אני הייתי האחות הבכורה במשפחה גדולה. כל בוקר קמתי מוקדם להכין אוכל לכולם, לדאוג להם, להוביל אותם לגן ולבית הספר. ההורים שלי מעולם לא שאלו אם אני רוצה בכך פשוט הודיעו לי שזו חובתי.
לא היו לי כמעט חברים כי לא היה לי זמן אפילו להיפגש עם אף אחד. בני גילי לגלגו עליי, אמרו שאני טובה רק בלנגב תינוקות. זה פגע בי כל כך, ובערבים הייתי מתפרקת ובוכה בשקט. אבא שלי ראה את זה ולא ריחם הוא היכה אותי בחגורה. אמר שהוא מוציא לי את כל השטויות מהראש.
ילדות לא הייתה לי. אחרי שסיימתי ט’ ההורים קבעו שאלך ללמוד במכללה המקומית. לא התייעצו איתי הם החליטו שאלמד בישול, כדי שלמשפחה תמיד יהיה אוכל טוב.
שלוש שנים אחר כך מצאתי עבודה בבית קפה. אבא דרש שאגנוב אוכל מהעבודה, וסירבתי. אמא קראה לי אנוכית, טענה שכולם נשארים רעבים בגללי. גם את המשכורת הראשונה שלי הם לקחו ממני. ברגע שקיבלתי את השנייה ברחתי. עליתי על הרכבת הראשונה מהתחנה בתל אביב. לא היה אכפת לי לאן רק לברוח מהגיהנום הזה. ידעתי שאם אשאר, אהרוס לעצמי את החיים.
כן, היה קשה, אבל להיות שפחה של ההורים היה הרבה יותר קשה. החלטתי לדבוק במטרה שלי, לא משנה המחיר. ניקיתי רצפות, טאטאתי, במשך חודשים עבדתי ככלים, ורק אחרי זה נתנו לי לעמוד ליד הסירים במטבח.
גם כשקיבלתי יותר שכר, חסכתי כל שקל לשם החלום שלי שתהיה לי דירה משלי, מקום שבו אני הקובעת היחידה. כל התקופה גרתי אצל סבתא הקשישה שלי בתל אביב. גבתה ממני שכירות סמלית, ואני עזרתי לה בכל מה שיכלתי. סבתא הייתה בשבילי תחליף למשפחה. כל ערב חיכתה לי בחיוך עם תה צמחים ופשטידות. באותם רגעים הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם.
לא עבר זמן רב ופגשתי את בעלי לעתיד. לא עשינו חתונה גדולה רק הלכנו לרבנות וחתמנו. לאחר מכן עברתי לגור אצל ההורים שלו. כעבור כמה חודשים נולדה לנו בת, ואז בן.
התחלתי לחלום בלילות על ההורים שלי. שוחחתי עם בעלי והחלטנו לנסוע לבקר אותם בחולון, עם שקים מלאי מתנות ותקווה בלב שמא אולי משהו השתנה. כשנכנסתי לבית הילדות שלי, ההורים קיבלו אותי בצעקות וקללות, גם אלימות לא חסרה. האחים שלי שתו, ואחותי הידרדרה לגמרי.
אמא ואבא אפילו לא שמו לב שאני לא לבד לא הסתכלו על הנכדים, טרקו לי את הדלת בפרצוף. אולי תחשבו שאני קטנונית, אך הסתובבתי והלכתי משם. את המתנות לקחתי איתי. אפילו להלוויה שלהם לא אחזור.
