סידרה ליונתן את הכובע, וחזרה לאחוז בידיות.
– ממשיכים? יש עוד זמן, אבל תמיד מרגיש שזה לא מספיק.
– אמא, אולי נמצא גם זמן לדברים אחרים, לא רק ללכת למרפאה? יונתן בחן את המרחק לסוף המדרכה, ובכל זאת התחיל להניע בעצמו את הגלגלים.
– יוני, עדיף שתשב רגע בשקט. פה הקטע בעייתי, עוד רגע הכול כבר נקי. רואה? עד הכביש זה עוד מועדון הוקי, אחר כך תמשיך לבד!
– טוב…
– חכה, מה רצית? למה אתה שואל על זמן?
יונתן היסס לשנייה.
– דניאל אמר שפתחו חנות חדשה לדגמי רכבות ליד קינג ג’ורג’. ויש שם צבע שאני צריך.
– יוני, לא נספיק לשם היום. זה טיול גדול, ועוד אמור להתחיל גשם בערב. ולרדת איתך עם הכיסא פעם שנייה שיקול לא קל… נעמה קלטה את המבט העצוב של בנה, מבין אבל מאוכזב תקשיב, אולי אני אלך בשבילך? תכתוב איזה צבע בדיוק, אני אקנה ואתה תשב עם סבתא מרים.
– למה סבתא? היא אמרה שתטפל היום בעציצים שלה.
– כן, אבל היא מחכה לרוונש ניגנת לה בשחמט בפעם האחרונה והיא רוצה נקמה. אפילו אמרה שתלמד אותך פוקר.
– זה קלפים, אמא!
– חה, בן, זו פילוסופיה שלמה!
– את יודעת?
– קצת. למדתי ממרים, אבל אין לי את הראש שלך לחשבון. תמיד מפסידה. צריך לחשב ולתכנן כמה צעדים קדימה.
– כמו בשחמט?
– כמעט!
– אז אני אשאר איתה. רק…
– יונתן, אני יודעת שאתה רוצה להגיע לחנות לבד. מבטיחה, כשתיגמר החורף נלך ביחד. נטייל לכיוון, אולי אפילו כל יום. והברווזים בפארק ליד… מה אתה אומר?
– בסדר…
– יופי. עכשיו תספר לי איזה צבע?
– אדום! אבל לא כמו של החיילים שלי, משהו אחר…
העיניים של יונתן נדלקו כשהסביר לאמא בדיוק איזה גוון צריך, והיא הלכה ושאלה תוך כדי דחיפת העגלה, והוא שיחרר את הגלגלים, נשאב כולו להסבר.
נראה לה שלקרוא לזה “מסע צלב” זה לגמרי נכון. ככה ההרגשה. החיים שלה נחתכו לשניים לפני שנתיים.
באותו יום קיבלה בונוס בעבודה, התאמצה לחשוב איזה מתנה לשמח את הבן והבעל, ואז נכנסה לעבודה יעל, לבנה כמו קיר, ולחשה:
– נעמה, ניסו להשיג אותך…
היא הרגישה קור בידיים והתמונה התעמעמה.
– מה??
– יונתן… תקשיבי, הכל בסדר! הוא חי! בדרך לתל השומר.
את הנהג שפגע בבנה ראתה לראשונה רק בבית המשפט. הוא לא הסתכל לה בעיניים, וממש לא עניין אותה. אפילו ניסתה לפגוש אותו בבית החולים, אבל אז הדבר היחיד שעניין את נעמה היה הבן שלה.
מה זה היה מועיל, סליחה שלו? זה היה מחזיר לו את הבריאות? מוחק את הדקה הנוראית ההיא ששינתה את גורלם?
– לאן טסת?
– אמא שלי גססה… לא סיפרה כלום. התקשרה רק יומיים קודם, להספיק… את יודעת, להיפרד. אני אשם!
– אני מבינה…
אבל זה לא הרגיע אותה בכלל. בראש היה רק יונתן. הדלת עם מדבקה אדומה “טיפול נמרץ” שהשאירו אותה מחוץ למסדרון. אבל לא היה לה לא רצון ולא יכולת להקשיב למישהו אחר.
– הספקת להיפרד? שאלה רק כשיצאה מהדלת.
