הרי את כבר בפנסיה. את צריכה לשמור על הנכדים קבעה בתי. התשובה שלי הפתיעה אותה.
דבורה רוימי יצאה לפנסיה ביום שישי. וביום שני כבר הרגישה: זו מלכודת.
יום שישי היה חגיגי הקולגות קנו עוגה עם פרחים, הנהלת החשבונות העניקה לה זר של חרציות וכרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, אפילו שמוליק מהביטחון, שמעולם לא הצליח לזכור את שמה. דבורה חייכה, אכלה עוגה. הכול התנהל לפי התכנית.
במוצאי שבת התקשרה בתה, עלמה.
אמא, דיברתי עם נעם. עכשיו כשאת בפנסיה, יש לך הרבה זמן, נכון?
בעיקרון, כן, ענתה דבורה בזהירות, ומשהו שקט בתוכה ננעל.
מעולה! תוכלי לאסוף את הילדים מהגן מוקדם ולשמור עליהם עד שנחזור מהעבודה.
כל יום? ביררה דבורה.
נו, מה כבר ההבדל? את הרי בבית בכל מקרה.
“את הרי בבית בכל מקרה”. בנימה הזאת שמדברים רק על מי “שלא עושה כלום”. דבורה אמרה:
בסדר, עלמה.
וברגע הזה התחמם בה משהו, אי שם בלב הבטן.
כי כבר ביום שני, בדיוק בעשר, היא הייתה אמורה לראשונה להגיע לשיעור ריקודים. “ריקודים למבוגרים”, חוג ברחוב הסינמטק, כבר שילמה דמי רישום מראש. היא הבטיחה לעצמה לפני שנתיים, אחרי שראתה ברחוב גברת בשנות השישים לחייה זקופה וקלת רגליים. משהו בה הדליק בה השראה. דבורה חשבה: ככה אני רוצה להיראות.
אבל ביום שני, דבורה מצאה את עצמה בגן הילדים, אוספת את הנכדים.
נעמה מיד דרשה צמה “כמו של אסתר המלכה”. יהונתן שפך מיץ תפוזים על השטיח, הלבן. בערב, דבורה הרגישה כמו ספר מתמטיקה אחרי ספטמבר שחוק, פינות מקופלות.
עלמה באה לאסוף את הילדים בשבע וחצי, נשקה לאמא:
תודה, אמא! את פשוט זהב.
“ברור שאני זהב”, חשבה דבורה מול הדלת שנסגרה אחריהם.
וזה נמשך שלושה שבועות. שלושה שבועות זה לא הרבה זמן. אבל תלוי לאיזו מטרה.
לשיפוץ זה לא הרבה זמן. לדיאטה גם לא. אבל כדי להבין שמנצלים אותך, אפילו בלי רוע, שלושה שבועות זה מספיק בהחלט.
הכול כבר היה אוטומטי. עלמה מתקשרת בבוקר עם קול של מי ששולט בסיטואציה:
אמא, את היום אוספת אותם?
לא באמת שאלה. זו הודעה. כמו מסרון מהבנק: “נגרע מהחשבון”.
ודבורה, זה כבר באוטומט שישה ושלושה שנות חיים עם ההרגל “לא להכביד על אף אחד”. הרגל מאוד שימושי לכולם, פחות לעצמה.
את הריקודים ביטלה. התקשרה לחוג, הסבירה שאולי תדחה למועד אחר. המנהל אמר: “ברור, תשמרי את התשלום עד סוף החודש”. החודש נגמר. החוג לא חודש.
גם את הפגישה עם חברתה יונינה, שיצאה לפנסיה חצי שנה לפניה והחלה ללכת להליכה נורדית ומבשלת ריבת משמשים, דחתה. התכוונו לראות קומדיה צרפתית כבר מזמן רצתה. לא יצא.
לא נורא, אמרה יונינה, בפעם הבאה.
“פעם הבאה”. ביטוי של נחמה. בפועל: אולי, מתישהו.
