אני עומדת בפתח החדר ולא מצליחה להיכנס. הכתפיים שלי ישר עולות לאוזניים הרגל ישן עוד מהבית, גיל שלושים וארבע, ולא הצלחתי להיפטר מזה. בתיק הרפואי כתוב: מושקוביץ יהודה בן אברהם, בן שמונים ואחת, השלכות של שבץ איסכמי, שיתוק מלא ברגליים.
עוד שם. עוד מטופל בכיסא גלגלים. שלוש שנים שאני עובדת ב”בית גל עץ”, וכל יום ראשון מתחיל בדיוק ככה חדר חדש, תיק חדש, כפפות, קול ענייני. למדתי לא להיקשר. הראשונה הייתה רבקה ענת, שבעים ושתיים, שבר בצוואר הירך. שלושה חודשים, דלקת ריאות ונפטרה. יומיים לא ישנתי אז. אחר כך הבנתי: אם אבכה כל פעם, לא אשרוד פה שנה. הפסקתי לזכור פנים.
אבל בחדר הזה היה משהו אחר.
מול המיטה, על הקיר, תלויה תמונה במסגרת עץ כהה. גבר צעיר בחליפה שחורה, יד מושטת קדימה, גב זקוף. לידו אישה בשמלה עם חצאית רחבה, מוטה לאחור, כאילו היא עומדת ליפול אבל כף ידו מחזיקה אותה חזק. הריצפה מתחתיהם מבריקה.
מבטי עבר אל האיש שעל הכיסא. הוא הביט ישירות לעיניי, לא לכפפות, לא לתג.
יעל דגן? שאל בקול נמוך עם שריטות באותיות, כמו שועל מנוסה, וכל מילה עם הדגשה משלה.
כן. אני הפיזיותרפיסטית החדשה שלך.
חדשה. חזר. והרים לאט את יד ימין. אצבעות ארוכות עם פרקים עבים יצרו מעגל באוויר. תשבי, יעל דגן. אמרו לי עלייך שאת קשוחה. טוב מאוד.
הנחתי את התיק על הרצפה וישבתי ליד השידה. על השידה עמד משהו שלא ראיתי אף פעם מקרוב. קופסת עץ, לוחית נחושת, מחוג מכשיר ישן כזה.
זה מטרונום, נכון? שאלתי.
וינגר, משנת שישים ושתיים גרמני. מורה שלי נתן לי כשניצחתי באליפות המחוזית הראשונה שלי.
הוא לא אמר באיזו תחרות. אבל התמונה אמרה הכול.
פתחתי את התיק הרפואי והתחלתי לבדוק. ידיים זזות, אבל בטווח קטן. אצבעות תנועה תקינה. רגליים בלי תנועה. בכלל. השבץ לפני שנה גזל לו את הרגליים, מהר ולגמרי.
נעבוד על ידיים וכתפיים, אמרתי. שלוש פעמים בשבוע, ראשון, שלישי, חמישי.
ומה עם ריקוד? שאל כאילו שאל אם בא לי תה.
הרמתי מבט מהדף.
מה?
מוקדם עדיין. קודם תראי לי מה את שווה, חייך בקצה הפה, בלי שיניים, אבל העיניים היו אחרות. לא תקווה, לא תחינה חישוב.
בדרך חזרה לאחותיה עצרתי בלוח המשמרות. כתבתי: “מושקוביץ י. א’, ג’, ה’, 10:00”. וחשבתי שאני זוכרת שם של מטופל, לראשונה זה שלוש שנים.
***
אחרי שבוע כבר ידעתי הכול.
יהודה מושקוביץ. אלוף ישראל בריקודים סלוניים בשנת שבעים. היה אז בן עשרים וחמש התמונה על הקיר. רקד עד שנת תשעים וחמש עד שהברך לא עשתה חסד. אחר כך לימד. פרש. אשתו נפטרה. בתו עברה לקנדה. ואז לבית אבות.
שנתיים הוא כאן. שנה ראשונה עוד הלך. השנייה לא.
