אני עומדת בפתח החדר, לא מצליחה להיכנס. הכתפיים שלי מטפסות לאוזניים הרגל ישנה, שגם אחרי שלושים וארבע שנות חיים עוד לא נפטרה ממנה. על הדלת כתוב: רפפורט יצחק ליאון, בן שמונים ואחת, אחרי אירוע מוחי, שיתוק ברגליים.
עוד שם משפחה, עוד מטופל בכיסא גלגלים. שלוש שנים שאני עובדת בבית האבות “חוף התמר”, וכל יום ראשון מתחיל אותו הדבר: חדר חדש, תיק רפואי חדש, כפפות על הידיים, קול אחיד. למדתי לא להיקשר. המטופלת הראשונה שלי הייתה יעל רחלי, שבעים ושתיים, שבר בצוואר הירך אחרי שלושה חודשים נפטרה מדלקת ריאות. יומיים לא הצלחתי להירדם. אז הבנתי אם אתן ללב שלי להתרסק כל פעם, לא אשרוד אפילו שנה. ומאז הפסקתי לזכור פרצופים.
אבל דווקא החדר הזה… היה בו משהו אחר.
מול המיטה, על הקיר, תלויה תמונה קטנה עם מסגרת עץ כהה. צעיר בבגדי טוקסידו שחורים, היד מושטת קדימה, הגוף מוטה מעט. לידו אישה שמלה רחבה, נשענת לאחור, ונראה שבקרוב תיפול, אבל היד שלו מחזיקה אותה כל כך חזק. הפרקט מתחתיהם נוצץ.
אני מסתכלת על האיש בכיסא. הוא מסתכל עליי חזרה לא על הידיים, לא על התגית שלי פשוט לתוך העיניים.
– את הדס? הוא שואל. בקול נמוך, עם חיספוס קל. כל מילה בוקעת בנפרד, כאילו הוא מסמן עליה הדגשה מיוחדת.
– כן, אני הפיזיותרפיסטית החדשה שלך.
– חדשה, הוא חוזר. ומרים קצת את יד ימין. אצבעות ארוכות, מפרקים עבים. הוא מצייר באוויר חצי קשת. תשבי, הדס. אמרו לי שאת קשוחה. טוב מאוד.
אני מניחה את התיק ליד ומתרווחת בכסא ליד השידה. על השידה עומד משהו שרק ראיתי פעם בסרטים: קופסה מעץ, לוחית נחושת מתנדנדת, ושעון קטן עם מספרים.
– זה מטרונום? אני שואלת.
– וינר. שנת שישים ושתיים. גרמני. המורה שלי נתן לי אותו כשזכיתי באליפות אזורית ראשונה, אומר יצחק.
הוא לא הבהיר איזו אליפות, אבל התמונה מדברת.
אני בודקת אותו כמו שכתוב בנוהלים: הידיים בסדר, תנועה מוגבלת, אצבעות עובדות איך-שהו. רגליים כלום. לפני שנה היה אירוע. הרגליים נעלמו מהר ולגמרי.
– נתרכז בידיים ובכתפיים, אני מסבירה. שלוש פעמים בשבוע: ראשון, שלישי, חמישי.
– ומה עם ריקוד? הוא שואל כאילו מבקש תה.
אני מרימה עיניים מהתיק.
– סליחה?
– לא משנה. מוקדם. קודם תוכיחי מה את שווה. ואז נדבר.
הוא מחייך. רק השפתיים, בלי השיניים. בעיניים שלו יש משהו שלא ראיתי אצל אף קשיש עוד. לא תקווה, לא תחינה. משהו מחושב.
בדרך חזרה לחדר האחיות אני עוצרת, רושמת בטוש: “רפפורט י.ל א, ג, ה 10:00”. בפעם הראשונה שלוש שנים, שם שנתקע לי בראש מיד.
***
אחרי שבוע אני כבר יודעת עליו הכול.
יצחק ליאון רפפורט אלוף הארץ בריקודים סלוניים, שנת שבעים. אז היה בן עשרים וחמש מהתמונה. המשיך עד תשעים וחמש, עד שהברך נשברה. אחר כך לימד. אחר כך יצא לפנסיה. אחר כך אשתו נפטרה. הבת עברה לקנדה. ואז… בית אבות תמר.
שנתיים פה. שנה ראשונה הולך. שנייה לא.
