את הרי כבר בפנסיה. זה הזמן לשמור על הנכדים קבעה בתה. תשובתה של האם הפתיעה אותה.
מירב דגן יצאה לפנסיה ביום חמישי. כבר בראשון הרגישה: זו מלכודת.
יום חמישי היה מרגש. עמיתיה לעבודה הביאו עוגת שוקולד עם כיתוב, הנהלת החשבונות הגישה זר נרקיסים וכרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, אפילו מאיר המאבטח, שבמשך עשרים שנה אף פעם לא הצליח לזכור את שמה. מירב חייכה, אכלה מהעוגה. הכל התנהל לפי התוכנית.
בשבת בערב צלצלה בתה, נעמה.
אמא, אני ודורון חשבנו עכשיו כשאת בפנסיה, יש לך זמן, נכון?
בעיקרון, ענתה מירב בזהירות, ובליבה הרגישה קליק קטן, כמעט בלתי נשמע.
יופי! תוכלי לקחת את הילדים מהגן מוקדם, ולהשגיח עליהם עד שנחזור מהעבודה.
כל יום? שאלה מירב בזהירות.
ברור. מה, הרי את בבית.
“את הרי בבית”. בטון הזה שאומר: “את אינך עושה כלום”. מירב אמרה:
טוב, נעמה.
ובאותו רגע, משהו בלב התחיל לבעבע, איפשהו בבטן.
כי דווקא ביום שני, בשעה עשר בבוקר, הייתה מירב אמורה ללכת לראשונה לשיעורי ריקוד. “ריקודים לא למתחילים”, ברחוב סומסום בתל אביב, כבר שילמה מראש. היא הבטיחה לעצמה ללכת, משנראתה לה ברחוב אישה זקופה, בת שישים ומשהו, שהילכה בביטחון קליל. מירב חשבה: ככה אני רוצה להיות.
אבל ביום שני הלכה למגן הילדים ולקחה את הנכדים.
יובל, מיד כשנכנס לבית, ביקשה צמות “כמו של אנה”. איתי שפך שוקו על השטיח, הלבן. לקראת הערב, מירב הרגישה את עצמה ספר מתמטיקה אחרי ספסטר ראשון עייף, עם פינות מקופלות.
נעמה באה לאסוף את הילדים בשבע וחצי, נישקה את אמה:
תודה, אמא! את פשוט מתנה.
“כמובן, מתנה”, חשבה מירב, מחייכת לדלת שנסגרה.
כך נמשך שלושה שבועות. שלושה שבועות לא הרבה זמן. אבל זה תלוי במה.
לשיפוץ דירה זה לא הרבה. לדיאטה גם לא. אבל כדי להבין שמשתמשים בך, בשקט, בלי רוע שלושה שבועות מספיקים.
הסידור היה קבוע. נעמה התקשרה בבוקר, בקול שמח של מישהי שהכל בשליטה:
אמא, את אספת היום?
זו לא הייתה שאלה. זו הייתה הודעה. כמו הודעת פוש מהבנק: “ירד לך מהחשבון”.
מירב ענתה “כן” כבר מתוך הרגל של שישים ושלוש שנים. הרגל להימנע מצרות. נוח. אך לא בשבילה.
את הריקודים ביטלה. התקשרה לסטודיו, ביקשה לדחות. המנהל אמר: “ברור, הכסף נשמר עד סוף החודש”. ואז החודש נגמר, והיא בכלל לא חזרה.
גם מפגש עם החברה יעל, שפנסיונרית חצי שנה והולכת לסדנת אפיה ומבשלת ריבות רימונים, גם אותו דחתה. תכננו ללכת יחד לסרט קומדיה צרפתית, שמירב ממש רצתה לראות. לא התקיים.
לא נורא, אמרה יעל, פעם הבאה.
“פעם הבאה”. זה ביטוי מנחם. האמת? המשמעות היא לא ברור אם יהיה.
הימים הפכו לאותו דבר. אחר הצהריים לגן. יובל דרשה תשומת לב מתמדת. איתי היה עצמאי יותר, אבל כל הזמן הפיל, שפך, הזיז דברים, והכול בפליאה כאילו חוקי הפיזיקה מפתיעים בכל פעם מחדש.
