הריקוד האחרון
עמדתי בכניסה לחדרו של אריאל ליפשיץ, מבלי להעז להיכנס. הכתפיים שלי התכווצו מאליהן הרגל ישנה שלא הצלחתי להיפטר ממנה כבר שלושים וארבע שנים. בתיק הרפואי נכתב: אריאל ליפשיץ, בן שמונים ואחת, סיבוכי שבץ איסכמי, שיתוק הגפיים התחתונות.
עוד שם. עוד מטופל בכיסא גלגלים. שלוש שנים אני עובד בבית האבות “חוף האורן”, וכל יום שני מתחיל באותה הצורה חדר חדש, תיק חדש, כפפות, קול יציב. למדתי לא להיקשר. המטופלת הראשונה שלי הייתה יעל ברגמן, שבעים ושתיים, שבר בצוואר הירך. שלושה חודשים אחר כך נפטרה מדלקת ריאות. לא ישנתי יומיים. אחר כך הבנתי: אם אכאב כל פעם לא אשרוד שנה. והפסקתי לזכור שמות.
אבל בחדר הזה היה משהו אחר.
מול המיטה, במסגר עץ כהה, תלויה תמונה. גבר צעיר בחליפת טוקסידו שחורה, ידו מושטת, גופו פונה. לצדו אישה בשמלה עם חצאית רחבה, נישאת אחורה, והוא אוחז בה בביטחה. הפרקט הבריק מתחתם.
העברתי עיניים אל האיש בכיסא. הוא הביט בי. לא על הידיים, לא על התג ישר לעיניים.
תהל רם? שאל בקול נמוך, צרוד. כל מילה הושמה במקומה, כאילו הדגיש כל הברה.
כן. אני הפיזיותרפיסטית החדשה שלך.
חדשה, חזר אחריי. הרים את יד ימין, אצבעות צרות, מפרקים בולטים, משרטטים חצי קשת באוויר. תתיישבי, תהל רם. אמרו לי שאת קפדנית. זה טוב.
הנחתי את התיק על הרצפה, התיישבתי לצד השידה. על השידה עמד מכשיר עץ ישן עם לוח מתכת ומד המספרים.
זה מטרונום? שאלתי.
וינר, 1962, השיב. גרמני. קיבלתי מהמורה כזכייה בתחרות הראשונה שלי במחוז.
לא אמר איזו תחרות, אבל התמונה דיברה במקומו.
פתחתי את התיק הרפואי, התחלתי בבדיקה רגילה: גפיים עליונות תנועתיות סבירה, טווח תנועה מצומצם. ידיים מוטוריקה מספקת. גפיים תחתונות חסרות תנועה. שבץ לפני שנה גזל את רגליו, מהר ולתמיד.
נעבוד על הידיים ושרירי הכתפיים, אמרתי. שלוש פעמים בשבוע. שני, רביעי, שישי.
ומה עם לרקוד? שאל כאילו מדובר בכוס תה.
הרמתי עיניים.
מה?
עוד מוקדם, חייך. תראי קודם מה את שווה כמטפלת. אחר כך נדבר.
חיוך דק, ללא שיניים. אבל העיניים בהן היה משהו שלא ראיתי בשלוש השנים פה. לא תקווה, לא בקשה; חישוב.
בדרך חזרה למחלקה עצרתי בלוח הזמנים. כתבתי: “ליפשיץ א’ ב’, ד’, ו’, 10:00”. חשבתי, שזאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני זוכר שם מהפעם הראשונה.
***
תוך שבוע, ידעתי עליו די.
אריאל ליפשיץ. אלוף ישראל בריקודי סלון, 1970. בן עשרים וחמש אז הצילום בדיוק מהיום ההוא. המשיך להופיע עד 1995, אז ברך אחת כבר לא החזיקה. אחר כך לימד. אחר כך פרש. אשתו מתה. הבת נסעה לקנדה. ואז בית האבות.
שנתיים פה. שנה עוד הלך. שנה לא.
