שברי חברות
רעות חזרה הביתה אחרי יום כבד במיוחד. היא פתחה את הדלת לדירה, נכנסה באיטיות, מורידה את הנעליים באותו אוטומטיות של מי שאין לו כוח לכלום. האנרגיה יצאה ממנה לא רק בגוף, אלא גם בחיוך. הבית היה שקט בצורה לא רגילה, רק רעש הטלוויזיה מהמטבח הדהד ברקע. היא עמדה רגע בכניסה, כאילו צריכה עוד קצת זמן כדי לעבור מהעולם שבחוץ למרחב הבטוח של הבית. היום, זה היה אפילו קשה עוד יותר מהרגיל.
כשהחליטה שהיא מסוגלת לזוז לשום מקום, גררה את עצמה אל המטבח. שם ישב אורן, בעלה, אכל מרק באיטיות ובכל כמה שניות הציץ אל החדשות שרצות ברקע. כשהיא נכנסה, הוא מיד שם לב אליה והרימו אליו עיניים דואגות.
“מה, חזרת מוקדם היום… הכול בסדר?” הוא שאל, וטון הדאגה שלו לא נעלם.
רעות התיישבה בשקט על הכיסא מולו, חיבקה את הזרועות סביב הגוף כמו מנסה להגן על עצמה מפני רוחות רעות. בתנוחה שלה, במבט, אורן מיד הבין: משהו כבד קרה.
“לא ממש,” היא ענתה שקט. היא ברחה עם המבט שלה לצד השני. “הרגע יצאתי מנטע… נראה לי שנגמרה לנו החברות.”
ברגע הזה אורן הניח את הכף, כל תשומת הלב עליו. הוא לא מהמחטטים הוא מחכה, נותן לה זמן, יושב לצידה. “מה קרה, רעות?” סוף סוף אמר.
היא נשמה עמוק, מחפשת כוח לעשות סדר בסערה שבראש.
“הכול בגלל בעלה,” היא התחילה. “תשמע, גיא בגד בה. והיא, במקום לבוא אליו התנפלה על הבחורה ההיא, המסכנה. העליבה אותה בטירוף, צעקה שהיא ידעה שהוא נשוי ורק חיפשה הרפתקה. ניסיתי להרגיע, להסביר, שזה הוא השקרן ושהיא מתפרצת על הלא נכונה… אבל היא לא רצתה לשמוע. רק צעקה שאני לא עומדת לצידה, שאני מגינה על… על הבוגדת.”
אורן עשה פרצוף לא מרוצה, הסתובב עם הכף בין האצבעות למרות שבא לו להפסיק לאכול. הוא מנסה להבין:
“הבחורה באמת ידעה שהוא עם משפחה?” הוא שאל.
רעות כמעט קפצה ממקומה, ידיים לפרוץ כלוב.
“מה פתאום! היא לא ידעה בכלל. הוא אמר לה שהם רבים מזמן, שלא גרים יחד, בכלל לא הראה תעודה… ניסיתי להסביר לנטע לא הבחורה אשמה, זה גיא. אי אפשר לשפוט מישהי על שקר של מישהו אחר.” הקול שלה רעד, אבל היא המשיכה, “והיא… היא פשוט צעקה עליי. אמרה שאני מגינה על כאלה כי לי אין מה להסתיר גם”.
הבעת פנים של אורן נעשתה קשה. גם אותו הרגיז לשמוע איך נטע מסובבת הכול נגדה, ועוד רומזת רמיזות כאלה.
“ולאן זה התגלגל משם?”
רעות חייכה חיוך מר של מישהי שמנסה לא לבכות, רק להסתדר.
“משם downhill. התחילה לדבר עם כל החבר’ה שלנו, לספר שאני מגנה יותר מדי על הבחורה, להשמיץ שמאחורי זה אולי גם לי יש מה להסתיר… אתה קולטים?! וכשחשבתי שחברה אמורה להיות שם כשקשה היא פשוט הפכה אותי לאויבת. הפכה אותי לבדיחה.”
שקט כבד במטבח. החדשות ברקע אבל הם כבר לא מקשיבים. רעות משחקת בשולי המפה, מחפשת נחמה בתנועה הקטנה. הכי חרה לה לא ההפסד של החברה, אלא איך זה קרה כל כך מהר.