בשש בערב מירב כבר כאבה לה הגב והראש. בשבע וחצי הכול יחד.
תודה, אמא! את מתנה! נעמה אמרה והלכה. מירב ישבה בסלון, בדממה, וחשבה שמשהו פה לא נכון.
רק לא הצליחה לשים את האצבע מה בדיוק.
ומוזר, דווקא הטלוויזיה רמזה לה. תוכנית אקטואליה, אישה לא צעירה מסתכלת הישר למצלמה: “כל החיים הקדשתי לאחרים. ורק בשישים הבנתי גם לי מותר חיים משלי”.
מירב הביטה במסך.
מעניין אמרה לעצמה.
באותו רגע היא שלפה מהמגירה את דף המידע של הסטודיו “ריקוד למבוגרים”. העונה נגמרת בסוף אפריל. נשאר חודש וחצי. אפשר להספיק אם רוצים.
מירב רצתה.
למחרת התקשרה לסטודיו. נרשמה שוב. תלתה את מערכת השיעורים במקום בולט על המקרר במגנט בצורת באזל. התקשרה ליעל: “בשבת הולכות לסרט”.
יעל הופתעה, ושמחה. “סגור”, אמרה.
וזה הכול. פשוט ככה. שני טלפונים ולמירב שוב היה משהו משלה.
ביום ראשון הלכה לטייל לבדה. בלי ילדים, בלי שקיות, סתם כך. שוטטה בטיילת של נמל תל אביב, שתתה קפה מול הים. בשולחן ליד, זוג בגילה חייך וצחק בלחש. מירב התבוננה בהם וחשבה: פנסיה זה לא סוף. זה התחלה חדשה. מגישים את הדו”ח וממשיכים לחיות.
ביום שני, שוב לגן.
נעמה, כשהגיעה בערב, הביטה בה ביתר תשומת לב.
אמא, למה את כל כך שמחה?
סתם, מצב רוח טוב, ענתה מירב.
אה, נעמה השיבה, ושכחה מיד.
חבל.
כי ביום שישי בערב התקשרה שוב. קולה רגוע, נטול דאגות:
אמא, אנחנו נוסעים לשלושה ימים, חייבים לנוח. תיקחי את הילדים, נכון?
אבל באותם שלושה ימים כבר היה למירב טיול מאורגן, שכבר שילמה עליו. לירושלים, עם יעל ושתי חברות נוספות. מלון עם ארוחת בוקר, מדריך, ביקור בכותל וסיור בשוק מחנה יהודה. הכל כלול.
מירב הביטה בנייד.
אחר כך בלוח השיעורים, שעמד מתחת למגנט עם באזל.
ולבסוף בהדפסה של הטיול, ששכבה מול עיניה. שתיהן שם כסוד זעיר. כמחאה חרישית שעדיין לא העזה להגות בקול.
ומה שבעבע בתדהמה של הפלג גוף העליון לפני שלושה שבועות הגיע לטמפרטורה הנכונה.
מירב שתקה רגע.
בדרך כלל אמרה “כן” או “ברור” או “מה לעשות”. אחת משלוש, וגמרנו. הפעם חיכתה. שלוש שניות של שקט בטלפון נצח.
נעמה, אמרה, אני לא יכולה.
שתיקה מהעבר ההוא.
מה? שאלה נעמה, מופתעת.
יש לי טיול. בתאריכים האלה. ירושלים. אני נוסעת עם יעל.
שקט.
את רצינית?
לגמרי.
אמא. את בפנסיה. זה הזמן שלך להיות עם הנכדים אמרה נעמה, כאילו ברור מאליו. פנסיונרית אז תשמרי. העולם עובד ככה.
מירב לקחה נשימה.
נעמה, אני סבתא. לא בייביסיטר בחינם.
מה אמרת עכשיו? קולה של נעמה התחדד ודעך בו זמנית.
מה ששמעת.
אמא, את מבינה שאנחנו עובדים? שאנחנו סומכים עלייך?