הבת התקשרה פעם בחודש. הוא ענה, דיבר באדיבות, הניח את הטלפון ובהה החוצה עשרים דקות. הדסה, האחות הוותיקה סיפרה לי זאת. שלושים שנה היא כאן; יודעת שם, סיפור, הרגל של כל דייר.
ליפשיץ לא כמו כולם, סיכמה, לא הסתכלה בי. לא מתלונן, לא מבקש, לא מוותר. הוא לא השלים. יש הבדל. אחרים משלימים. הוא מחכה.
לא שאלתי למה.
באימונים עשה הכול בדייקנות. לא ביקש לעצור, לא התלונן. בכל פעם שעיסיתי את ידיו, האצבעות נעו מעצמן. לא סתם בתבנית, בקצב, במעגל, בקשת, כמו שזכרו משהו שהגוף שכח.
ברביעי הדלקתי מוזיקה בטלפון רקע למילוי טפסים. ניגון ואלס, כנראה שטראוס.
אריאל לקח נשימה. יד ימינו התרוממה לאט, כאילו היא כנף. אצבעותיו נפרשו, כף היד קדימה. הוא הוביל שותפה דמיונית בישיבה. רק בידיים.
הפסקתי לכתוב.
זה היה יפה. לא “חמוד לגילו” ולא “מרגש כי הוא חולה”. יפה. ידיו ידעו. חמישים ושש שנה הוביל נשים על הפרקט, וגם עכשיו, בין הלחצים והאורנים, המשיך בכך.
המוזיקה נגמרה. הוריד את היד. הביט בי.
את אף פעם לא רקדת, אמר. זה לא היה שאלה.
לא, עניתי. לא הזדמן.
לא הזדמן, או שלא היה מי שילמד? חייך.
שוב שתיקה. סיפר מיוזמתו:
הייתי בן ארבע-עשרה כשאמא לקחה אותי לבית התרבות. לא רציתי. הילדים במגרש, אני באולם עם מראות ופרקט. שלוש פעמים ברחתי. בפעם הרביעית המורה אמר: “תהיה גדול, כי אתה עקשן.” נשארתי. לא בגלל ריקוד. בגלל עקשנות.
אחר כך אהבתי. אבל בהתחלה רק עקשנות.
בוואלס הכול נקבע בשלוש שניות. אם האדם מנוסה הגוף נרפה. אם לא הגוף נלחץ. את כל החיים נלחצת, תהל רם. רואה בכתפיים.
הכתפיים שלי. תמיד מורמות. מאז הילדות. אבא שתה, אמא עזבה בגיל שש. התרגלתי לצפות למכה. לא חייבת פיזית. פשוט חיכיתי; והכתפיים התרוממו.
אני פיזיותרפיסטית, אמרתי. לא בת זוג.
בינתיים.
בפגישה הבאה, שישי, עבדתי איתו על הכתפיים, הרחקות, התנגדות. עשה הכול בשקט. פתאום שאל:
תהל רם, את גרה לבד?
לא עניתי. המשכתי.
גם אני, אמר. אבל זוכר איך זה היה אחרת. זה עוזר. לך, כנראה, אין למה להתגעגע?
הפסקתי. הסתכלתי עליו.
אריאל, אנחנו לא כאן לשיחה.
נכון. כאן בשביל חגורת הכתפיים.
בכל זאת ביקש:
תרקדי איתי תהל רם. פעם אחת. אני אוביל בידיים. רגליים שלך.
הנחתי מגבת על קצה המיטה.
זה בלתי אפשרי.
למה?
אני לא יודעת לרקוד. לא היה לי את זה. לא חוג, לא מסיבה, לא בית ספר. החיים לא נתנו.
נענע בראש.
בגלל זה ביקשתי.
וזה גם לא לפי התקנות. אני לא יכולה להעמיס, לסכן.
לא תעמיסי. אשאר בישיבה. את רק תעמדי לידי. שלוש דקות.
לא, אמרתי. סליחה.
לא התעקש. לא נעלב. הביט בתמונה ואמר:
תחשבי. אחכה.
***
ביום שני הגעתי מוקדם. לפני אריאל הייתה לי הפסקה. ישבתי באחותיה ושתיתי תה בכוס חד פעמית. הדסה שלושים שנה פה נכנסה.