– לא…
מאז לא דיברו. נעמה נשארה רק עם הבן, בעלה היה זה שהלך לדיונים. היו לה דברים חשובים בהרבה.
– המצב לא פשוט… המנהל עיין בניירות, לא מסתכל בעיניים.
איזו תשובה יכולה לתת אמא שמחכה רק למשהו אחד לשמוע שהכל יהיה בסדר?
לא יהיה.
נעמה קלטה את זה די מהר, עוד בהתחלה. הרופא פירט אופציות של שיקום וטיפולים חדשניים, אבל בראשה היה רק דבר אחד יונתן לא יוכל ללכת… לעולם… ואף מומחה לא יעזור. זו פשוט המציאות. במציאות הזאת צריך לחיות.
היא לא חשבה על עצמה, לא על בעלה, אפילו לא על הקשיים שכבר החלו לטפטף למערכת היחסים ביניהם. תמיד היה ברור שיחד, פתאום כל אחד הלך לכיוון. אחת קיבלה את המציאות כמו שהיא, השני לא יכול היה להשלים.
– את לא מבינה? צריך להילחם! כמעט צעק עליה הבעל.
– אין על מה, אתה קולט?
– שטויות! אם הרופאים האלה לא טובים, נמצא אחרים!
– בסדר, נתחיל לחפש.
– אני עובד! מתי בדיוק אתה רוצה שאטפל גם בזה?
– אתה שומע את עצמך? זה הבן שלך…
– וגם שלך!
אז היא חיפשה. רופאים, מרפאות, שמועות שייתכן ותחול התקדמות. אבל לא תמיד נפלאות קורות. לפעמים הגורל מעלים איזה קסם קטן מהרשימה. אולי רצה להביא נס למישהו ושכח לרשום שם בטופס, הנס פשוט נושר איפשהו בדרך.
אז הנס שיועד ליונתן נאבד. ודי מהר היא הבינה שצריך להמשיך עם מה שיש.
להגיד שהיה קשה זה לא מתחיל לתאר.
גם העבודה שנאלצה לעזוב כי צריך להיות עם הילד. וגם הזוגיות שהפכה למריבות שיונתן היה שומע, עד שהייתה רוצה לברוח מהבית. ניסתה להתאפק, אבל ההאשמה בעיניים של מי שפעם חשבה עליו כעל הכי טוב, הייתה בלתי נסבלת.
– אם היית מחכה לו אחרי בית הספר, כמו כל האמהות, זה לא היה קורה!
המשפט ההוא, קר כקוביית קרח שנפלה באמצע ויכוח, היא לא סלחה עליו. הוא מיד התנצל, אבל נעמה כבר הרגישה את צינת הקרח נכנסת לה לבית.
– תלך…
ואז הגיע הפיצוץ השני. כשהבעל ארז ויצא מהבית, יונתן התעורר.
– אמא, מה קרה?
– תישן, חמוד. הצרה עפה…
– לתמיד?
– לתמיד. עכשיו אנחנו לבד. היא כבר לא תפריע.
האם היא הרגישה הקלה?
לא. להיפך, הכל נהיה מבולבל יותר. קשה היה כל כך ליונתן לעכל את זה, והיא עשתה הכל בשביל לעזור לו.
במקרה לגמרי קנתה קופסה עם חיילים מצוירים להרכבה.
– תראה, יונתן!
– מה זה?
– חיילים. אבל צריך לצבוע אותם.
– למה?
– כדי שייראו אמיתיים.
– למה הם לבושים מוזר? הסתובב בפליאה על הרוכב שהחזיקה.
– אלה חיילים מהעבר. לא חיילים של היום.
– כאילו איזה?
– אסביר!
וישבו יחד, דפדפו בספרים, ניסו להבין אילו צבעים הכי יתאימו. ונעמה, בגלל זה, ראתה את הילד שלה מתעורר. זה הציל אותה.
תוך שנה הייתה לו כבר “צבא” שלם, ובערבים היו מארגנים קרבות, מתווכחים על התפקיד של חיל הרגלים או הפלמ”ח.
– אמא! את עכשיו “הגנרלית”! אז תעשי כמו שצריך!
– אל תשלוט יש לך את הצבא שלך!
