הריח של בית-אבות
– את יודעת למה את מריחה? לבית-אבות. לקמפור ולזקנה. אני לא יכול יותר.
איילת עמדה ליד החלון, מתבוננת בחצר הפנימית בגבעתיים. החתולה של רותי מהקומה למעלה פסעה בזהירות ליד שלולית, מותחת את גופה ועטה על זנבה. דבריו של רועי נגלו אליה מבעד לערפל של מחשבות, לקחו לה עוד שנייה שלמה להפנות אליו את מבטה.
הוא עמד באמצע המטבח, בחולצה הכחולה שאיילת קנתה לו בשוק ברמת גן באפריל, כי אמר שצריך “משהו קל, שלא מתקמט”. היא בדקה היטב את הבד, שאלה את המוכרת מה ההרכב. הוא חיכה בעייפות ברכב והקשיב לגלגלצ.
– את שומעת אותי? שאל רועי.
– כן, ענתה איילת.
הקול שלה יצא חלק, זה הפתיע אפילו אותה.
רועי הניח על הכיסא את תיק הספורט הכחול. מזוודה בעלת לוגו של חברה כלשהי. איילת זיהתה אותה: הייתה מונחת במחסן מתחת למגפיים שכבר שמונה שנים לא דרכה בהם.
– אני הולך, אמר. את יודעת שהיה צריך לעשות את זה מזמן.
היא הביטה בתיק, ואז בידיים שלו. הידיים לא רעדו ואם להאמין למבטו, מישהו כבר קיבל את ההחלטה לפני הרבה זמן. הוא רק ביטא עכשיו את מה שתמיד חיכה לביטוי.
– מזמן, חזרה.
– כן. הוא משך בכתפיו. איילת, אני לא מחפש ריב. את כל הזמן פה, עם אמא שלי, עם הפרוצדורות, עם הריח. אני לא מסוגל לחיות ככה.
ריח. היא חשבה על הריח. חמש שנים. חמש שנים שהיא מתעוררת בשש בבוקר כי לאה דבורה מתעוררת בשש, כי ככה פועל גוף חולה, שחי לפי החוקים שלו. חמש שנים של שמן קמפור, של חיתולים שהפכו ל”פדים סופגים”, של קולות שיעול מהחדר ליד ושל טלפונים למוקד רפואי. חמש שנים שהעבודה שלה שוכבת בתיקיות בחדר העבודה שהיא כבר כמעט לא נכנסת אליו, כי אין זמן, ואין מי שיעשה זאת. והוא היה זה שאמר: “איילת, אין מי, את מבינה”.
היא הבינה.
– אתה הולך עכשיו? שאלה.
– כן.
– בסדר, ענתה.
הוא הסתכל עליה כאילו חיכה להתפרקות, לדמעות, אולי לשאלה “למי”. היא לא שאלה, לא כי לא ידעה את התשובה, אלא כי התשובה פתאום נראתה מיותרת לה להדהים.
רועי לקח את תיקו, עמד עוד רגע בדלת.
– את המפתחות אני אשים במגירה בכניסה.
– תשים, אמרה בשקט.
הבריח ננעל. דלת הבניין נסגרה חזק; צליל המדרגות הדהד בארבע קומות, צליל שמוכר לאיילת עד כאב. נהיה שקט. לא רגיל, שקט של אחרי טלוויזיה כבויה, הרעש נעלם ופתאום עומד חלל נקי.
איילת הביטה על המפתחות במגירה. על הכיסא התיק כבר לא שם.
היא שבה למטבח, מזגה מים לקומקום.
לפני חמש שנים, לאה דבורה קיבלה אירוע מוחי, ממש באמצע שישי בצהריים, בזמן ארוחת יום הולדת לרועי. איילת אפתה עוגת דובדבנים, לאה אמרה “טעים”, ואז הפילה את המזלג והביטה עליה במבט שאיילת לא תשכח אף פעם. היא מיד התקשרה למד”א, ישבה איתה באמבולנס, אחזה לה ביד, שלא הצליחה להשיב בחיבוק.
רועי באותו ערב היה ביום גיבוש. ענה רק בפעם השלישית.
הרופאים קבעו צד שמאל פרליזה חלקית, שיקום יהיה ארוך, נדרש טיפול צמוד, בבית הוא אפשרי רק אם מישהו ליד רוב הזמן. “את הרי לא עובדת במשרה מלאה עכשיו, איילת”. לא התווכחה. ארזה את התיקיות עם התוכניות, שמה בארגז בחדר העבודה.