היא צעדה לאט, פסיעות רחבות, כמו שרק שנים של מסדרונות עושים. לא חברנו, אבל הערכנו: אני לא מאחר, היא לא משקרת.
את עובדת עם ליפשיץ? שאלה הדסה.
כן. מאז מרץ.
הוא ביקש ממך משהו?
הנחתי את הכוס.
ריקוד.
הדסה סגרה מחברת, הרימה עיניים.
לא נשאר לו עוד הרבה, תהל. חודש, חודשיים. הלב עייף. הקרדיולוג היה פה ביום חמישי.
מחצתי את הכוס, הפלסטיק נמעך.
הוא יודע?
ידע עוד לפני הרופא. יש כאלה. לא מבקשים גלולה, מבקשים ריקוד. מבינה את ההבדל?
הבנתי. וזה הקשה עוד.
אני לא יודעת, הדסה. אני אאכזב אותו.
הדסה התיישבה מולי.
הרבה שנים פה, תהל. לפני שהיית בעולם. ראיתי הכול. לקראת הסוף אחד רוצה רב, אחת שיחת טלפון, שלישי אוויר מהחצר. ליפשיץ רוצה ריקוד. לא עבורו בשבילך. שתזכור.
לא הבנתי. אז לא.
הוא רקדן סלון. חמישים שנה לימד. את רק אל תפריעי.
העלתה המחברת, יצאה. אני ישבתי, מסתכל על הכוס המעוכה. כף היד שלי יבשה, אדומה מחומרי הניקיון, העבודה, החיים.
אריאל אמר: “תחשבי. אחכה”.
אבל לא היה למה להמתין.
בערב נכנסתי לחדרו. לא בתורנות, בבגדים שלי ג’ינס, סוודר, נעלי ספורט. בלי כפפות.
ישב ליד החלון. האורנים בחוץ התחילו להחשיך. המטרונום היה על השידה. התמונה על הקיר.
אריאל.
הסתובב.
אני רוצה לנסות, אמרתי. אבל תיתן לי שבוע. תבטיח לי: אם אכשל לא תתאכזב.
אתאכזב, ענה בשקט. אבל אשתוק. בסדר?
הושיט יד ימין, האצבעות הארוכות, והשאירה מרחפת בינינו. לא ללחיצה. כנגד כף היד, כהזמנה, כהסכם.
נגעתי בו בקצות האצבעות, לשנייה. זה הספיק.
לא חייכתי. אבל הכתפיים ירדו.
בסדר.
התקדם לשידה. לקח את המטרונום. מתח קפיץ. לוח הנחושת התנדנד.
טיק. טיק. טיק.
אחד-שתיים-שלוש. אחד-שתיים-שלוש. ספור איתי.
ספרתי. בעמידה, באמצע החדר, עם נעלי ספורט, בלי מוזיקה. רק מספרים והטיקים.
גב זקוף, אמר. סנטר למעלה.
יישרתי גב, הרמתי ראש.
כך. זכרי: ואלס לא מתחיל ברגליים. מהשדרה. אם הגב נכון הרגליים יבואו לבד.
הושיט את יד ימין. כף היד פתוחה, מעלה, כמו הזמנה.
הניחי את השמאלית שלך על שלי. בעדינות.
הנחתי. כף ידו הייתה חמימה. אצבעותיו עם המפרקים הבולטים חיבקו קלות את ידי. הרגשתי את התנועה. ימינה.
צעד ברגל ימין ימינה. קצר.
צעדתי.
להצמיד שמאל.
הצמדתי.
שמאל אחורה.
צעדתי, רחב מדי.
קצר יותר. ואלס לא מסדר צבאי. צעדים קטנים. לא הולכים, מחליקים.
התחלנו מחדש. טיק. טיק. טיק. ידו מובילה. לא מושכת, לא דוחפת. מובילה. קצת ימינה רק צעד. קצת אחורה צעד אחורה. מעט סיבוב סיבוב.
דרך קילקול עצמי, חזרנו שוב. הוא לא התעצבן.
את חושבת ברגליים, אמר אחרי עשר דקות. תפסיקי. תחשבי ביד. ידי יודעת להיכן. סמכי.