“ומה שהכי מתסכל זה שרק רציתי לעזור לה,” היא לחשה. “רק להראות לה שהכעס שלה צריך להיות עליו, לא על הבחורה המסכנה… ובמקום זה, כל החבר’ה מסתכלים עליי עקום, לוחשים מאחורי הגב שלי. איך זה שאנשים בכלל מאמינים לכל השקרים האלה?!”
אורן כמה לתמוך, ניגש אליה וחיבק אותה חזק בלי מילים. החיבוק הרגש שלה, המדויק, אומר לה: אני כאן, אני מאמין לך.
“את יודעת שהאמת בצד שלך,” הוא לחש בביטחון.
“אני יודעת,” היא ענתה והצליחה לחייך חיוך דק. “אבל זה לא ממש עוזר. שנים של חברות התפוגגו בגלל שקר, בגלל שטות… פוף…” נשמה, מעבירה יד על הפנים כאילו מוחקת איתה את כל האכזבה. “זה כל כך כואב…”
*********************
כמה ימים שעברו מאז, רעות כמעט ולא יצאה מהבית. כל פעם שחשבה על להיתקל במישהי מהשכנות בחנות בסופר, הלב שלה דפק בחוזקה. היא לא יכלה לשאת את המבט ההוא השקט, היודע-כל של השכונה. או את הלחישות, הצקצוקים… רצתה להיעלם. לפחות עד שכל הסערה תעבור.
היא מילאה את הזמן בסידור מדפים, ניקתה, בישלה מתכונים מסובכים רק כדי לא לחשוב, לא לתת למוח לחזור שוב ושוב לסיפור הזה. לפעמים עלה לה רעיון פשוט לברוח. לאיזה מושב בצפון, או אולי סיני רק להפסיק לפגוש פרצופים שמכירים אותה. להעלם.
פעם או פעמיים דמיינה את עצמה קונה כרטיס רכבת לנהריה או ממש טסה, מתחילה מאפס. אבל בינתיים, היא הייתה כאן, במקום שיש בו הדים גדולים מדי לזיכרונות.
באחד הערבים, כשירד כבר חושך והיה שקט מיוחד בדירה, הם ישבו יחד כוסות תה מהבילות על השולחן, מנורת לילה קטנה נותנת אווירה. פתאום אורן, בתשומת לב האופיינית לו, זורק אליה שאלה:
“תגידי… אולי הגיע הזמן שנעבור? אפילו סתם לשכונה אחרת. פשוט בשביל להתרענן, לנשום אוויר חדש.”
רעות הרימה אליו עיניים מופתעת, קצת סקפטית, אבל שמה לב שפתאום יש לה דפיקות לב של תקווה מתגנבת.
“אתה חושב שזה באמת יעזור?” היא שאלה, בזהירות.
“אני בטוח,” הוא ענה. “יש לך יותר מדי זיכרונות פה. קשה לך לברוח מהמחשבות, כי מסביב כל הזמן מזכירים לך. במקום אחר, יהיה לך מקום לנשום, להסתכל על עצמך מהצד, להירגע.”
והפחד התערבב בהתרגשות. היא חשבה על הכאב שבהיפרדות מהשכונה ומהדירה, מאנשים שהכירה (גם מהבודדים שנשארו לה), על ההסברים למה עזבה פתאום, על כל הטרחה. ומצד שני ההבטחה לשקט, לאוויר חדש, להתחלה שאפשר רק לדמיין.
“אוקיי,” היא אמרה אחרי רגע של מחשבה והחליטה “שווה לנסות.”
אורן חייך, לוחץ לה את היד. “מעולה. נחפש משהו ירוק, שקט, קרוב לטבע.”
החיפוש היה ארוך מהצפוי. כל דירה חדשה נראתה מעולה בתמונות והכי מאכזבת במציאות. פעם היה רעש מהכביש, פעם לא היה חצר, פעם קצת רחוק מכול מקום. אבל הם לקחו את הזמן, מבחינתם זו לא מלמעלה-למטה אלא תהליך.