הבת מתקשרת פעם בחודש. מדברים רגוע, בלי כעס, בלי תחנונים. סוגר, מסתכל עשרים דקות החוצה. סיפרה לי על זה מינה, האחות הוותיקה. שלושים שנה פה, יודעת על כל אחד הכול.
– רפפורט לא כמו אחרים, היא אומרת. לא צועק, לא בוכה, לא מבקש תוספת. וגם לא קיבל את הדין. אחרים משלימים. הוא מחכה.
לא שאלתי למה.
בתרגול הכול לפי הספר. אף פעם לא מבקש לעצור. אף פעם לא מתלונן. כשאני עובדת על האצבעות, הן מתחילות לזוז לבד. לא כאוטי בדרך קצבית, מעגלים, קשתות, כאילו זוכרות משהו שהגוף כבר שכח.
ברביעי אני מדליקה מוזיקה בפלאפון. רק ברקע, כי אני ממלאה דוחות. ואלס משו של שטראוס, אני לא כזאת מבינה.
יצחק עוצר. יד ימין מתרוממת.
לא מתאמצת עולה בשקט, כמו כנף. האצבעות פותחות, כף היד פונה קדימה, והוא מוביל. פרטנרית בלתי נראית. בידיים. יושב, בכיסא, בלי להזיז אפילו אצבע ברגל.
אני עוצרת. לא כותבת.
זה יפה. לא “בשביל הגיל”, לא “מרגש כי הוא נכה” פשוט יפה. הידיים האלה יודעות. חמישים ושש שנה הובילו נשים על הרחבה. גם כאן, בין קירות בית אבות, הן ממשיכות.
המוזיקה נגמרת. היד שלו נוחתת למטה. מביט בי.
– את אף פעם לא רקדת, הוא אומר. לא שאלה קביעה.
– נכון. לא יצא.
– או שלא היה מי שייתן לך.
אני שותקת. הוא לא מחכה לתשובה. הוא פשוט מספר:
– הייתי בן ארבע עשרה, כשאמא שלי לקחה אותי לחוג בבניין התרבות. לא רציתי, עוד כולה רציתי לשחק כדורגל בשכונה. שלוש פעמים ברחתי. רביעית, המורה אמר לי: “אתה תהיה גדול כי אתה עקשן.” ונשארתי. לא בגלל הריקוד עקשנות.
הוא שותק. האצבעות עושות מעגל קצר עוד הרגל שכבר זיהיתי.
– רק אחרי זה התאהבתי. קודם עקשנות.
– בואלס קובעים הכל בשלוש שניות. ברגע שפרטנר מניח יד את מרגישה. אם הוא יודע הגוף שלך משתחרר. אם לא מתח. כל החיים שלך את במתח, הדס. רואים בכתפיים.
הכתפיים שלי. כל כך גבוהות, כל החיים. אבא שתה, אמא עזבה כשהייתי בת שש. התרגלתי לצפות למכה לא פיזית בהכרח, פשוט מכה. הכתפיים כבר טיפסו לבד.
– אני בסה”כ פיזיותרפיסטית, אני אומרת. לא פרטנרית.
– בינתיים.
התרגול הבא, ביום שישי עבודה על כתפיים: סיבובים, פתיחות, התנגדות. עושה בלי לעצור, בשקט טוטאלי. ואז שואל:
– הדס, את גרה לבד?
אני שותקת, ממשיכה לתרגל. הוא מבין.
– גם אני לבד. אבל אני זוכר איך זה היה פעם. זה עוזר לי. לך אין בעצם מה לזכור, אה?
עצרתי. הסתכלתי עליו.
– יצחק, לא באנו לפטפט.
– בטח. לכתפיים באנו.
ועדיין הוא מבקש.
ישר. בלי מילים מיותרות.
– תרקדי איתי, הדס. פעם אחת. אני אוביל בידיים. הרגליים שלך.
אני מניחה מגבת על קצה המיטה.
– יצחק, זה לא אפשרי.
– למה?
– כי אני לא יודעת לרקוד. אף פעם לא עשיתי את זה. לא חוג, לא תיכון, שום דבר. לא היה לי זמן.
הוא מהנהן.
– אני יודע. לכן ביקשתי.
– וזה גם סותר את הנהלים. אני לא אמורה להרים, להעמיס, לסכן.
– את לא תעמיסי. אני אשב. את תתחילי לידי. אני אחזיק לך את היד, אראה לאן ללכת. שלוש דקות.