הקומקום שרק. היא הכינה תה, עמדה ליד החלון, התבוננה בחצר. החתולה נעלמה. השלולית נשארה.
שלושה ימים איילת כמעט לא יצאה מהבית. לא כי לא הייתה יכולה, אלא כי לא זכרה לאן. הגוף התמכר לשגרה: שש בבוקר התעוררות, שבע וחצי פרוצדורות, עשר ארוחת בוקר, אחת צהריים, ארבע יציאה למרפסת, שבע השכבה. עכשיו אין סדר, לוח הזמנים שותק.
היא עברה מחדר לחדר, מתבוננת בכלים. בכיסא הגלגלים ליד הקיר. באריזות החיתולים מתחת למיטה. בקופסה עם התרופות, כל אחת מסומנת בכתב היד שלה: “בוקר”, “ערב”, “בלחץ”. לאה דבורה נפטרה לפני שלושה חודשים, בשנתה. הכל נשאר כשהיה כי רועי לא נגע בזה, והיא? לה לא היה כוח להוציא.
ביום הרביעי שלפה שלושה שקיות אשפה גדולות והתחילה.
ביסודיות, בלי לחץ. החיתולים, שקי־שתן, צינורות, כפפות, פדים. התרופות, חבילה אחר חבילה. כיסא הגלגלים, זה לקח יותר זמן כי הזכרון חנק היא נזכרה איך הובילה אותה לטיול בשביל, ולאה צפתה בעצים כאילו רואה אותם בפעם האחרונה. איילת פירקה את הכיסא והורידה את החלקים למכל האשפה בשלושה סבבים.
אחר־כך עמדה שעות מתחת לזרם חם במקלחת.
כשהביטה בראי ראתה לראשונה מזה שנים את עצמה. לא את המטפלת, לא את האישה, לא את “הבת־לכל־דבר”. פשוט אשה, בת חמישים ושתיים, עם שער רטוב ואפור שלא צבעה כבר די זמן, כי לא היה מי שישים לב.
בבוקר החמישי התקשרה למספרה.
הספרית, הדס, הייתה קצת מעל שלושים, זריזה ובטוחה. כשהסבירה שרוצה לקצר ולעשות משהו עם הצבע, הדס לא שאלה שאלות. רק הביטה בה במראה כמו רופאה טובה.
– יש לך צבע טבעי יפה. אפשר לעשות גוונים, לשלב שיבה שייראה חלק מהשיער, לא כתם. תספורת לא קצר מדי, שתפתח את הצוואר. יש לך צוואר יפה.
– תעשי, אמרה איילת.
שעתיים ישבה שם, רואה במראה אישה חדשה. אמנם לא חדשה באמת, אולי היא עצמה, נקייה משכבת השנים שדבקה בה בלי שתרגיש.
כשהגיעה לרחוב, נשב רוח. קר, של נובמבר. הוא שיחק בשיער החדש, קצר, ואיילת עמדה על המדרכה וחשה שהיא כבר שנים לא עצרה ככה סתם, להרגיש. תמיד רצה לסופרפארם, הביתה, קופת חולים.
הפעם לא היה לאן לרוץ.
קנתה קפה בכוס קרטון במכולת והחלה ללכת, סתם כך.
הגירושין לקחו ארבעה חודשים.
רועי הופיע בבית המשפט עם עורך־דין, בחור צעיר עם חליפה מוקפדת ומבט מתנשא. איילת באה לבד. לא כאקט הפגנתי פשוט לא ראתה עניין בעורך־דין; לא הייתה לה מלחמה או רכוש להתווכח עליו.
בדיון השני הוא הגיע עם מישהי. ראתה אותה במסדרון אולי בת שלושים וחמש, שיער אסוף, מעיל משובץ, נעלי עקב. עמדה בצד, הביטה בטלפון, לא ממש התעניינה.
איילת שמה לב בעיקר לדבר אחד: במבטה לא היה עליונות, היא פשוט לא הכירה אותה.
– איילת, לחש רועי. רציתי לדבר על הדירה.
– מיותר, אמרה.
– אבל…
– רועי. עיניה נותרו רגועות. אני צריכה את הסטודיו. שהיו שלי עוד לפני הנישואין. רק אותו. את הדירה, הרכב, כל השאר עשה כרצונך.