אורן לקח על עצמו את העניינים, והיא בחנה באדיקות כל דירה אפשר לחיות פה? לרצות לקום בבוקר? בזמן הזה הקושי מול נטע המשיך להציק לה מבפנים, אבל במקביל התחיל ליפול עליה ההבנה: החברות ביניהן לא הייתה כמו שהיא דמיינה וכנראה הערך של זה שחשבנו ששייך לנו, מתבהר רק כשהכול נשבר.
פעם, בשביל לנקות את הראש, הוציאה קופסה ישנה של תמונות. נזכרה, פתאום, איך היא ונטע צוחקות בים, צעירות, מלאות חיים. פתאום התמלאה שמיכת געגוע דקה למה פעם היה כל כך פשוט?.
חשבתי, אולי לראות אם יש טעם לדבר שוב להתקשר, להציע פגישה? אבל כל הפעם האחרונה, כל המילים הקשות, עלו מיד. הבינה שאין טעם.
אחרי חודש הם סוף סוף מצאו דירה חמודה בשכונה שקטה בצפון תל אביב, עם נוף ירוק מהחלון וגינה קטנה, פלוס מוסך שכבר היה חלום. המעבר היה שלבים-שלבים כל ערב עוד תיק ועוד קרטון. שניהם צחקו שזאת התעמלות חצי-חינם.
ביום שסידרה את הקפה הראשון בשבת במרפסת, כשהכול עבר לאט חזרה למסלול היא הבינה שזה בית. לא פשוט מקום לישון ולברוח מזיכרונות. זה מקום להתחיל מהתחלה, בלי מבטים מהעבר.
********************
לפני שעזבו, רעות עשתה משהו שלא תכננה התקשרה לגיא, בן הזוג של נטע. היא לא יכלה להחליט מה דחף אותה לזה אולי רצון לצדק, אולי פשוט לסגור מעגל.
הם קבעו בבית קפה שקט בצפון העיר. גיא הגיע לחוץ, שכן שמע שמועות. רעות הזמינה תה, לקחה נשימה.
“אני יודעת שאתה ונטע עומדים להתגרש,” היא פנתה ישר ולעניין. “ושמעתי שהיא רוצה להשתמש בהוכחות נגדך בבית משפט, להראות שזה הכול עליך אבל זה לא, גיא. גם היא עשתה טעויות.”
היא שמה מעטפה על השולחן. גיא פתח, הגיעו כמה תמונות והתכתבויות של נטע עם ההוא מהעבודה בחיפה לא משהו דרמטי, אבל בהחלט לא תמונה של אשת השנה.
“אני לא רוצה לפרק לכם את החיים,” היא אמרה, “רק לדאוג שיהיה צדק. שיידעו שהחיים מורכבים, ולא הכול וורוד כמו שהיא מתארת.”
גיא הנהן. “אני עוד לא בטוח מה אני אעשה עם זה, אבל תודה שהיית ישרה.”
רעות חייכה קצר, סיימה לשתות, נפרדה בלחישה והלכה. אחרי זה, כשהלכה לאוטובוס, היא שיחררה לא את נטע, לא את הגירושים, אלא את החלק בעצמה שמאס לשקר לעצמה.
********************
אחרי הפגישה עם גיא, רעות ידעה שהיא חייבת לסגור את כל הפרק הזה. מחקה את המספר של נטע מהטלפון, עשתה unfollow בפייסבוק ובאינסטגרם, והרגישה שזה אולי האקט הכי בוגר שעשתה עבור עצמה. דירה חדשה, חיים חדשים וזה רק התחיל להרגיש אמיתי.
עד מהרה הכול התחיל להסתדר: מצאה עבודה מהבית, שגרה שהביאה איתה שקט. אורן גם השתלב יפה, עבודה קצת רחוקה, אבל סביבת עבודה נעימה ואנשים חמים חיפאיתים כאלה.
ושכנים היה לזה קסם. להכיר אנשים חדשים, להראות מי את בלי שרוח רפאים מהעבר תרדוף אחרייך. רעות סוף סוף הרגישה שאת לא מטרד או כתובת לכעסים אלא פשוט שכנה רגילה.
אחת הפעמים, התיישבה על המרפסת עם תה חם בסוף היום, משקיפה אל השקיעה שמיים וורודים כתומים, ואורן מצטרף לשבת ליד. בלי הרבה מילים, בלי מתח, באוויר פשוט תחושה של התחלה חדשה.