סמכי.
לא ידעתי לסמוך. כל חיי ניסיתי להימנע מזה. עבודה, דירה שכורה בפתח תקווה. ארבעים דקות ברכבת. בלי תמונות, בלי מזכרות, בלי אנשים שאפשר לאכזב. אף אחד שיפילה אותי. אף אחד שמסוכן לסמוך עליו.
אבל ידו חיכתה. חמימה. ארוכה. עם זיכרון הפרקט של חמישים ושש השנים.
עצמתי עיניים. הפסקתי לספור.
צעד. עוד צעד. סיבוב. אצבעותיו הצטמצמו עצירה. פנו קצת שמאלה פניה. לא חשבתי. לא ניהלתי את עצמי. פשוט הלכתי אחרי היד.
זהו, אמר בשקט. זה זה.
פקחתי עיניים. אבן המעגל סביבה עמדנו התחברת.
מספיק להיום, אמר. שחרר את ידי. מחר נמשיך. ועוד מחרתיים. בעוד שבוע תהיי מוכנה.
הנהנתי. בגרון חנקתי, פחדתי שהקול ירעד.
תודה, חנקתי.
לי תודה, השיב. בשביל הרגליים.
***
כל ערב תרגלנו. באתי אחרי המשמרת, החלפתי בגדים, נכנסתי אליו. חיכה. המטרונום כבר התנדנד.
ביום שלישי לימד אותי לשלושות: “אחד החזק. שתיים שלוש הקלות”. ברביעי סיבובים. פספסתי, כמעט נתקעתי בשידה. אריאל צחק פעם ראשונה. קצר, צרוד.
שידה היא בת זוג נוראה, אמר. לא יודעת להוביל.
והסביר: בפנייה בוואלס, הגוף מוביל, הראש רודף. כמו בחיים ההחלטה התקבלה, ואתה עדיין חושב.
בחמישי השמיע מוזיקה הבאתי לו שטראוס. “על הדנובה הכחולה”. הוא עצם עיניים, ידייו התרוממו. שתיהן, בתנועה של חיבוק כאילו אוחז בבת הזוג ההיא. הוביל. עמדתי מהצד וראיתי.
פניו התרככו. הגיל נעלם. לא כל השמונים ואחת אבל הכבדים שבהם. לא היה בו עוד. היה שם בפרקט. האיש ההוא עם הטוקסידו. האישה נוטה לאחור, והוא מחזיק.
המוזיקה נגמרה. הרים עיניים, הידיים ירדו.
צפת, אמר. לא האשמה. רק עובדה.
כן. שתקתי. אתה רוקד יפה.
אני לא רוקד. אני זוכר. יש הבדל בין זיכרון לריקוד. ריקוד לשניים. כשאתה לבד זה רק זיכרון. גם הוא שווה. אבל זה לא ריקוד.
השתתק.
בשבת נרקוד באמת. לא כאן. בלובי. שם יש פרקט.
הלובי של בית האבות. חלונות ענק, כיסאות בשורה נגד הקיר. לפעמים עושים פה מופע. פרקט ישן, אך אמיתי.
אולי יהיו אנשים, אמרתי.
שיראו.
נשכתי שפה.
אתה בטוח שאני מוכנה?
לא. ענה ביושר. אבל הרגליים שלך כן. הראש יפריע לך תמיד. אין מה לעשות.
בשישי הגעתי לשיעור רגיל. תרגילי ידיים, פרישה, הפעלה. הוא עשה הכול, אך ראיתי: ימין פחותה מהשבוע שעבר. האצבעות לא נפתחו עד הסוף. הזרת התעקלה פנימה.
לא אמרתי.
גם הוא לא.
בסוף ביקש:
גב זקוף. סנטר למעלה. תראי.
התרוממתי. הרמתי סנטר, ידיים לצדדים.
הביט דקות ארוכות. הנהן.
מחר. חמש. בלובי.
יצאתי. במסדרון עמדה הדסה. לא שאלה כלום. רק עמדה, לפי מבטה ידעה.
מחר? שאלה.
מחר.