הוא שתק.
– את בטוחה?
– בטוחה.
העורךדין רשם מהר משהו. רועי הביט בה בציפייה שתתמקח, שתשלוף את רשימת השנים, הזיכרונות, אולי תדבר על לאה. היא לא עשתה אף אחד מהם. לא מתוך חולשה, אלא כי לא רצתה. לא רצתה לראות איך הוא מסביר, או הפוך תוקף. כל זה, ודמעות שטרם הגיעו והכבידו איפשהו בפנים.
הסטודיו היה ברחוב הארבעה, קומה שנייה בבית ותיק, עשרים ושתיים מטר, תקרה גבוהה וחלון גדול צפונה. קנתה אותו בגיל שלושים וארבע, עוד לפני שהתחתנה, חסכה שלוש שנים בשביל זה. שם היה שולחן השרטוט שלה, המדפים עם התיקיות, עציצים שגם ימי השפל עברו בסבלנות.
שם עברה הלילה הראשון אחרי שהשופטת חתמה.
שכבה בספה הנפתחת, הביטה בתקרה ושאלה את עצמה: מה עכשיו.
לא הייתה תשובה. וזה לא הפחיד כפי שחשבה שיפחיד.
הטלפון הראשון היה למשרד “קו ירוק”, קודם עבדה איתם. יפעת המזכירה שמחה לשמוע ממנה, חיברה אותה מיד עם ד”ר ראובן, המנהל. הוא דיבר בנימוס: זכר את עבודתה בפרויקט גן־הילדים, אמר דברי הלל, אבל גם: “חמש שנים זה פער, הרבה השתנה, כלים תכנותיים, לקוחות… כיום צריך מישהי שמיידית…”
– אני מבינה, אמרה בשקט.
– אם יישתנה משהו נעדכן.
היא ידעה שלא יתקשרו.
השיחה השנייה למשרד לוי־בר־דוד, שבו עובדת פעם מיקי מהחוג. מיקי שמחה לשמוע, באמת שמחה, אבל תוך חמש דקות כבר דיברה על “סטנדרטים אחרים” ו”תחרות”.
השלישית כבר הייתה בלי ציפיות. המחלקה לאחזקה ירוקה בעירייה. חיכתה, ואז אמרו שהתקנים מלאים.
איילת סגרה את הפלאפון, הביטה החוצה.
בחלון נובמבר, ענפים חשופים, עוברי אורח במעילים מוגפים. היא חשבה: חמש שנים זה הרבה לזנוח מבחוץ. העולם התקדם לשלו, המקום שהשארת בצד כבר תפוס בידי מישהי אחרת.
היא פתחה מחשב והחלה ללמוד תוכנות עיצוב נוף חדשות. למדה עד שתיים בלילה, עשתה הערות, שתתה תה. חלק לימדה את עצמה מחדש, חלק היה חדש באמת.
בדצמבר מצאה עבודה, לא במה ששאפה, אבל עבודה: עוזרת במשתלה קטנה בפרדס כץ. בעלת המשתלה, ציפי, הייתה אישה עניינית שמחליטה מייד אם מישהו מתאים.
– את מבינה בצמחים? שאלה אותה בצקצוק אף.
– מבינה.
– אז התחלת ממחר. השכר לא גבוה, אבל חיים פה.
העבודה אכן הייתה חיה. איילת הגיעה בשמונה, העבירה ייחורים, עזרה ללקוחות. לא חלום חייה, אבל דבר אמיתי: הידיים נוגעות באדמה, ריח של קומפוסט ושל עלי שלכת, שורות בעציצים שמישהו טורח עליהם.
במשתלה שמעה לראשונה על החממה.
ציפי הזכירה שברחוב הירקון נטושה חממה גדולה הצמודה לגן הבוטני: מנסים להפעיל אותה, אין אנשים.
איילת התלבטה זמן רב. בסוף, בבוקר יום ראשון חורפי, לבשה את מעילה ונסעה.
החממה עמדה בלב פארק ותיק, מעבר לשורת ציונים. הדבר הראשון שבלט הזכוכית: אטומה מאבק, דרכה נראה משהו ירקרק וחי. הקונסטרוקציה החלידה, כמה לוחות זכוכית הוחלפו בקרשים. השביל מכוסה בעלים.
