שברי חברות
יומן, יום שלישי, 17 בטבת
הערב חזרתי הביתה אחרי יום קשה במיוחד. פתחתי את הדלת של הדירה שלנו ברחוב ירמיהו בתל אביב, משכתי באיטיות את הנעליים ושמתי אותן במקום. כל תנועה שלי הייתה מלאה בעייפותלא רק פיזית, אלא בעיקר נפשית. בדירה שררה שקט לא שגרתי, רק טלוויזיה דפקה חרישית באיזור המטבח.
לקחתי כמה שניות לעמוד בכניסה: לתת לראש רגע להשתחרר מהבחוץ ולהיכנס לאווירה הביתית, אבל הלילה אפילו זה דרש מאמץ.
נכנסתי למטבח. דניאל ישב ליד השולחן עם קערת מרק ירקות ולחם טרי, אכל באיטיות בעיון במהדורת החדשות שהשמיע עשרות דיבורים על הבחירות הבאות. כשראה אותי, מיד הרים עיניים.
הגעת מוקדם איזה יופי. הכל בסדר, נעמי? שאל בדאגה אמיתית.
התיישבתי מולו, מחבקת את עצמי כאילו מנסה להתגונן ממשהו שאיני רואה. היה ברור לו מיד שקרה משהו מהותי.
לא, לא בסדר, עניתי חלש ובעצמי, מביטה הצידה. רק עכשיו חזרתי משירה. נראה שיותר אנחנו לא חברות.
דניאל הניח את הכף בצלחת. הוא התרכז בקשב מוחלט, לא לחוץ, מחכה שאספר בקצב שלי.
מה קרה? שאל בשקט ובכבוד.
נשפתי אוויר, אוספת אומץ לדבר באמת.
הכל בגללה ושל אלעד, אמרתי. תאר לך: הוא בגד בה. והיא? במקום להתמודד מולו, פתאום היא שופכת את כל כעסה על אותה הבחורה המסכנה. קראה לה בשמות, האשימה שבכוונה נכנסה איתו לקשר, לכאורה ידעה שהוא נשוי. ניסיתי להרגיע אותה, להסביר שאלעד הזה שנושא באשמה, שכל האחריות אצלו, וצריך קודם כל לדבר איתו אבל היא? לא הקשיבה לי בכלל. רק צעקה שאני לא איתה, שאני מגינה על אותה “רשעה”.
דניאל שיחק עם הכף בין אצבעותיו, ניכר שאין לו כבר תאבון, רק עניין בהבנת העניין.
והאישה באמת ידעה שהוא נשוי? שאל, מביט בי בחשש.
הנפתי ידיים בכעס חנוק, ברור שלא! עניתי. בכלל לא ידעה! הוא סיפר לה שהוא גרוש, והיא האמינה לו. לא הראה טבעת, לא ציין דבר. ניסיתי להסביר לשירה שאי אפשר להאשים אותה על שקר שלו. אבל היא רק קראה עליי תיגר ואמרה שאני “מגינה על כאלו” ושאולי גם אני בעצמי לא תמימה.
ראו על פני דניאל את חוסר הנוחות לשמוע את ההשתלחות כלפי.
באמת תמוה, אמר בשקט. ומה היה בסוף?
חייכתי בעצב, בלי להסתיר את האכזבה.
רק הדרדר. שירה התחילה לפזר שמועות בין המעגלים שלנו, שאולי “יותר מדי חשוב לי להגן עליה”. היא אפילו רמזה שאני בטח מסתירה משהו, שאני לא נקייה בעצמי שומע? אני האמנתי שחברות אמורה לתמוך ברגעים קשים, אבל היאהפכה אותי לאשמה! זרקה רמיזות פוגעות.
שתקנו. הטלוויזיה לא עניינה אותנו יותר. שיחקתי בעצבים בקצה המפה, מנסה למצוא נחמה בתנועה סתמית. היה לי קשה להפנים שמישהי שכל כך הייתה קרובה הפכה זרה, ממש ברגע.
הכי כאב לי שרק רציתי לעזור, לחשתי, לוטשת מבט לגינה המושלגת. ניסיתי להסביר שצריך להפנות זעם לזה שבגד ממש, והיא הפכה הכל נגדי. חצי מהחברות שלנו כבר מאמינות לה. מסתכלות עקום, לוחשות שקרים.