הבת מתקשרת פעם בחודש. מדברים רגוע, בלי טענות, מנתק והולך לחלון, בוהה עשרים דקות בשקט. כך סיפרה מרים לוי, האחות הוותיקה שלושים שנה פה. יודעת על כל דייר. שם, סיפור, הרגלים.
יהודה לא כמו כולם, אמרה בשקט. לא עושה בלאגן, לא מתלונן, לא מבקש סתם. וגם לא קיבל. אחרים מתרגלים. הוא מחכה.
לא שאלתי למה הוא מחכה.
הוא תמיד עשה כל תרגיל. לא ביקש לעצור. לא גנח. אבל כל פעם שעיסיתי לו את היד, האצבעות זזו לא סתם, בתנועה עגולה, בקצב. זיכרון עמוק בגוף.
ברביעי שמתי מוזיקה בפלאפון. רקע, כדי למלא טופס. היה ואלס. שטראוס, נדמה לי.
יהודה קפא. ואז הרים יד ימין.
היא לא רעדה ולא התקשחה. עלתה כמו כנף, חלקה. האצבעות נפתחו, כף היד הובילה. שותפה בלתי נראית. ישב בכיסא, לא הזיז שריר מהמותן ומטה.
הפסקתי לכתוב.
זה היה מרהיב. לא “חמוד לגילו” או “מרגש לחולה”. פשוט יפה. הידיים שלו זכרו הכול. חמישים ושש שנים של ריקוד, וגם כאן, מול האורנים, הן ממשיכות.
המוזיקה הסתיימה. היד ירדה. הביט בי.
את אף פעם לא רקדת, קבע בשקט.
לא, עניתי. לא יצא לי.
לא יצא, חזר אחרי, כמו תמיד. או שלא היה מי שילמד?
שקט. לא עניתי. הוא לא חיכה.
הייתי בן ארבע עשרה כשהאמא שלי הכניסה אותי לחוג ריקוד ב”יד לבנים”. לא רציתי. ילדים שיחקו במגרש, ואני מול מראות ופרקט. שלוש פעמים ברחתי. ברביעית, המורה אמר: “אתה תהיה ענק, כי אתה עקשן”. נשארתי. לא בגלל ריקוד. בגלל עקשנות.
הפסיק. האצבעות עפו שוב חצי סיבוב תנועה מוכרת אצלי כבר.
אחר כך אהבתי. אבל בהתחלה? רק עקשנות.
בוואלס הכול קורה בשלוש שניות. היד נוגעת בשכם ואת יודעת: יש לו את זה, או שאין. אם כן הגוף משתחרר. אם לא הגוף נלחם בכוח. את כזו. נלחמת. רואים על הכתפיים.
הכתפיים שלי. תמיד קצת מורמות וקצת קדימה. מהילדות. אבא שתה, אמא עזבה כשהייתי בת שש. התרגלתי לחכות למכה לא פיזית, פשוט מכה. וכל כתף עולה לבד.
אני פיזיותרפיסטית, אמרתי. לא פרטנרית.
בינתיים.
בשיעור הבא, בחמישי, עבדתי איתו על הכתפיים. מעגלים, תנועות נגד התנגדות. עשה בשקט. ואז שאל:
יעל, את גרה לבד?
לא עניתי. המשכתי תרגיל. הוא הבין.
גם אני. אבל אני זוכר איך היה אחרת. זה עוזר. אולי אצלך אין מה לזכור?
הפסקתי. הסתכלתי עליו.
יהודה, באנו לעבוד, לא לשיחה.
ברור. באנו בשביל הכתפיים.
ובכל זאת ביקש.
ישר. בלי משחקים.
תרקדי איתי, יעל. פעם אחת. אני אוביל בידיים. הרגליים שלך.
הנחתי מגבת על המיטה.
יהודה, זה בלתי אפשרי.
למה?
כי אני לא יודעת לרקוד. אף פעם לא היה. לא חוגים, לא תנועות נוער, לא מסיבה בבית ספר. לא היה לי זמן.
הנהן.
אני יודע. בגלל זה אני מבקש.
וחוץ מזה, זה לא בטיחותי. אסור לי להרים, להעמיס, להסתכן.