מבינה, ענתה מירב בשלווה. ועוזרת. שלושה שבועות כל יום זו לא עזרה?
את בבית בכל מקרה!
הנה זה שוב: “בכל מקרה את בבית”.
נעמה, חייכה מירב בכאב, חייתי שלושים וחמש שנה למענך. לבד. בלי תמיכה וללא חופשות אמיתיות. לא מתלוננת זו הייתה בחירתי. עכשיו אני רוצה קצת לחיות בשבילי.
נעמה לא ציפתה לתגובה הזו.
אמא, זה אגואיסטי!
תקראי לזה איך שתרצי, ענתה מירב.
וניתקה.
מירב הניחה את הטלפון על השולחן, מזגה לעצמה תה, התיישבה ליד החלון.
כעבור עשרים דקות, נעמה התקשרה שוב.
אמא. את מבינה שעכשיו אין לנו מושג מה לעשות?
מבינה. בגילכם גם לי לא היה מושג. הסתדרתי.
זה לא אותו דבר!
למה לא?
נעמה שתקה. לא כי אין תשובה אולי כי התביישה להגיד.
את בפנסיה, חזרה בשקט, בלי הביטחון של קודם, מה כבר תעשי?
מה שאני רוצה, ענתה מירב. ריקודים. טיולים. קפה מול הים. סרט צרפתי. ואולי סתם לשבת בטיילת. מותר לי. את לא מסבירה לי איזו סדרה את רואה בשבת.
אני עובדת!
עבדתי שלושים שנה.
השתררה הפסקה ארוכה.
אמא, אמרה נעמה, השתנית.
נכון, ענתה מירב, אומנם מאוחר, אבל עדיף מאוחר.
אני לא מבינה אותך.
אני יודעת. יום אחד תביני.
נפרדו בקור. בלי “ביי אמא” או “נשיקה”. רק “להתראות”, כמו שכנים מזדמנים במעלית.
מירב התבוננה מהחלון. סתם כך. בלי לחשוב בכלל.
לא על הנכדים, לא על נעמה, לא אם נהגה נכון.
אחר כך לקחה את הטלפון וכתבה ליעל: “נוסעות. תשרייני”.
יעל ענתה אחרי דקה. “ישששש!!!”
מירב חייכה. בחוץ אפריל הנצה עלים ירוקים, נמרצים, שמחים, בלי להביט לאחור.
כמו יום שאמר לעצמו: “די לחכות. עכשיו הזמן”.
נעמה לא התקשרה ארבעה ימים.
מירב בינתיים טיילה בירושלים, ליקקה גלידת עוגיות בשוק מחנה יהודה, צילמה את גגות העיר העתיקה, ופיזרה צחוקיה עם יעל על שטויות שרק אנשים שמשוחררים מהחיים לוחצים יכולים לצחוק מהן.
הביתה חזרה בראשון בערב.
נעמה התקשרה למחרת, ביוזמתה. דיברה לאט מהרגיל, עם השהיות, כמישהי שתרגלה מראש ומשהו לא הסתדר.
אמא, כנראה שטעיתי. יש לך, בוודאי, את הזכות לחיות גם בשבילך.
שמחה שהבנת.
פשוט התרגלנו שאת תמיד…
יודעת. זו גם אשמתי.
שתיקה.
אמא, תוכלי לעזור מדי פעם? לא כל יום. מתי שתוכלי.
מתי שאוכל בשמחה, חייכה מירב. הנכדים שלי יקרים לי. רק שמידי פעם זה לא כל יום “כי את ממילא בבית”.
כן, לחשה נעמה. זה שונה.
עכשיו מירב לוקחת את הנכדים בימי שישי. בשמחה. יחד הם מכינים קציצות, רואים סרטים מצוירים, לפעמים היא מספרת להם על ירושלים על אורותיה ועל קובה שנמס בפה.
ובימי שלישי רוקדת.
ויובל ואיתי כבר מספרים בגן שיש להם סבתא שרוקדת. בגאווה קטנה. זה בהחלט יותר טוב מסבתא שתמיד יושבת בבית.