אבל בפנים…
היא פתחה את הדלת הכבדה. חום ולחות עלו מולה.
הבלגן היה מוחלט, אבל חי. צמחים גדלו איך שבא להם: ענפים טיפסו לאור, אחרים צנחו ונאחזו בשכן. ליאנה הגיעה כמעט עד התקרה, עצי קלמנטינה עם פירות קטנים, דקלים בקדוחות שגדלו אל מעבר למה שחשבו, מדפים ישנים שעליהם סחלב נטוש.
איילת עמדה שעה והסתכלה, ומשהו בתוכה שהתקפל שנים פתאום התחיל להיפתח.
– את בתיאום?
קול גברי. מפתח פסע גבר בשיער לבן, משקפיים מונחות על הראש. נמוך, ידי עובד־אדמה.
– לא, אמרה בשקט מצטערת, ראיתי מבחוץ.. אם לא נעים, אסע.
– למה לא בסדר. הביט עליה, אז על הצמחים. שמואל פישר, המנהל כאן אם זה עוד רלוונטי.
– איילת רוזנמן. אדריכלית נוף.
שקט.
– אדריכלית, הא?
– עם פסק זמן. חמש שנים הפסקה.
שקט משונה. היא הבינה שאין בו שיפוט, הוא פשוט חושב.
– תבואי, אראה.
הם עברו יחד כמעט שעתיים שמואל סיפר, הסביר מה היה, מה יש, מה לא הלך. החממה נסגרה כביכול לשיפוץ “זמני” לפני שבע שנים, מאז הוחלפה הנהלה ושום דבר לא הושלם.
שמואל השיג אישור לבד. טיפל והשקה כל יום. לבד.
– אני יכולה לעזור, אמרה איילת.
– אין לי לשלם בינתיים.
– אני יודעת.
מבט ממושך.
– בואי בחמישי.
היא באה. עוד פעם ועוד פעם, עד שכל יום. עזבה את המשתלה. ציפי אמרה לחגי: “סוף סוף, המוח שלה לא לעציצים”.
החממה הפכה פרויקט שלה, ראשונה אחרי חמש שנים.
הכל התחיל מהתחלה: רשמה כל צמח, מצב, מיקום, צרכים. זה לקח שלושה שבועות. שרטטה תרשים של כל גוש, כל עציץ, כל חלקה.
אחר כך תכננה מחדש את החלל. החממה גדולה, ארבע מאות מטר, מבפנים בלגן. פשוט שורות של צמחי־ציץ, בלי שבילים או היגיון. איילת הוציאה דף ושרטטה ביד, כמו פעם באקדמיה כי זה מפעיל את המוח.
שמואל הביט בתרשימים ומהנהן.
– פה אשזור אזור הדרים. לדעתי, הם אוהבים יבש ומניחים לאוויר. נאגד קלמנטינות, לימונים, קומקוואט. זה מייצר ריח
– נכון, הוא מאשר. אין כמו הדרים בחורף, ריח טרי כשיוצאים מהגשם.
– פה באמצע נשאיר דקלים גבוהים. זה יוצר תחושה של גובה, ומאפשר להוליך בשביל בין שיחים טרופיים. אפשר להניח מסלול הליכה.
– שביל להולכים, זה טוב. שיבואו.
– יבואו, אמרה בביטחון. היא ידעה: אנשים באים למקום שנבנה עבורם.
החורף עבר בעבודה. היא קנתה צמחים מכספה מה שחסכה ממכירת הרכב. תיקנה זכוכית, מצאה בעלי מקצוע. שמואל תמיד בסביבה, משקה, מדבר עם הצמחים כמו שמדברים כשלא אכפת לך שיחשבו שאתה משוגע כי זה כן אמיתי.
ינואר. לראשונה זה שנים התקשרה לחברה דליה.
דליה מהלימודים, שקראה לה למפגשים והפסקה כשרק חיפשה תירוץ לא לבוא “אי אפשר, עם לאה…”. דליה ענתה בפעם השלישית, שקט ואז:
– את חיה?
– חיה.
– ברוך השם. נעלמת לגמרי…
– ארוך לספר. את בבית?
– כן, בואי.
איילת הגיעה. שתו תה, אחרי זה ערק, ואיילת סיפרה הכל. דליה הקשיבה בלי עצות או קריאות. לפעמים רק “הבנתי”, או “כן…”. זה היה טוב. בדיוק מה שצריך.