– את כותבת היסטוריה מחדש! יונתן צעק כשאמא סידרה את החיילים על השטיח.
– הלוואי שאפשר היה לשנות את הכל, יונתן… לחשה ונענתה להוראותיו.
אבא של יונתן מאז שנולד לו ילד חדש במשפחה החדשה יצא מהתמונה. נעמה למדה על כך מסבתא מרים, שניסתה לרכך את המכה.
– נעמי, סלחי לי… על הכל…
– למה לך, את היחידה שעוזרת ומחבקת, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך!
– הם עוזבים…
– לאן? כמעט הפילה את הקומקום.
– לחו”ל. הכל סגור. ויש שם דירה והכל… אותי לא לוקחים.
– איך??
– לא צריכה אותי, הכלה החדשה. יש לה אמא פעילה משלה. נתנה לי לראות את הנכד פעם וזהו.
– את חושבת שאת לא משפחה? יונתן פחות נכד?
– נעמי, בבקשה, אל תגרשי אותי! אני רק רוצה להיות איתכם.
– אולי ככה זה צריך להיות. מי שלא רוצה להיות חלק מהמשפחה שיעזוב. אנחנו לא חייבות אף אחד. יונתן צריך סבתא, ואני עזרה. ואני לא מוותרת עלייך, שמעת?
מרים לא ענתה. חיבקה חזק, והבינה אמת בין אנשים זה הכול. רק אז אפשר לנשום.
ומאז ידעה יש לה את יונתן ואת מרים. לא צריך יותר. אפילו יעל, פעם החברה הכי טובה, נותקה באיטיות לא הסתדרה לראות את יונתן בכיסא גלגלים.
נעמה לא נעלבה. ליעל הסתדר, מגיע לה אושר. עשר שנות חברות, אז שיהיה בשמחות. כשהגיעו הודעות “מה שלומך? צריך עזרה?” היא כבר לא ענתה. לא היה לה כח לשתף בעוד מחזורים של כאב.
והיו הרבה כאלה.
חלקם, בעזרת מרים צלחה. חלק, לא יכלה לבד.
מרים תמיד בסביבה. ככה יכלה נעמה סוף סוף לחזור קצת לעבודה, כשמרים דואגת לבן. מרים מגיעה, מבשלת, מנקה, ולאחר העבודה עוזרת לה עם ההליכה בחוץ.
להוריד עגלה מהקומה הרביעית, בבניין ישן בתל אביב, בלי מעלית או רמפה כמעט בלתי אפשרי. היום עוד יכלה, כי יונתן, למרות גילו, עדיין קל יחסית. אבל ידעה יבוא יום, ובן שלה לא יצא מהבית.
התרוצצה בכל מיני משרדים בעירייה, מנסה להוציא היתר לרמפה בבניין, אבל זה היה כמו להוריד את הירח. כשלה שוב ושוב, עד שידעה: משהו צריך להשתנות.
– נעמי, אולי נקנה בית מחוץ לעיר, איפשהו ביישוב קטן? יהיה ליונתן ירוק, אוויר…
– אמא מרים, מה עם טיפולים? ומה עם בית ספר? יונתן אוהב תכנות, איפה אמצא מורים בכפר? וגם אינטרנט יקר בכלל לחבר. לא. יונתן צריך הכי הרבה אפשרויות בעיר, לא נוחות שלנו.
– לא מבינה אותך… אבל את יודעת, אני איתך.
– תודה… אבל אין לי מוצא.
להחליף דירה?
דירה חדשה יש רמפות, יש מעלית. אבל המחירים בתל אביב מטורפים, לא רלוונטי. גם משכנתא לא תוכל להרשות, לצד הוצאות הטיפול.
שני מתווכים ניסו לעזור. דירה קטנה בקומה רביעית לא מושכת אף אחד. בקיצור: תקועה.
– דירות כאלה היום לא מחפשים. מה נעשה?
נעמה הודתה להם, אבל נטרפה מבפנים.
למה? למה לא יכולה לשפר את החיים לבן שלה כפי בחירתה? למה תלויים בחסדים של גורל כזה?