דניאל קם, התקרב והניח יד מרגיעה על כתפי. החום והביטחון שהוא העניק ליהזכירו לי שגם כשקשה, יש למי להיתמך.
את יודעת שאת עמדת עם האמת, אמר בבהירות.
יודעת, הנהנתי, מתרחקת מהחלון. אבל זה לא מקל. כל כך הרבה שנים של חברות והכל נגמר בגלל שקר וטיפשות כואב.
*****
הימים שאחרי לא היו פשוטים. פחות יצאתי מהבית; המחשבה על מפגש עם אחת המכירות או שכנה בסופרלחצה לי בפנים. הסתכלו עליי מוזר, לפעמים הפסיקו לדבר כשהגעתי. הרגשתי צורך לברוח, לפחות לזמן קצר, רחוק מהמקום בו כולם שופטים ומשוחחים מאחורי הגב. אפילו חלמתי לעזוב את תל אביב, לקחת כמה שקלים מהחסכונות, ולטוס לכל מקוםרק לא להשאר.
ניסיתי להעסיק את עצמי: סידרתי מדפים, ניקיתי את כל הבית, התחלתי לבשל ה”משהו גדול” שתמיד רציתי. אבל המחשבות חזרו שוב ושוב לעניין: איך הכל התהפך כל כך מהר ואיך הכול כבר לא יחזור למה שהיה.
ימים אחדים אחר כך, אנחנו עם דניאל יושבים עם תה במטבח. בחוץ ירד גשם, ברקע מנורה ישנה מפיצה אור חמים. שקט מלא.
דניאל לגם מהתה ואמר:
חשבתי אולי נעבור דירה, אפילו רק לשכונה אחרת. נשנה אווירה, תרגישי נוח.
הסתכלתי עליו מופתעת, קצת סקפטית. הרעיון ריגש אותי וגם הכניס אי שקט.
אתה באמת חושב שזה מה שיעזור? שאלתי.
אני בטוח. את צריכה זמן להחלים, ואי אפשר לעשות את זה כשסביבך מי שמאמינים לשטויות. אמר ונעצר, בודק את התגובה שלי. במקום חדש תוכלי סוף סוף לנשום.
הורדתי מבט. לעזוב הרגלים וחיים של שנים הרגיש מאיים, לחשוב על שיחות עזיבה בעבודה, במקומות קבועים אבל תוך רגע הרגשתי גם אולי זו הזדמנות להתחיל מההתחלה.
טוב, בוא ננסה, אמרתי.
חיוך קל פרח על שפתיו של דניאל. הוא ידע שזה לא קל לי, והעריך.
נתחיל לחפש. אולי נמצא משהו ירוק ושקט, קצת מהעיר.
בדקנו דירות בירושלים, פתח תקווה, רעננה. צלצלנו למתווכים, ניסינו הכל. לא היה קל; דירות נראו בתמונות נהדרות ובמציאות היו מבאסות, שכונות לא התאימו אבל החלטנו לחכות עד שנמצא את המקום הנכון.
בזמן הזה, עדיין חשבתי הרבה על שירה. נעלבתיאבל הבנתי: החברות שלנו אף פעם לא הייתה באמת עמידה. כשהתחלתי לארוז, מצאתי תמונה שלנו מאילת, שננו בים וצוחקות כל הלילה. התגעגעתי לאותה תמימות, לעבר שבו הכול נראה קל. עוד התלבטתי אם לדבר איתה שוב, אבל נזכרתי כיצד שירה התנהגה בפעם האחרונה והבנתיאנחנו כבר לא באותו המקום.
לבסוף מצאנו דירה ברעננה, בשכונה שקטה עם עצים וגנים. המעבר היה מאורגן: שוב אריזה, שוב פריקות, שוב שגרה ישנה־חדשה. המקום היה מואר, מלא שמש וריח דשא מהחלון. נכנסנו הבית, סידרנו תמונות חדשות, כאלה שלא מזכירות פצעים ישנים, ובעיקר נשמנו.
כשהרגשתי שהכל נסגר, החלטתי לעשות פעולה אחרונה בחלון הזמן של אותה פרשייה: התקשרתי לאלעד, לבעל של שירה, וביקשתי להיפגש איתו.