– לא, אני אומרת. סליחה.
הוא לא לוחץ. לא נעלב. מסתכל על התמונה בקיר ואומר:
– תחשבי. אני אחכה.
***
ביום ראשון, באתי מוקדם. היו לי כמה דקות פנויות יושבת בחדר האחיות, שותָה תה בכוס חד פעמית. מינה, האחות הוותיקה, נכנסת בשביל מילוי דוחות.
יש לה הליכה מיוחדת כפות הרגליים יוצאות החוצה, צעד רחב, שלושים שנה במסדרונות משאירים סימנים. לא חברות, אבל יש כבוד. היא על זה שאני לא מאחרת, אני על זה שהיא לא עושה מניפולציות.
– את עם רפפורט? שואלת בלי להסתכל מהדוח.
– כן. מיֶניִשַן.
– הוא ביקש ממך משהו?
אני מניחה את הכוס.
– ריקוד.
מינה עוצרת, מסתכלת עליי.
– נשאר לו זמן קצר, הדס. חודש, אולי חודשיים. הלב עייף. הקרדיולוג היה פה חמישי.
אני מוחצת את הכוס. הפלסטיק מתקמט.
– הוא יודע?
– ידע עוד לפני שהקרדיולוג נכנס. יש אנשים שמרגישים. הוא לא מבקש תרופה הוא מבקש ריקוד. את קולטת את ההבדל?
קלטתי. וזה עשה הכל רק יותר כבד.
– אני לא יודעת, מינה. אאכזב אותו.
היא מתיישבת מולי. מניחה דוח על השולחן.
– אני פה יותר ממה שאת חיה. ראיתי הרבה. לפני מוות אנשים מבקשים כל מיני רב, שיחה עם בת, חלון פתוח עם ריח של תמרים. הוא לא מבקש את זה בשביל עצמו בשבילך. שתזכרי.
עדיין לא הבנתי. לא אז.
– הוא רקדן. חמישים שנה לימד נשים שלא ידעו כלום רק תני לו להוביל.
היא קמה. אני בוהה בכוס הפלסטיק המתכווצת, כשהיד שלי אדומה, יבשה, ממגע-יתר, מעבודה, מחיים.
יצחק אמר: “תחשבי. אני אחכה”.
אבל לא באמת היה לו מה לחכות.
בערב נכנסתי אליו לחדר. לא בתור משמרת, סתם, כמו אני. גינס, סוודר נעים, סניקרס. בלי כפפות.
הוא יושב ליד החלון. מאחוריו תמרים. המטרונום על השידה. התמונה על הקיר.
– יצחק.
הוא מסובב ראש.
– אני מוכנה לנסות, אני אומרת. אבל תן לי שבוע. תבטיח שאם לא ילך לא תתאכזב.
– אתאכזב, הוא עונה בשקט. אבל לא אגיד כלום. סגרנו?
הוא מושיט יד, ארוכה, אצבעותיו מרחפות ביני לבינו. לא בשביל לחיצת יד בשביל הזמנה, להסכמה שקטה.
אני נוגעת קלות רק קצות האצבעות. מספיק.
לא מחייכת. הכתפיים, פתאום, יורדות.
– סגרנו.
הוא ניגש לשידה, מסובב את קפיץ המטרונום, נחושת נעה מצד לצד.
טיק. טיק. טיק.
– אחת-שתיים-שלוש. תספרי איתי.
אני סופרת. באמצע החדר, בסניקרס, בלי פסקול. רק מספרים ותקתוק.
– גב ישר, הוא אומר. סנטר למעלה.
אני מתיישרת, מעלה סנטר.
– ככה. תזכרי: ואלס מתחיל מהגב, לא מהרגליים. כשהגב נכון הרגליים ילכו בעצמן.
הוא מושיט יד ימין. כף פתוחה.
– שימי את יד שמאל. לא ללחוץ, לא לחבק. פשוט להניח.
אני מניחה. היד שלו חמימה. האצבעות אותן, מפרקים עבים סוגרות את היד שלי. אני מרגישה את התנועה שלו. ימינה.
– צעד לימין, קטן. חצי כף רגל.
אני הולכת.
– שמאל להצמיד.
מצמידה.
– שמאל אחורה.
הולכת מגושמת, רחוק מידי.
– קצר יותר. זה לא מצעד זה גלישה.