אבל, מסתבר שלפעמים יש קצת חסד גם מהגורל. אולי היה עוד כרטיס מזל קטן בתחתית הסל של הגורל. לאט לאט, בדרך המוזרה שלו, פתאום מצא אותה.
ביום שבו נעמה כמעט הופלה על מדרכה ע”י בחורה ממהרת, הופיע בחייה סבא אהרון.
– גברת, תרצי עזרה?
הקול שצץ מאחור, כשהיא תקועה בשלולית בכניסה לרחוב, היה חם, קול של אחד שראה דבר או שניים.
– תודה, אני מסתדרת…
נעמה הנהנה בחיוך אל הזקן שלא הקשיב. הוא הקיף את העגלה, לחץ ליונתן את היד:
– אני סבא אהרון. למה לא עוזרים לאמא? רואים שהיא מותשת!
– ניסיתי. אמא מתעצבנת.
– ברור! תני לי!
במהירות הזדקף, דחק אותה מהידיות, והושיט לה שקית מנדרינות:
– תחזיקי חזק! אני מכור לזה. אם תהיה נחמד תקבל!
העגלה קפצה ועברה את המכשול, ונעמה נשארה פעורת פה. הזקן חצה איתם את הכביש כאילו אלה היו נוצות, צוחק עם יונתן, היא מיהרה אחריהם, לא מאמינה כמה טבעי זה קורה לו.
– לאן להביא אתכם? יש לי כל הזמן שבעולם! אמר כשעצר שוב.
– באמת תודה רבה, נגיע לבד…
– את יפה אך עקשנית! חייך, חילק מנדרין חצי-חצי, ונתן להם מה, אסור לי ללכת בחברת אנשים נעימים?! או שאת נגד?
– לא… נעמה הופתעה, אבל הרגישה חיבור מיידי.
אז הלכו.
למחרת, בצהריים, דפיקה בדלת.
– שלום שלום! אפשר לבקר?
נעמה פותחת והנה אחוז אתמול. יונתן התפוצץ משמחה.
– סבא אהרון! באת אליי? איזה יופי! אמא, למה את בוהה? בואי!
תוך ימים ספורים היא לא מבינה מה קורה לה – תוך ידי הקצב של החיים, האיש המוזר הזה פתר כמעט את כל הבעיות שנאספו בשנה האחרונה.
– נעמי, דיברתי עם שכנים שלכם משפחת כהן. הם עם דירה כמו שלך רק קומה ראשונה. הם רוצים להחליף דירות! יבואו בערב לראות את שלך. תבקש גם פיצוי על השיפוץ! שלך במצב טוב יותר. אני אדאג לכל השאר.
– ואם יתחרטו?
– כבר סגרו איתי. רק תזכירי. דיברתי עם בעל הדירה אנשים כבר יודעים אותו עשרות שנים. אפשר לסמוך.
– איך הצלחת?
– צריך לדעת לדבר עם אנשים! קרץ. לא שאלת איך מצאתי אותך בפעם הראשונה?
– נכון! איך?
– שאלתי. “איפה יש אֵם עם עיניים ענקיות וילד שלא עומד?”
– סבא אהרון! אני לא עומד כי אי אפשר!
– כל עוד יש רצון, אפשר גם לעוף!
– איך? תלמד אותי?
– בקיץ, אולי. עכשיו מוקדם.
– לפחות רמז?
– שקט! אל תנדנד, אתה לא ילדה!
– לא אנדנד!
– יופי! תן לאמא רגע. אם הכל יסתדר, בקיץ כבר תלך לבד בחוץ.
– יש!
– איזה רעש, יונתן, אפילו אני שומע למרות הגבינות באוזניים שלי! צחק. הילד שלך חזק, נעמי, אבל לא מספיק. יש לי קשר עם מדקר טוב, פלא. צריך להראות לו את יונתן.
– אין טעם, סבא אהרון. כבר עדכנו ב… הכל.
– את ויתרת? נהיה רציני כל עוד אין “סוף”, לא מוותרים. לכל אחד יש סיכוי. אני ההוכחה.
– תספר?
– אספר. איך צללתי, איך טבעתי, איך עליתי באוויר, על הדלתא שלי, על הטייסים. יום אחד. עכשיו אין זמן. יש לי פגישה עם איציק מהבניין ממול, הוא ריתך משובח, יעזור לי עם הרמפה.