את לא תרים אותי. אני אשב. את רק תבואי לצד, אתן יד ואכוון. שלוש דקות.
לא, אמרתי. סליחה.
הוא לא לחץ. לא נעלב. הביט רק בתמונה ואמר:
תחשבי על זה. אני אחכה.
***
בראשון באתי מוקדם. היה לי חצי שעה פנוייה, ישבתי במטבח עם תה בכוס חד פעמית. מרים לוי נכנסה לקחת את היומן.
היא הולכת שונה כפות רגליים החוצה, צעד רחב. שלושים שנה במסדרונות בתיה”ס עושים את שלהם. לא חברות, אבל הערכה. היא על זה שאני לא מאחרת. אני על זה שהיא לא מייפה.
אצל מושקוביץ את עובדת, נכון? לא מרימה עיניים.
כן. ממארס.
הוא ביקש משהו?
החזרתי את הכוס למגש.
ריקוד.
מרים סגרה את היומן. הביטה בי.
נשאר לו חודש, אולי שניים. הלב נגמר. קרדיולוג ראה אותו בחמישי.
מעכתי את הכוס. היה ‘קראק’.
הוא יודע?
לפנינו ידע. אלה יודעים. לא רוצה עוד כדור. הוא רוצה לרקוד. מבינה את ההבדל?
הבנתי. וזה עשה כבד יותר.
אני לא יודעת, מרים. לא אצליח. אני אאכזב אותו.
היא התיישבה מולי. הניחה את היומן.
אני פה לפני שנולדת, יעל. ראיתי מספיק. כל אחד מבקש משהו אחר כשסוף קרב. אחד רב. שנייה שיחת טלפון. שלישית שיפתחו חלון ויריחו אורן. יהודה רוצה ריקוד. לא עבור עצמו. בשבילך, כדי שתזכרי.
לא קלטתי. אז לא.
הוא רקדן. חמישים שנה לימד נשים לא לדעת כלום. תעשי רק אל תתנגדי.
היא הלכה. ואני בהיתי בכוס. כף היד שלי יבשה, אדומה ממחטאים, עבודה, חיים.
יהודה אמר: “תחשבי. אני אחכה”.
אבל אין לו על מה.
בערב נכנסתי אליו בלי כפפות, בלי מדים, בג’ינס, סוודר וסניקרס.
הוא ישב מול החלון. עצי אורן השתתקו. מטרונום על השידה. התמונה שם.
יהודה.
הסב ראשו.
אני אלמד, אמרתי. צריך שבוע. ותבטיח שאם לא אצליח לא תתאכזב.
אתאכזב. אבל לא אגיד כלום. הולך?
הושיט יד ימין, ארוכה, אצבעות פתוחות, גבוה לא ללחיצה. כמו הזמנה. הסכם.
נגעתי בקצות האצבעות. רגע. מספיק.
לא חייכתי. אבל הכתפיים ירדו סוף סוף.
הולך.
קירב את המטרונום. מתח אותו. הלוחית זזה.
טק. טק. טק.
אחת-שתיים-שלוש. אחת-שתיים-שלוש. תספור איתי.
ספרתי. באמצע החדר, נעלי ספורט, בלי מוזיקה. רק מספרים וטיקים.
גב ישר, הנחה. סנטר למעלה.
יישרתי גב, הרמתי סנטר.
בדיוק. תזכרי: ואלס מתחיל מהגב. אם הגב נכון הרגליים כבר מוצאות לבד.
הושיט יד ימין. כף יד פתוחה הזמנה.
תניחי יד שמאל על שלי. לא להחזיק, לא ללחוץ. רק להניח.
הנחתי. ידו חמה. אצבעות עבות סגרו בעדינות על ידי. ופתאום תנועתו מובילה ימינה.
צעד עם רגל ימין, קטן.
צעדתי.
שמאל צמודה.
צימדתי.
צעד לאחור, עם שמאל.
ניסיתי מסורבלת, רחוק מדי.
קצר יותר. בואלס הצעדים קטנים, לא הולכים, מחליקים.