הימים נהיו לתבנית חוזרת. אחרי הצהריים לגן. נעמה דרשה תשומת לב מתמדת. יהונתן עצמאי יותר, אבל מסוכן יותר כל הזמן שופך, שוב, ובפנים תמיד תמהים, כאילו חוקי הפיזיקה הפתיעו אותו שוב.
בשש לכאב הגב התווסף כאב ראש. אחרי שבע הכל ביחד.
תודה, אמא! את פשוט זהב! עלמה אומרת ולוקחת את הילדים. דבורה מתיישבת בסלון בשקט ותוהה: משהו לא בסדר כאן.
אבל מה זה “המשהו” לא ידעה.
ואז דווקא הטלוויזיה נתנה רמז. בתכנית אירוח, ישבה אישה לא צעירה ואמרה למצלמה: “כל חיי חייתי בשביל אחרים. ורק בגיל שישים הבנתי שמותר לי גם לחיות בשביל עצמי”.
דבורה הביטה במסך.
מעניין, לחשה בקול.
באותו ערב שלפה מהמגירה את הדף לוח השיעורים של חוג הריקוד. העונה נגמרת בסוף אפריל. נשאר עוד חודש וחצי. אפשר להספיק, אם רק באמת רוצים.
ודבורה רצתה.
למחרת התקשרה ונרשמה שוב. את לוח השיעורים הצמידה ליד המגנט של אילת על המקרר. התקשרה ליונינה: בשבת הולכות לקולנוע.
יונינה הופתעה ושמחה. “סגרנו”, אמרה.
וזהו. כל כך פשוט. שני טלפונים ושוב יש לדבורה משהו משל עצמה.
ביום ראשון יצאה לטייל לבד. בלי נכדים, בלי שקיות. הלכה בטיילת, שתתה קפה בקפה המשקיף על הירקון. ליד השולחן הסמוך ישבה זוג בגילה, מחייכים לעצמם. דבורה הסתכלה עליהם וחשבה: פנסיה זה לא סוף. זו פשוט התחלה אחרת. גמרת דוח ועכשיו פשוט חיה.
ביום שני שוב הלכה לגן.
בערב, כשעלמה אספה את הילדים, הסתכלה עליה אחרת.
אמא, למה את כל כך שמחה?
סתם, מצב רוח טוב, ענתה דבורה בפשטות.
אה, אמרה עלמה ולא התעכבה.
אבל כדאי היה שכן.
כי ביום שישי שוב התקשרה, קול שקט, חסר דאגות:
אמא, אנחנו נוסעים ברביעי לשלושה ימים מנוחה, מרגישים שפופים. תיקחי את הילדים?
דווקא בשלושת הימים האלה לדבורה כבר היה טיול סגור, משולם ומודפס. טיול לראש פינה, עם יונינה ועוד שתי חברות. צימר עם ארוחת בוקר, מדריך, סיור יקבים, טעימות ריבות. הכל כלול.
דבורה הסתכלה על הטלפון.
אחר-כך בלוח השיעורים שעל המקרר.
ואז, על הדפס הטיול שניהם שכבו שם, תיאמו שתיקה. כמו קשר קטן, מחאה עדינה שעוד לא נאמרה.
מה שהתחמם בבטן לפני שלושה שבועות עתה הגיע לטמפרטורה הנדרשת.
דבורה לא ענתה מיד.
בד”כ הייתה אומרת “כן”, או “טוב, אין ברירה”. שלוש תשובות, והסיפור נגמר. הפעם לקחה שלוש שניות שקט. שלוש שניות נצח.
עלמה אמרה לה, אני לא יכולה.
השתררה דממה מהצד השני.
מה? שאלה עלמה, לא בתקיפות, אלא בהפתעה.
יש לי טיול. בימים האלו. ראש פינה. אני נוסעת עם יונינה.
שקט.
את רצינית?
רצינית.
אמא. את הרי בפנסיה. את צריכה לשמור על נכדים, אמרה עלמה, כאילו זה מובן מאליו. זה פשוט דין. ככה העולם עובד.
רגע שקט.
עלמה, אני סבתא. לא בייביסיטר חינמית.
מה אמרת? קולה קצר וחותך.
מה ששמעת.