הדסה הסתובבה, פוסעת רחב. בפתח נעצרה.
את הפרקט אנקה בעצמי. שלא יחליק.
הלכה.
בלילה לא הצלחתי להרדם. שכבתי בדירה בפתח תקווה, מסתכל בתקרה. הדירה ריקה, בלי חפצים, בלי עקבות, בלי חיים. שלוש שנים ואף פינה לא הייתה “שלי”. אף מדף לא זכר את ידי. דאגתי לא להותיר סימן. כמו מים חלפתי, ולא השארתי דבר.
אריאל חי אחרת. השאיר עקבות. בכל תלמידה, בכל תלמיד, בכל צילום. ידיו זכרו, והעבירו.
התהפכתי. כפות הידיים היו על הכרית. רחבות, ציפורניים קצרות, ידי עבודה. ידיים שמעסות, מחזיקות. אבל לא מובילות, לא מזמינות, לא מחזיקות מישהו לתת בו אמון.
מחר רגלי יהיו רגליו. וידיו יובילו אותי למקום שמעולם לא העזתי.
זכרתי מה הדסה אמרה. “לא בשבילו, בשבילך. כדי שתזכור.” עכשיו הבנתי. הוא לא ביקש ריקוד אחרון. הוא רצה שאקח את הראשון.
זה הפחיד אותי. באמת.
***
שבת. חמש. לובי.
הגעתי באחת, לא נרגע. המשמרת לא נגמרה מטופלים, תיקונים, תרגילים אבל בפנים חיכה מטרונום. אחד-שתיים-שלוש.
ברבע לחמש, החלפתי בגדים. חצאית היחידה שיש לי, כחולה כהה, מתחת לברך. קניתי לחתונת חברה, לא לבשתי ממנה. נעליים שטוחות. אספתי שיער.
הלובי ריק. הדסה כיוונה, סיימה מוקדם, העבירה את כולם לחדר אוכל. הפרקט הבריק. חלונות ענק. מאחוריהם אורנים ושמי מרץ אפורים.
בחמש בדיוק קול גלגלים מהמסדרון. אריאל נכנס לבד. כיסא הגלגלים התגלגל בשקט, הוא בחולצה לבנה עם חפתים. לא ראיתי אותו ככה. תמיד טרנינג, נוח. היום לבן. והמטרונום עליו.
נעצר ליד הקיר. הביט בפרקט. אחר כך בי.
חצאית יפה, אמר. צריך חצאית לוואלס. מכנסיים לא נותנים הרגשה.
ניגשתי. רגליים לא רעדו. הידיים כן, מעט.
הניח את המטרונום על כיסא, מתח אותו. לוח הנחושת היטלטל.
טיק. טיק. טיק.
תעמדי מימיני. לכיוון החלון.
עמדתי.
יד שמאל על ימיני. כמו בחזרות. בעדינות.
הנחתי. אצבעותיו הצטלבות. חמות. חלשות מהשני. הרגשתי, גם הוא הרגיש.
בלי לרחם, אמר. תרקדי.
בלחיצה על הטלפון הפעיל שטראוס. “על הדנובה”. מבוא. כינורות. שתיקה לפני הראשון.
אחד.
ידו הובילה לי ימינה. צעדתי, ברגל ימין, צעדים קטנים כמו שלימד.
שתיים-שלוש.
הצמדתי. שוב צד אחורה.
המשכנו.
ידו ציירה מסלול ימינה, סיבוב, קדימה, אחורה אני רגליו, המשכיותו. גופו העליון נע, כתפיים נפתחות, הראש נוטה כל מה שידע חמישים ושש שנים, הגוף עדיין זכר. אני רגליו. הוא ידיי. את מה שמחלה לקחה השארתי לו בדקה הזו.
הפרקט החליק תחת נעלי. לא ספרתי, לא חשבתי פשוט הלכתי אחרי היד, ימינה, בסיבוב, ליד החלונות, הכיסאות, לאורך הלובי וחזרה.
שלוש דקות.
שלוש דקות ששוות חמישים ושש שנות עבודה. עבודתו שלו. אני רק הקשבתי ליד, לקצב, לחיים שלו הזורמים דרך כף היד, לרגליים שלי, לרצפה, לפרקט.