התחלנו מחדש. טק. טק. טק. ידו מובילה לא דוחפת, לא מושכת. רק מכוונת. פעם ימינה, פעם סיבוב, פעם אחורה.
דרך עשר דקות דרכתי לעצמי על הרגליים, התבלבלתי, סיפרתי בקול ועדיין טעיתי.
לא התעצבן.
את חושבת עם הרגליים, אמר אחרי עשר דקות. תפסיקי. תחשבי עם היד. היד שלי תגיד לאן. סמכי עליה.
סמכי.
אני לא רגילה לסמוך. שלושים וארבע שנים לא היה לי על מי. עבודה. דירה שכורה במודיעין. ארבעים דקות ברכבת. אין תמונה על קיר, אין מגנט על מקרר. אף אחד לא יכול לפגוע בי. אף אחד לא אושיט לו להוביל.
אבל היד שלו חיכתה. חמה, אצבעות זוכרות פרקט של 56 שנים.
עצמתי עיניים, הפסקתי לספור.
צעד. עוד צעד. סיבוב. האצבעות קצת לוחצות עצירה. טיפה שמאלה שמאלה. לא חושבת. רק עוקבת.
זהו, לחש. בדיוק.
פקחתי עיניים. עשינו סיבוב מלא.
מספיק להיום, אמר. מחר שוב. ועוד יום. בעוד שבוע תהיי מוכנה.
הנהנתי. בגרון חנוק.
תודה, לחשתי.
לי תודה על הרגליים.
***
כל ערב חזרנו. אחרי משמרת, החלפתי בגדים, ישר אליו. תמיד חיכה מול החלון. מטרונום קופץ כבר.
יום שלישי שיעור ספירה בשלשות.
אחת חזקה, שתיים-שלוש רכרוכיות. אחת שמים רגל. שתיים שלוש מושכים. לא להיפך.
רביעי סיבובים. הסתבכתי, כמעט נכנסתי בשידה. יהודה צחק לראשונה. קצר, צרוד.
שידה לא שותפה טובה, אמר.
והסביר:
סיבוב בואלס לא מהראש. הגוף מוביל, הראש מצטרף אחר כך. כמו בחיים. ההחלטה כבר בגוף, הראש מאחר לשם.
חמישי הוא ביקש מוזיקה. הורדתי לו את שטראוס. “הדנובה הכחולה”. עצמו עיניים, הרים שתי ידיים מחבק דמות בלתי נראית. מוביל. עמדתי במרחק שני צעדים, צופה.
הפנים השתנו. נרגעו. נעלמו שנים לא כולם, אבל הכי כבדים. לא היה פה, אלא על הפרקט. אותו גבר מהתמונה, מוביל, עוטף, סוחב.
נפסקה המוזיקה. פתח עיניים, הוריד ידיים.
צפית, ציין.
כן. שתקתי. אתה רוקד מדהים.
אני לא רוקד. אני זוכר. זה שונה. לרקוד צריך שניים. לבד רק זיכרון. גם הוא חשוב. אבל ריקוד לשניים.
שתק.
שבת נרקוד באמת. בלובי. שם יש פרקט.
הלובי של הבית. חלונות גדולים, כיסאות מסביב. לפעמים עושים קונצרטים. פרקט ישן אבל אמיתי.
יהיה קהל, אמרתי.
שיראו.
נשכתי שפתיים.
בטוח שאני מוכנה?
לא. אבל הרגליים שלך כן. הראש תמיד מפריע. לזה אין פיתרון.
שישי עבדנו רגיל. תרגול אצבעות, פתיחות, סיבובים. עשה הכול, אבל ראיתי יד ימין כבר קשה יותר. אצבעות פחות גמישות. הזרת נכנסת.
לא אמרתי כלום.
גם הוא.
בסיום, ביקש:
גב ישר, סנטר מעלה. תראי לי.
יישרתי גב, הרמתי סנטר, ידיים לצידי.
הביט זמן ארוך. הנהן.
מחר. חמש. בלובי.
יצאתי. במסדרון עמדה מרים. לא שאלה כלום. רק עמדה והבנתי שהיא יודעת.
