יומן אישי יערה בן־שלמה
אני הבכורה בין שישה אחים. אני האחראית שקמה ראשונה ומאכילה את כולם, מחליפה חיתולים, לוקחת לגן ולבית־הספר, דואגת שאין שיעורי־בית, ששום דבר לא חסר. ההורים שלי אף פעם לא שאלו אותי אם אני רוצה את זה. זו פשוט הייתה המציאות.
לא באמת היו לי חברות. לא היה לי זמן לפגוש אף אחת. ילדות בגילי צחקו עלי, היו אומרות שבטח אני רק יודעת לנגב טושים. זה פגע בי, נעלבתי מאוד. בכיתי לא מעט בלילות בגללן. אבא הרים עלי את הקול, ואפילו הרביץ לי בחגורה. הוא אמר שהוא “מוציא לי את השטויות מהראש”.
ככה, לא הייתה לי ממש ילדות. כשהשלמתי חטיבת ביניים, אבא ואמא החליטו בשבילי שאלמד להיות טבחית במכללה העירונית, כי “שיהיה מה לאכול בבית”.
שלוש שנים אחר כך התחלתי לעבוד בקפה קטן ברחוב אלנבי. אבא דרש ממני שאגנוב אוכל למשפחה, אבל סירבתי. אמא אמרה שאני אגואיסטית בגללי כולם בבית נשארו רעבים. הם גם לקחו ממני את המשכורת הראשונה שלי. כשקיבלתי את השנייה, פשוט ברחתי. עליתי על רכבת מהירה מהתחנה המרכזית בתל־אביב. לא היה לי אכפת לאן העיקר לצאת מהסיוט הזה. הבנתי שצריך לכוון גבוה כדי לא לאבד את עצמי.
היה לי מאוד קשה. אבל להיות שפחה של ההורים היה פי כמה קשה. נשבעתי לעצמי לסלול את הדרך שלי, לא משנה מה זה יעלה. ניקיתי מדרגות, סידרתי כלים במסעדות, התקדמתי למעמד של שוטפת כלים בקפה, עד שקיבלו אותי סוף סוף למטבח.
גם כששמתי לב שהשכר שלי עולה, לא התפזרתי. כל שקל שהרווחתי שמרתי כאילו היה זהוב. חלמתי על דירה משלי, פינה שבה אני המלכה, אף אחד לא שולט בי. גרתי אצל סבתי בצפון העיר, שילמתי לה שכר סימלי ועזרתי לה במה שיכלתי. היא הייתה בשבילי הבית האמיתי קיבלה אותי בחיוך, עם תה נענע עוגיות שאפתה במיוחד, הרגשתי שמחה אמיתית.
בקרוב הכרתי את בעלי, יואב. לא ערכנו חתונה רק הלכנו לרבנות וחתמנו. עברתי לגור עם הוריו. אחרי כמה חודשים נולדה לנו בת, נועה, ואחריה בן עומר.
ופתאום, התחלתי לחלום על ההורים שלי. שיתפתי את יואב, והחלטנו לבקר אותם. קניתי מתנות, הכנתי את עצמי נפשית לפגישה חיובית. נכנסתי הביתה ואמא ואבא התחילו לקלל, לצעוק, אפילו סילקו אותי עם הידיים. האחים שלי בקושי החזיקו עבודה, אחותי הקטנה הידרדרה גם היא.
אף אחד מהם לא התעניין בילדים שלי. לא הסתכלו אפילו על הנכדים, טרקו את הדלת בפני. אולי זה יישמע קטנוני, אבל הסתובבתי והלכתי. ארזתי את כל הכאב איתי. נשבעתי לעצמי אני כבר לא אחזור לשם, אפילו לא אם ימותו.