המוזיקה האטה. סיום. ידו נעצרה.
עמדתי לפניו. החצאית רטטה. הלב פעם מהר, אבל הכתפיים לראשונה היו נמוכות, רפויות.
הביט בי. ראיתי על פניו הבעה מהתמונה ההיא. הצעיר בחליפה, היודע שהוא הכי טוב בפרקט. שהידיים לא יטעו. שהשותפה יכולה לנטות אחורה והוא יתפוס.
תודה, אמר. היה ואלס יפה.
הכול עשיתי לא נכון, השבתי, קול מאדים.
לא. עשית רק מה שצריך סמכת. היתר פרטים.
שחרר את ידי. אמר משפט שזכרתי לתמיד:
עכשיו את יודעת ואלס, תהל רם. זה הירושה שלי לך. כשתרקדי חלק ממני ירקוד איתך.
עמדתי לבד בלובי. טיק. טיק. טיק. המטרונום ממשיך. שטראוס שותק.
קחי אותו, אמר, מסמן על המטרונום. שלך יותר ממני.
לא, אמרתי.
תהל רם. תקחי.
סובב כיסא ויצא. בדלת נעצר.
גב זקוף. סנטר למעלה. את זוכרת.
ויצא.
נשארתי לבד. פרקט, חלונות, אורנים, שמי מרץ אפורים, ורצועת הנחושת שממשיכה לתקתק.
לקחתי את המטרונום. חיבקתי. עץ חם חום ידיו.
למחרת באתי לפגישה שלנו. לבוש קז’ואל, חולצה, טרנינג. החולצה הלבנה תלויה בארון. תרגלנו רגיל: כיפופי יד, תרגולים, התנגדות. לא דיבר על ריקוד. גם אני לא. כאילו כלום לא קרה.
אבל שמתי לב הוא נהיה שקט. לא עצוב. שקט. של מי שעשה את מה שהתכוון.
בסוף השבוע לא נסעתי לדירה. נשארתי בבית האבות, במקום משמרת של חברה. עברתי ליד חדרו בערב, הדלת מעט פתוחה. ישב מול האורנים, הידיים על המשענות. האצבעות שקטות.
המטרונום אצלי.
שבועיים המשכנו כמו תמיד. תרגל. מדדתי. ימין נחלשה, ראיתי במספרים. לא אמרתי, הוא לא שאל.
ברביעי אמר:
תודה שאת לא מרחמת.
אני לא מרחמת, עניתי.
בגלל זה תודה.
באפריל אריאל ליפשיץ נרדם ולא קם. הדסה התקשרה בבוקר, קולה רגיל כמו שהיא רגילה כבר שנים.
ליפשיץ הלך הלילה. בשקט.
נחתי את הטלפון, ישבתי על המיטה שעה. לא בכיתי. פשוט ישבתי. פתח תקווה קמה בחוץ מכוניות, דלת נטרקת. בוקר שגרתי. העולם ממשיך. אני לא.
ביום שני נכנסתי לחדרו. המיטה מסודרת, השידה ריקה. הבת לקחה את התמונה באה, סידרה, חזרה לקנדה. הדסה אמרה שבכתה במסדרון, אבל בפנים היתה רגועה. לקחה מסגרת, אלבום, החולצה. כסא גלגלים נשאר.
על המדף בדירה הריקה שלי עמד מטרונום וינר, 1962, גרמני. מתנה מהמורה התחרות הראשונה.
קמתי. ניגשתי למדף. מתחתי קפיץ.
טיק. טיק. טיק.
גב זקוף. סנטר למעלה.
אחד-שתיים-שלוש.
צעדי ברגל ימין, צעד קטן, כמו שלימד, שמאל לצד, אחורה.
הדירה הריקה בלי תמונות, בלי מזכרות הפכה שונה. כי ריקדו בה שניים: אני ברגליי, והוא בידיו. אותן עצמן. ארוכות, מפרקים מורחבים, חצי קשת באוויר.
חלק ממנו רוקד איתי.
וירקוד תמיד.