מחר? שאלה.
מחר.
מרים הסתובבה, הלכה במסדרון. בכיוון הדלת נעצרה בלי להסתובב.
אני אנקה פרקט בלובי. שלא תשקעו.
והלכה.
בלילה התקפלתי במיטה השכורה במודיעין. דירה ריקה, בלי חיים, בלי זיכרון. שלוש שנים ואין אף פינה ש”היא שלי”. כלום לא זוכר נוכחותי. חייתי תמיד מוכנה להיעלם. כמו מים והכול יבש.
יהודה חי אחרת. השאיר חותמות. בכל תלמידה שלימד, בכל תמונה, בכל יד. הגוף שלו ידע והעביר.
התגלגלתי על הצד. הידיים שלי על הכרית. רחבות, קצרות ציפורניים. ידי עבודה. ידי החזקה לא ידי הובלה, הזמנה או החזקה. אבל מחר הרגליים שלי יהיו שלו, והידיים שלו יובילו אותי למקום שלא הייתי יכולה בעצמי.
נזכרתי במה שמרים אמרה: “הוא לא מבקש לעצמו בשבילך. שתזכרי”. פתאום הבנתי. לא רצה ריקוד אחרון רצה שאהיה לי ראשון.
זה באמת הפחיד אותי.
***
שבת. חמש. לובי.
הגעתי באחת, לא הפסיקתי להסתכל בשעון. תורמת זוחלת. מטופלים, בדיקות, פיזיותרפיה אבל בפנים מטרונום מתקתק. אחת-שתיים-שלוש.
רבע לחמש החלפתי לבוש. החצאית היחידה כחול עז, עד הברך, קניתי פעם לחתונת חברה. נעלי עקב נמוך. אספתי שיער.
הלובי ריק. מרים טיפלה שהכול יתפנה, הקדימה הכל, העבירה מטופלים לחדר אוכל. הפרקט מבריק. חלונות ענק. מאחוריהם אורנים ושמיים חורפיים אפרוריים.
בדיוק בחמש קול גלגלים במסדרון. יהודה התניע לבד. כיסא יציב. לבש חולצה לבנה מכופתרת. לא ראיתי עליו חולצה עד אז תמיד טריקו. היום חולצה, עם חפתים. מטרונום על ברכיים.
עצר ליד הקיר. הביט בפרקט, אחר כך בי.
יפה חצאית, חייך. לוואלס צריך חצאית. מכנסיים לא מרחפים.
ניגשתי. הרגליים לא רעדו. הידיים כן, קצת.
העמיד את המטרונום על כיסא לידו. מתח. מחוג מתנדנד.
טק. טק. טק.
עימדי מימיני. הפנים לחלון.
עמדתי.
יד שמאל על ידי הימנית. כמו באימונים. קל.
הנחתי. ידו אחזה. חמימה, אך חלשה משנה שעברה. הרגיש וגם הבין שהבנתי.
לא צריך רחמים. תרקדי.
לקח את הפלאפון, לחץ פליי. שטראוס. “הדנובה הכחולה”. פתיחה, כינורות, שקט לפני הקצב.
אחת.
היד שלו מסמנת ימין. צעדתי. רגל ימין, קטן.
שתיים-שלוש.
צירפתי רגל שמאל. עוד צעד לאחור.
וככה התחלנו.
היד שלו שירטטה מסלול. ימינה צעד. סיבוב שלב. קדימה אני נסוגה. אחורה אליו. הוא יושב, ועולה עם פלג גוף עליון, כתפיים, צוואר, ראש כל טכניקת חיים פרקט מוכרת, הגוף עדיין זוכר. הייתי הרגל שלו. המשך.
הפרקט מחליק מתחת לנעליים שלי. לא סופרת, לא חושבת, זורמת עם היד. ימינה, סיבוב, דרך הלובי, ליד החלונות והאורנים, כיסאות ריקים.
שלוש דקות.
שלוש דקות, שוות חמישים ושש שנה של למידה. שלו, לא שלי. אני פשוט שומעת. את היד, את הקצב, את החיים שלו שזורמים אלי, דרך היד, לרגליים, לפרקט.