נפגשנו בבית קפה בפאתי כפר סבא, מקום שלא דרכו בו רעמי מכרים. אלעד היה דרוך, מביט כל הזמן סביבו. היי, לא חשבתי שתפני אליי, אמר.
שמע, אני יודעת שאתה מתגרש, פתחתי. שירה מנסה להציג אותך כמפלצת, אבל היא לא צחה בעצמה. הבאתי לך מעטפה יש שם חומרים מהתקופה שלה עם מישהו בנסיעת עבודה בחיפה. אני לא מצפה ש”תצא נקי”, רק שתוכל להראות צד שני לכל הסיפור.
הוא פתח מעטפה, בחן את הדפים ושתק. תודה. אף פעם לא חשבתי שאת, דווקא את, תעשי את זה, אמר. אולי אשתמש, אולי לא. אבל תודה על ההוגנות.
יצאתי משם והרגשתי שמסתיים עידן. מחקתי את הטלפון של שירה, חסמתי אותה ברשתות, שמתי אותה מאחור, בלי דרמות.
האור בדירה החדשה נתן תקווה. דניאל עבר עבודה, אני התחלתי לעבוד מול מחשב מהבית, מצאתי חוג ציור, הכרנו שכנים חביבים בבית הכנסת ובגינת הכלבים. שרר שקט אמיתי, פתאום הבנתי כמה שלווה לא היו לי שנים.
ערב אחד, שמש שקיע גולשת בין גגות, אני על המרפסת, שותה תה עם נענע. דניאל התיישב לידי.
לפעמים נדמה לי שכל מה שקרה היה הכרחי. גם הפגישה עם אלעד. ככה ידעתי שעצם האמת חשוב מהכל, לחשתי.
הוא לא התווכח, רק הניח יד חמה. העיקר שבחרת נכון למען עצמך.
***
半年 חלף. הבוקר, שקיעות זהב ממלאות את החלון, קפה בספל. דניאל מתהפך לצד שני במיטה, הנשימות שלו שקטות.
מצאתי את עצמי לומד שוב לקבוע יום עובדת קצת, יוצאת לריצה, בערבים נכנס לשיעורי ציור של המרכז הקהילתי. לא הכל הולך חלק, אבל ברגעים האלו אני מרגיש מחובר לעצמי באמת.
פעם אחת, בערב סתווי, קיבלתי הודעה ישנה מהעבודה: “נעמי, שמעת מה קרה בסוף עם שירה?” רציתי להניח, אבל הסקרנות לא הרפתה.
על פי השמועה, שירה איבדה כמעט הכל. עורכי דין, תביעות, אלעד עם חומר חזק מהתקופה ההיא השופט הבין שלה יש שלדים לא פחות. כל הרכוש עבר לאלעד, רק המכונית נשארה לה.
קראתי שוב, ולרגע לא שמחתי, רק הרגשתי צדק. לא כי רציתי לנקום פשוט שמחתי שאמת ניצחה.
דניאל, שראה אותי מהורהר, שאל מה קרה. סיפרתי, והוא רק הנהן.
בערב יצאתי להליכה בפרדס שבשכונה. הסתכלתי על עץ זית ישן, נערים צוחקים ליד מגרש, משפחות מספרות סיפורים על ספסלים. נשמתי עמוק הרגשתי חופשי. לראשונה אחרי שנים. בלי צורך להצטדק, בלי קולות מאחור.
בישיבת ערב, אחרי שיחת טלפון סתמית עם חבר’ה הודיתי לעצמי: החיים האלה טובים. בעתיד אני לא מוותר על עצמי בשביל אף אחד.
הפנתי מבט לדניאל. אני חושב שמצאתי סוף סוף שלווה, אמרתי.
מגיע לך, אמר וחייך. כולנו צריכים בית אמיתי וביטחון.
ישבנו ליד תנור חשמלי קטן. סימני האור ריצדו על הקירות ואני ידעתי: לפעמים, דווקא אחרי שבראפשר להרכיב עולם חדש, שהוא טוב יותר מהקודם.
זה השיעור שלמדתי: הכי חשוב להיות נאמן לעצמי, להפרד כשצריך, ולבנות את העתיד שלי בלי לחשוש מחברויות שהיו שזורות בשקרים. האמת שלי ושלנושווה הכל.