את קולטת שאנחנו עובדים? שמסתמכים עליך?
כן, ענתה דבורה ברוגע. ואני עוזרת. שלושה שבועות, כל יום זה לא עזרה?
אבל את בבית הרי!
הנה זה שוב. “בבית”.
עלמה, שלושים וחמש שנה חייתי בשבילך. לבד. בלי עזרה, בלי חופשות אמיתיות. לא מתלוננת. זה היה החלטי. עכשיו הגיע תורי לחיות קצת בשבילי.
עלמה לא ציפתה לכך.
אמא, זה אגואיסטי!
תקראי לזה איך שאת רוצה, ענתה דבורה.
וסגרה.
אפילו בעצמה לא האמינה שעשתה זאת.
הניחה את הטלפון על השולחן. מזגה לעצמה תה. התיישבה ליד החלון.
כעבור עשרים דקות עלמה התקשרה שוב.
אמא. את מבינה שעכשיו אין לנו מושג מה לעשות?
מבינה. גם בגילך לא היה לי מושג. הסתדרתי.
זה שונה!
במה?
שתקה. לא מצאה תשובה, או שהתביישה לענות.
הרי את בפנסיה, אמרה שוב, הפעם פחות בטחון. מה עוד עושים?
מה שבא לי ענתה דבורה. ריקודים, טיולים, קפה מול נוף. סרטים צרפתיים. ואפילו סתם להביט מהחלון גם זה זכותי. את לא מסבירה לי מה את עושה בשישי.
אני עובדת!
אני שלושים שנה עבדתי.
פאוזה.
אמא, אמרה עלמה, השתנית.
כן, הסכימה דבורה. מאוחר, אבל טוב מאוחר.
אני לא מבינה אותך.
תביני יום אחד.
נפרדו עניינית. בלי “ביי, אמא”, בלי חיבוק בסוף. רק “להתראות”, כמו שכנים זרים במעלית.
דבורה הניחה את הטלפון והביטה ארוכות מהחלון.
הביטה, ולא חשבה על כלום.
לא על הנכדים, לא על עלמה, לא אם צדקה או לא.
בסוף לקחה את הנייד, שלחה ליונינה: “נוסעות. תסגרי”.
יונינה ענתה אחרי דקה בתמציתיות, עם שלושה סימני קריאה.
“יש!!!”
דבורה חייכה. בחוץ, אפריל של תל אביב פותח עלים ירוקים מהירים, שמחים, בלי להסתכל אחורה.
כמו לומר די לחכות. הגיע הזמן.
עלמה לא התקשרה ארבעה ימים.
דבורה בדיוק אז טיילה בראש פינה, טעמה יין ושוחחה עם יונינה על שטויות משמחות של מי שסוף סוף נושמת, לא ממהרת.
חזרה הביתה יום ראשון בלילה.
למחרת, עלמה חייגה ביוזמתה. דיברה לאט, עם הפסקות, כמו מי שחזרה מהרהרת לפני כל משפט.
אמא, כנראה שטעיתי. את הרי זכאית לחיות כפי שאת רוצה.
שמחה שאת מבינה.
אנחנו פשוט רגילים שתמיד…
יודעת. גם אשמתי.
שתקו רגע.
תוכלי לעזור לפעמים? שאלה עלמה. לא כל יום. כשתוכלי.
בשמחה, ענתה דבורה. הנכדים שלי אהובים. פשוט “לפעמים” זה לא “כל יום כי את הרי בבית”.
נכון, אמרה עלמה בשקט. זה שונה.
עכשיו דבורה לוקחת את הנכדים בימי שישי. ברצון. באהבה. יחד הם מכינים קניידלך, רואים סרטים, ומדי פעם היא מספרת להם על ראש פינה על בתי האבן, על הריבות שאפשר להכין ולבחור.
ובימי שלישי, היא רוקדת.
ונעמה ויהונתן כבר מספרים בגן שלסבתא יש חוג ריקוד. בגאווה.
סבתא שרוקדת זה, תסכימו, הרבה יותר טוב מסבתא שתמיד רק יושבת בבית.