– חייבים היתר!
– הנה, רואה? שלף דף חתום וכחול. גם אישור, גם ועד בית, גם השכנים בצד שלך.
– מי “אנחנו” שעזרו?
– לא הכל לבד. גם ועד בית, גם מרים, גם עוד שכנות. יש כאן גן פורח. פעם לא הייתה לי אפשרות בחירה שכזו.
– אתם מחזר פטנט! צחקה נעמה.
– מוטב כך! קרץ. עכשיו אני מחויב אליכם. שלי אתם! אני אשמור עליכם!
הבטחה קיים. ותרתי מספר שבועות, עברה נעמה עם יונתן לדירה החדשה, ישבה בהתפעלות מהדלתות הרחבות שסבא אהרון וסביבה שיפצו בהתנדבות, למען יונתן.
הרמפה החדשה פעלה, ונעמה, בהתנצלות לשכנים:
– סליחה, זה הכרח…
אבל כולם בירכו אותה: “רק בריאות!”
היא, שהייתה רגילה למבטים עקומים, שאלה את אהרון:
– למה פה לא עוקצים אותנו? לא מציקים? הרי בדרך כלל, מבטים, עיניים בורחות…
– אנשים מפחדים, נעמי. בורחים מהביטוי של כאב. לא כולם. פה פשוט אוהבים לעזור, והזכרתי להם שמדובר באנשים.
הוא עבר בין הדירות, דאג לדבר ולהעביר “אהבה”.
גם לזה לא הייתה מודעת. אבל כלפיו רק תודה.
והמומחה שסבא אהרון הביא אליהם היה דווקא זהיר:
– תביני, הסיכוי קטן. אפילו לא רוצה לבנות תקוות. אבל חבל לפספס אותו.
– לאן?
– לירושלים. יש לי קולגה מנתח מבריק רק הוא אולי יוכל. אשוחח איתו.
– רק לבדוק?
– כן. תהליך ארוך. לא קלה ההחלטה.
– אין לי איך לממן… נבהלה.
– אין מקום לדאגה! התפרצה מרים. הכל כבר החלטתי. נמכור נכס קטן, גם דיברתי עם האבא יסייע. זה הזמן לאחד כוחות. רק ככה זה יעבוד.
נעמה הנהנה. התנגדות כבר לא היה לה. החיים של יונתן כל היתר שטויות.
חצי שנה אחרי נותח יונתן. עוד לא הולך לגמרי, אבל רמפה כמעט כבר לא נדרשת. ונעמה מצאה מי שיוכל לקבל את הרמפה למישהו אחר שצריך.
– והבן שלך?
– הולך כבר. עם קביים, אבל מתחיל. רק התחלה.
– ומי עוזר לך?
– לא בזכותי. גיליתי שיש מלאכים. והרבה מהם. אצלי הם נקראים “המגנים” שלי.
– באמת?
– כן, ובראשם סבא אהרון. המלאך האישי שלי ושל יונתן. נכון, יוני?
יונתן ממצמץ בצחוק אל ילדה קטנה על כיסא סמוך.
– נכון, אמא! אני יכול להסתובב קצת עם תמר? נלך קרוב!
נעמה נוגעת ביד אמא של תמר, שמפחדת:
– אין בעיה. אנחנו נשארות קרוב, נכון?
– ברור! גלידה לכולם!
ועוד משפחה אחת קיבלה שקט קטן.
התקווה חזרה. לא צריך לפחד. צריך לתת לה לצמוח, וגם אם החיים יפתיעו, בסוף היא תיקח חלק בבניית השמחה בבית. אולי לא בדיוק כמו שחלמנו, אבל מספיק כדי להוריד את הסבל.
ותשמעי: כשהתקווה מתחזקת, היא עושה צעדים של ממש. אולי נכנסים לסחרור יחד עם ילדונת חדשה, לחיים שנהיים פתאום בהירים.
– קדימה, תעשי קסם גם לילדה הזו, כמו לי!
הגורל יחשוב, ימצא עוד פתק קטן, יקפל אותו למטוס, וישלח אותו רחוק. הוא ימשיך הלאה, ולמישהו הבא תגיע טיפת אושר.