“אני מרגישה שעשיתי את הצעד היחיד שהייתי צריכה,” היא אמרה בשקט. “גם המעבר, גם מה שקרה מול גיא.”
אורן רק הניד ראש, מחבק אותה בחום. “העיקר שעשית מה שצודק לך,” הוא לחש.
והיא ידעה זהו, נגמר. לא צריך לנתח, לא להרגיש אשמה, הכי בסיסי פשוט לדעת שמישהו איתך.
חצי שנה אחרי אותו משבר, בוקר אביבי אחד עם שמש שפון תל אביב הופכת לזהב רעות עומדת ליד החלון, שותה תה עם ניחוח לימונית ומרגישה שקט מבפנים. מצליחה להתפרנס מהבית, זמן פנוי לעצמה ולמדת סוף סוף רישום באקריליק, משהו שתמיד חלמה. יוצאת פעמיים בשבוע לסטודיו השכונתי.
בערב, סתם איזה רביעי, יושבת בפרווה בהרצל עם כוס שוקו, מחטטת בטלפון. קופץ וואטסאפ ליאן, חברה ישנה מהעבודה.
“רעות, היי! שמעת מה קרה עם נטע? דיברתי עם שכנה שלה והיא סיפרה”
רעות קפאה. עד היום נמנעה לעקוב אחרי נטע, אפילו כשסיפרו לה כל מני שמועות. פתאום הסתקרנה והמשיכה לקרוא.
“…נטע ניסתה לקרוע מגיא הכול, הביאה עו”ד יקר והכינה תיקים שלמים של ‘הוכחות’ לבגידה… גיא, מסתבר, לא פראייר בכלל. שלף את ההתכתבויות שלה עם ההוא מהחברה, את התמונות. בסוף השופט צידד בו, לגברת נשארה רק הרכב. כל השאר דירות, עסק היה על שמו!”
היא הניחה את הטלפון, עם חיוך שהם לא מררה אולי תחושת צדק, לא שמחה לאיד. פשוט שבסוף אף אחד לא יכול להסתיר את האמת לנצח.
“איך הלך?” אורן הגיח למטבח, חיבק אותה מאחור כמנהגו.
“שמע, קראתי על נטע… בסוף הכול יצא לאור,” היא אמרה בשקט. “היא ניסתה לשכנע את השופט, אבל כבר אף אחד לא קנה את זה.”
אורן הנהן, לא מוסיף. הוא יודע שזה לא הנקמה שעניינה אותה זה העובדה שבסוף, מי שנשאר נקי יכול להסתכל קדימה.
הוא מגיש לשניהם תה וקוראסונים מהמאפיה בפינה, ומציע: “מחר נלך לגן החדש? עוד לא היית שם.”
היא מחייכת היא יודעת, היום הזה נסגר.
בערב, טיילה ברחובות השכונה החדשה, ראתה את החתולים, רחרחה את החורף שבא, נשמה אוויר של חופשי. בפארק ישבה רגע, ראתה ילדים, הורים, כלבים הכול כזה רגיל, פשוט. וזה הרגיש כמו חיבוק.
פשוט להיות רעות, לא ההיא שצריכה להוכיח לעולם משהו. היא כבר לא מפחדת לדבר, לא מתביישת בגבולות שהיא שומרת. זה סוד הכוח.
ביום למחרת, התקשרה לליאן, הודתה לה שסיפרה. “עכשיו באמת קל לי לסגור את הדלת על הסיפור הזה,” סיכמה. וליאן רק תמידה: “הגיע הזמן שכולם יבינו מי את באמת.”
בערב, חיכתה לאורן בבית, קיבלה אותו בחיוך, והתחילו לתכנן סוף שבוע אולי לצאת לטבע, אולי להישאר לבד ביחד בסלון מול הקמין החשמלי החדש, לזרוק ערב סרט במיטה עם מרק.
היא הסתכלה בלהבות הקטנות והשקטות, והבינה: סוף סוף היא פנויה לכנות, לאהבה, ולא חייבת לחשוש מה יגידו מאחור. שם, בחוץ, נשארו הפצעים הישנים.
פה, יש לה עתיד.
וזה שווה הכול.