מההתחלה. טיק, טיק, טיק. היד שלו מובילה, לא מושכת, לא דוחפת. מסובבת אותי טיפה צעד, אחורה, מסובב.
אני דורכת לעצמי על הרגליים, מתבלבלת, סופרת ועדיין מתבלבלת.
הוא לא מתעצבן.
– את חושבת ברגליים, אומר אחרי עשר דקות. תפסיקי. תחשבי ביד. היד שלי יודעת לאן. תתני לה להוביל.
להוביל.
לא ידעתי לתת אמון. שלושים וארבע שנים אני דואגת לא לסמוך על אף אחד. עבודה, דירת חדר בבת ים, אין תמונות, אין מגנטים, אף אחד שלא יאכזב ולא תצטרכי ללכת בעקבותיו.
אבל היד שלו מחכה. חמה. אצבעות ארוכות. זיכרון של חמישים ושש שנה על רחבה.
אני עוצמת עיניים. מפסיקה לספור.
צעד. עוד צעד. סיבוב. האצבעות מתחזקות עצרנו. מושכות שמאלה פנייה. אני לא חושבת. לא אומרת לעצמי “רגל ימין, רגל שמאל”. פשוט הולכת אחריו.
– הנה, הוא לוחש. בדיוק.
אני פותחת עיניים. הקפנו סיבוב שלם. עומדת במקום שהתחלתי.
– מספיק להיום, הוא מסמן ומשחרר את היד. מחר נמשיך. שבוע תהיי מוכנה.
אני מהנהנת. הגרון חנוק, אני פוחדת מהדמעות.
– תודה, אני לוחשת.
– תודה לי, הוא עונה. על הרגליים.
***
תרגלנו כל ערב. אני באה אחרי המשמרת, מחליפה בגדים, הולכת אליו. הוא ממתין בחלון. מטרונום מתקתק בקצה.
שלישי לומדים לספור בשלשות.
– אחת חזק. שתיים ושלוש חלש. בצעד ראשון שמים רגל, בשניים ושלושה מצרפים.
רביעי סיבובים. אני טועה על השלישי, כמעט נופלת על השידה. יצחק צוחק, צחוק רגוע, צרוד.
– שידה היא לא פרטנרית, מסביר. לא מובילה.
– הסיבוב בואלס לא נקבע בראש, מסביר. הגוף מתחיל, הראש מצטרף. כך זה בחיים, ההחלטה יוצאת מהגוף כשאת עוד חושבת.
חמישי מוזיקה. הורדתי לו שטראוס, “על הדנובה הכחולה”. הוא עוצם עיניים, שתי הידיים עולות ימין גבוה, שמאל נמוכה, כאילו הוא מחבק מישהי שאינה שם. מוביל אותה. אני מסתכלת.
הפנים שלו משתנות. נרגעות. השנים נושרות לא כולן, רק הכבדות ביותר. הוא לא כאן. הוא ברחבה, צעיר, מחזיק את שותפתו שלא תיפול.
המוזיקה נגמרת. הידיים נוחתות.
– הסתכלת, הוא אומר. לא תוכחה, סתם קובע.
– כן. אני שותקת רגע. רקדת כל כך יפה.
– אני לא רוקד. אני נזכר. זה לא אותו הדבר. ריקוד שניים. לבד זו רק זיכרון. גם זה יקר. אבל ריקוד רק ביחד.
הוא שותק.
– בשבת נרקוד באמת. לא כאן. בלובי. יש שם פרקט.
הלובי של בית האבות. חלונות גדולים, כסאות לזקנים, פעם בחודש מופעים. פרקט ישן, אבל אמיתי.
– יהיו אנשים, אני מזכירה.
– שיראו.
אני תופסת שפתיים בין שיניים.
– אתה חושב שאני מוכנה?
– לא, הוא עונה ביושר. אבל הרגליים שלך כן. הראש תמיד מפריע. אין מה לעשות.
שישי אני נכנסת לפי לוח, תרגול רגיל. ידיים, אצבעות הכל. אבל רואה שהידיים במיוחד ימין כבר לא נעות כמו קודם. אצבעות לא נפתחות לגמרי. הזרת מתקפלת.
לא אומרת כלום.
הוא גם לא.
בסוף התרגול הוא מבקש:
– גב ישר, סנטר למעלה. תראי.
מתיישרת, סנטר למעלה, ידיים לצד הגוף.