המוזיקה מסתיימת. ידו נעצרת.
אני עומדת מולו. החצאית רועדת קלות. הלב דופק חזק, אבל הכתפיים סוף סוף למטה.
הביט בי. ובפנים אותו מבע מהתמונה. האיש הצעיר בחליפה, שמבין שזה הרגע. שהידיים לא ישגו. שהפרטנרית יכולה לסמוך.
תודה, אמר. היה ואלס טוב.
הכל עשיתי לא נכון, לחשתי. קולי רועד.
לא. עשית הדבר היחיד שצריך סמכת. השאר לא חשוב.
שחרר, ואמר משפט שנחרת בי.
עכשיו את יודעת ואלס, יעל. זה הירושה שלי. כשאת רוקדת, חלק ממני רוקד איתך.
עמדתי בלובי. טק. טק. טק. מטרונום סופר ריק.
תקחי אותו, יהודה הנהן לעבר המטרונום. את תצטרכי יותר.
לא, אמרתי.
יעל, תקחי.
סובב כיסא, יצא החוצה. בדלת עצר.
גב ישר, סנטר למעלה. אל תשכחי.
ונעלם.
נשארתי לבד. פרקט. חלונות. אורנים. שמיים אפורים. מתכת מתנדנדת טק, טק, טק.
לקחתי את המטרונום. חיבקתי אל הלב. קופסת עץ חמימה מהידים שלו.
למחרת באתי כרגיל. חולצה טריקו. הוא במכנס בית. חזרנו לשגרה עיסויים, תנועות, התנגדות. לא דיברנו על הריקוד. כאילו לא קרה.
אבל הוא היה שקט יותר. לא עצוב. שקט. מישהו שסיים ועכשיו יכול לשחרר.
בסוף השבוע לא נסעתי הביתה. נשארתי בלילה, החלפתי לחברתי. בערב חלפתי ליד החדר שלו. הדלת חצי פתוחה. יושב מול חלון, מביט באורנים. ידיים דרוכות, אצבעות שלוות.
המטרונום אצלי בתיק.
שבועיים המשכנו רגיל. הוא ביצע תרגילים. אני רשמתי נתונים. היד נחלשה. רואים במספרים. לא סיפרתי. הוא גם לא שאל.
ברביעי אמר:
תודה שלא מרחמת.
אני לא מרחמת, עניתי.
בגלל זה תודה.
באפריל יהודה מושקוביץ נרדם ולא התעורר. מרים התקשרה אלי בשש. דיברה בשקט שלושים שנה מתרגלים.
מושקוביץ הלך בלילה. בשינה.
הנחתי את הטלפון, ישבתי שעה על המיטה. לא בכיתי. פשוט ישבתי. בחוץ רכבו מכוניות, דלת טרקה. בוקר רגיל במודיעין. העולם המשיך. אני לא.
בראשון נכנסתי לחדרו. המיטה מוצעת. שידה ריקה. הבת אספה את התמונה באה במיוחד מקנדה, סידרה פטירה, חזרה מיד. מרים סיפרה שבכתה במסדרון, אבל נכנסה עם פנים יבשות. לקחה את המסגרת, את האלבום, את החולצה. כיסא נשאר.
על המדף בדירה שלי הניח מטרונום. עץ. לוחית נחושת. וינגר, שישים ושתיים, גרמני. מתנה של המורה על ניצחון ראשון.
נעמדתי. הלכתי למדף. מתחתי קפיץ.
טק. טק. טק.
גב ישר. סנטר למעלה.
אחת-שתיים-שלוש.
צעדתי ברגל ימין. צעד קטן, כמו שלימד. שמאל לצידו. צעד אחורה.
הדירה שלי ריקה, בלי תמונות, בלי מזכרות הפכה לראשונה לא ריקה. כי בה רקדו שניים. אני ברגליים. הוא בידיים, אותן ידיים, אצבעות ארוכות, חצי סיבוב באוויר.
חלק ממנו רוקד איתי.
ותמיד ירקוד.
