הייתי האחות הבכורה במשפחה ענקית. האכלתי את כולם, דאגתי להם, לקחתי לגן ולבית הספר. אף אחד מההורים שלי לא שאל אותי אם בא לי או לא, זה פשוט היה ככה.
חברים כמעט ולא היו לי, כי לא נשאר לי זמן להיפגש עם אף אחד. הבנות בגילי עשו ממני בדיחות, אמרו שאני יודעת רק להחליף חיתולים ולהאכיל קטנטנים. זה כל כך פגע בי, הרבה פעמים בכיתי מזה. אבא שלי ראה את הדמעות – ואז נתן לי חגורה. הוא טען שהוא מוציא לי את השטויות מהראש.
ילדות אף פעם לא הייתה לי. כשסיימתי ט’ ההורים החליטו בשבילי: הולכים למכללה המקומית. הם בחרו שאהיה טבחית, כדי שלמשפחה כולם תמיד יהיה מה לאכול.
שלוש שנים אחר-כך התחלתי לעבוד בבית קפה קטן. אבא דרש שאגנוב אוכל הביתה, וסירבתי. אמא מיד קראה לי אגואיסטית – “בגללך כולם נשארים רעבים. גם את המשכורת הראשונה שלי ההורים לקחו לעצמם. כשהגיע השכר השני ברחתי. קפצתי על האוטובוס הראשון מתל אביב בלי לדעת בכלל לאן, העיקר להתרחק מהגיהנום הזה. היה לי ברור שאם אשאר, אני קוברת לעצמי את החיים.
תקראו לי דרמטית, אבל להיות שפחה של ההורים היה יותר כואב מלהיות ענייה ברחוב. נשבעתי לעצמי אלך אחרי הלב שלי, לא משנה מה. שטפתי רצפות, ניקיתי, הייתי שוטפת כלים, ורק אז הסכימו שיכניסו אותי למטבח.
גם כשקיבלתי תוספות שכר גדולות, חסכתי כל שקל. הכל עלה לפקמ. חלמתי לקנות דירה קטנה, להיות סוף סוף הבעלים של בית עם דלת משלי. כל הזמן הזה חייתי אצל סבתא הקשישה שלי בירושלים. היא גבתה ממני שכר דירה סמלי לגמרי, ובתמורה עזרתי לה בכל הבישולים והניקיונות. הקשישה הייתה לי תחליף למשפחה. תמיד פגשה אותי כשהגעתי מהעבודה עם תה צמחים ועוגה ביתית. ברגעים האלה הייתי הכי מאושרת בעולם.
בסוף הכרתי את בעלי לעתיד. לא היה לנו שמחת בית פשוט הלכנו לרשום ברבנות ונגמר. עברתי לגור אצל ההורים שלו. אחרי כמה חודשים נולדה לנו בת, ואחריה בן.
התחילו להציק לי חלומות על ההורים שלי. התייעצתי עם בעלי, והחלטנו לבקר אותם. קניתי כמויות של מתנות, והתכוננתי לפגוש אותם בלב פתוח. כשראו אותי, ישר התחילו לקלל ולהניף ידיים. האחים שלי שטפו את הצרות בטיילת, אחותי בכלל הידרדרה.
אמא ואבא אפילו לא שמו לב שבאתי עם המשפחה שלי. הם לא הסתכלו על הנכדים, סגרו עליי את הדלת בפרצוף. תגידו שאני קטנונית אבל הסתובבתי והלכתי. את המתנות לקחתי איתי. אפילו ללוויה לא אגיע.