הוא מסתכל, מהנהן.
– מחר. חמש בערב. לובי.
אני יוצאת מהחדר. במסדרון מינה עומדת. לא שואלת. עומדת, ואני קולטת מהבעת הפנים: היא יודעת.
– מחר? היא שואלת.
– מחר.
מינה הולכת, צעד רחב, רגליים החוצה. בדלת, בלי להסתובב:
– אני אנקה את הפרקט. שלא תחלקי.
והולכת.
בלילה אין שינה. שוכבת בדירה הקטנה שלי בבת ים, בוהה בתקרה. דירה ריקה, בלי חיים, בלי חפצים, שלוש שנים מתקיימת כאן ואף פינה לא הפכה לשלי. אף מדף לא זכר מגע שלי. חייתי כך שאפשר להיעלם ברגע, לא להשאיר סימן. כמו מים עוברת, לא נשארת.
יצחק חי אחרת. תמיד השאיר סימנים בכל אישה שלימד לרקוד, בכל תלמיד, בתמונה שבה צעיר בטוקסידו מוביל מישהי בכל הביטחון. הידיים זוכרות ומעבירות הלאה.
אני מסתובבת. ידיים על הכרית רחבות, קצרות, חזקות ידיים של עבודה. ידיים שמעסות, מותחות, תומכות לא מובילות. לא מזמינות אף אחד להישען ולתת אמון.
מחר, הרגליים שלי יהיו בשבילו. והידיים שלו ייקחו אותי למקום שאליו לבד לא הייתי מגיעה.
אני נזכרת במה שמינה אמרה: “הוא לא מבקש לעצמו בשבילך. כדי שתזכרי.” עכשיו אני מבינה הוא לא חולם פעם אחרונה, הוא רוצה שאתחלום בפעם הראשונה.
ובאמת, פחדתי.
***
שבת, חמש בערב, לובי.
אני באתי כבר באחת. המשמרת לא נגמרה. מטופלים, תיקים, תרגולים, כמו תמיד, אבל בפנים שלי טיק טק של מטרונום, אחת-שתיים-שלוש.
רבע לחמש אני מחליפה בגדים, שמלה כהה יחידה שיש לי, מתחת לברך, קניתי לחתונה של קולגה ומעולם לא השתמשתי. נעליים שטוחות, שיער אסוף.
הלובי ריק. מינה גמרה לפנות מוקדם, שקט מוחלט, פרקט נוצץ. מישהו ניקה אותו. החלונות גדולים, מאחוריהם תמרים ושמים אפרפרים של מרץ.
חמש בדיוק שומעים גלגלים במסדרון. יצחק נכנס לבד, כיסא גלגלים מדויק. חולצה לבנה מכופתרת, עם חפתים לא ראיתי אותו ככה. בדרך כלל רק סוודר רך, נוח. עכשיו חגיגי. על הברכיים המטרונום.
עוצר לצד הקיר. מסתכל על הפרקט, אחר כך עליי.
– שמלה יפה, מחייך. בשביל ואלס нужна שמלה. מכנסיים לא נותנים את ההרגשה הנכונה.
אני מתקרבת. רגליים לא רועדות, ידיים כן, קצת.
הוא מניח את המטרונום על כסא לידו. מסובב את הקפיץ. לוחית הנחושת מתחילה: טק, טק, טק.
– עמודי מימיני. אל מול החלון.
אני עומדת.
– שימי יד שמאל על ידי הימנית. כמו תמיד. קלות.
אני מניחה. האצבעות שלו סוגרות חלשות עוד יותר מהשבוע. אני מרגישה. והוא יודע שהרגשתי.
– אל תרחמי, אומר. תרקדי.
יד ימין לוחצת טלפון על המשענת שטראוס. “על הדנובה”. כניסת כינורות. ואז שקט לפני הקצב הראשון.
– אחת.
היד שלו מובילה אותי ימינה. אני צועדת. צעד קטן, כמו שלימד.
– שתיים, שלוש.
שמאל מצטרפת. צעד אחורה.
וככה אנחנו הולכים.
היד שלו מסמנת את המסלול. ימינה צעד. עיגול סיבוב. קדימה אני מתרחקת. אחורה אני מתקרבת אליו. הוא יושב, והחלק העליון שלו רוקד כתפיים, חזה, ראש כל הידע שזכה בו, הגוף לא שכח.
אני היא הרגליים שלו. ההשלמה שלו, מה שמחלתו לקחה.
הפרקט מחליק מתחת לנעליים. אני לא סופרת, לא חושבת, רק הולכת אחרי היד. לימין, בסיבוב, ליד התמרים והחלונות, ליד הכסאות לאורך הלובי. הלוך ושוב.
שלוש דקות.
שוות חמישים ושש שנות תרגול. שלו, לא שלי. אני רק מקשיבה. ליד, קצב, חיים שממשיכים מתוך כף ידו אליי, אל הרגליים שלי, לרצפה, לפרקט.
המוזיקה דועכת. הריקוד נפסק.
אני עומדת מולו. השמלה מתנענעת. הלב דופק בקצב. הכתפיים שלי כן, אותן שנשאו עולם סוף סוף למטה. באמת.
הוא מביט בי. אני רואה שם את אותו מבט מהתמונה. הצעיר שידע שהוא הטוב ביותר ברחבה, שהידיים שלו בטוחות, שאפשר להסמך עליו.
– תודה, הוא לוחש. זה היה ואלס מצוין.
– עשיתי המון טעויות, אני מגמגמת. הקול רועד.
– לא, הוא מחייך. עשית רק דבר אחד באמת חשוב. סמכת. כל השאר שטויות.
הוא משחרר את ידי. אומר את המשפט שילווה אותי לתמיד:
– עכשיו את יודעת ואלס, הדס. זו הירושה שלי. כשתרקדי, חלק ממני ירקוד איתך.
אני נשארת לבד. לובי. חלונות. תמרים. שמים אפורים. המטרונום מתקתק, מתקתק.
אני לוקחת אותו אליי. הוא חמים מגע ידיו עבר לתוך העץ.
למחרת, אני באה כמו תמיד: יומית, בגדי עבודה, תרגול רגיל. הוא שוב בסוודר, חולצה בלבן תלויה בארון סידר לבד. מתרגלים ידיים, אצבעות, תרגילים. לא מדברים על הריקוד, כאילו לא קרה דבר.
אבל רואים הוא שקט יותר. לא עצוב. שקט של מישהו שסיים משהו גדול ומוכן לשחרר.
בסוף השבוע לא נסעתי הביתה. נשארתי משמרת. בערב, עוברת ליד החדר שלו. הדלת חצי פתוחה, הוא יושב בחלון, מסתכל על התמרים. הידיים שקטות על המשענות. האצבעות כבר לא זזות.
המטרונום בתיק שלי.
שבועיים של עבודה כרגיל. מבצעים תרגילים, אני מודדת. יד ימין נחלשת מודדים את זה במספרים. אני לא מגלה לו. הוא לא שואל.
ברביעי הוא אומר:
– הדס. תודה שאת לא מרחמת.
– אני לא מרחמת, אני עונה.
– זו בדיוק הסיבה שאני מודה.
באפריל יצחק רפפורט נרדם ולא התעורר. מינה התקשרה בשש בבוקר הקול שלה תמיד רגוע, כבר שלושים שנה.
– רפפורט הלך בשקט בלילה.
אני סוגרת את הטלפון. מתיישבת על המיטה שעה. לא בוכה. סתם יושבת. בחוץ בת ים קמה ליום חדש מכוניות, דלתות, בוקר רגיל של אפריל. כלום לא השתנה, אבל אני כן.
ביום שני אני נכנסת לחדר שלו. המיטה מסודרת וקפואה. השידה ריקה. הבת שבאה מקנדה, טיפלה בניירת, יצאה אחרי יומיים לקחה את התמונה, את האלבום, את החולצה הלבנה. כיסא הגלגלים נשאר.
במדף בדירה הריקה שלי עומד מטרונום. עץ, נחושת, וינר, ששימש לריקוד הראשון.
אני קמה, ניגשת, מותחת את הקפיץ.
טיק. טיק. טיק.
גב ישר. סנטר למעלה.
אחת-שתיים-שלוש.
אני מצעדה רגל ימין. צעד קטן. איך שלימד. שמאל מצטרפת. צעד אחורה.
הדירה ריקה, בלי זיכרונות, בלי מגנטים פתאום לא ריקה. כי פה רקדו שניים. אני ברגליים שלי. והוא בידיים. אלה הארוכות, עם המפרקים, עם החצי-קשת באוויר.
חלק ממנו ירקוד איתי. תמיד.