– ורועי אמרה דליה לבסוף, הוא יודע שאת עובדת בחממה?
– למה שידע?
– סתם… לשאול רציתי. מזגה עוד תה. את באמת בסדר?
איילת שתקה רגע.
– פעם ראשונה מזה שנים כן.
דליה הנהנה, והנושא נשאר מאחור.
פברואר, הפתעה.
איילת הביאה עציצי גרניום קטנים, שיח רוזמרין נפלא שמצאה במבצע במשתלה. שמואל היה עסוק בקצה השני. פתאום הדלת נפתחת.
גבר נכנס.
בסביבות חמישים ושמונה, במעיל עבודה, טאבלט תחת זרוע. בעל כתפיים רחבות, עיניים בוחנות, מין שקט גופני של מישהו שמורגל בתנאים לא נוחים.
– סליחה, שאל. שמואל פה?
– בקצה, אחרי הדקלים.
– תודה. הביט מסביב. נהיה פה יפה. לפני חצי שנה היה… אחרת.
– נכון, הסכימה.
– את עשית?
– אנחנו.
– אבל הרעיון שלך, אמר, ולא שאל.
הביט בה. לא עליה, אלא על הצמחים, במבט של מי שמזהה תכנון, לא רק יופי.
– מי אתה? שאלה.
– עמית ברמן. מהנדס. אנחנו על הגג מתקנים, היו נזילות.
– אזור שלישי ושביעי, ענתה.
הוא הביט בה באמת.
– מניין את יודעת?
– אני פה כל יום.
עמית עבר לעסוק בענייניו. חזר אחרי עשרים דקות עם שמואל, נפרד בסיום ומשהו בעיניו נשאר רציני.
– אפשר לשאול? פנה פתאום.
– בטח.
– הקלמנטינות ההן, יפרחו באביב?
– אם שומרים על טמפ’, כן. תסתכל על הניצנים קטנים, ירוקים כהים. ברגע שמופיעים, חודשיים עד פריחה.
– תודה.
שמואל ניגש בסוף הסיור.
– הוא אדם טוב, עמית. משאיר לבדו אותנו פה שנתיים. עושה הכול בעצמו, לא ממתין לעירייה. מהנדס קונסטרוקציה, אוהב את העבודה.
– מבינה, ענתה איילת בשקט.
שבוע אחר־כך עמית שוב הופיע. הפעם היה שם זמן, סקר את הגג, שוחח, עשה רשימות. עברו כמה ימים פגישה ליד הלימונים. חלפו דקות בשתיקה.
– במה עבדת לפני כן? שאל פתאום.
– תכנון נוף עירוני.
– רואים.
– בחממה?
– בסידור. יש הבנה איך ינועו אנשים, לא רק אסתטיקה, גם תנועה.
החלה להבחין: מתי בפעם האחרונה החמיאו לה על העבודה כך מדויק ורציני.
מרץ, החממה החלה לקבל קהל. שמואל ואיילת תלו שלט פשוט בשער, כתבו פוסט בפייסבוק. הגיעו שבעה ראשונים, שבוע אחר כך שלושים, אנשים סיירו בשבילי הפרחים. קשישה אחת עמדה ליד הרוזמרין, נזכרה בגינה של סבתא.
– זה עובד, חייך שמואל.
– עובד, ענתה.
שמואל הודיע לה: השיג עבור תפקיד מסודר עירוני “מנהלת תחום גינון”. לא בומבסטי, בדיוק מה שהיא עושה.
– טוב, אמרה.
“טוב” קיבל משמעות. בדיוק כך.
אביב. עמית הזמין אותה לקפה.
לא כאקט רומנטי. “יש מקום טוב ליד, את עובדת כבר שעתיים בלי הפסקה”. זה נכון. הלכו גילתה שיש לו בת בפתח תקווה, גרושה כבר שנים, אוהב עבודתו, כי כל אתר שונה.
– למה בניינים ישנים? שאלה.
– כי יש בהם עקבות. כשאני נכנס, רואה כמה אדריכלים ומהנדסים היו. אחד בנה, השני תיקן, שלישי שימר. זה דיאלוג דרך זמן.
איילת הביטה בווינדו של הקפה.
– וחממה?
– חממה זה חיים. שם השיחה לא נגמרה.
הביט בה. לא אמר דבר, רק נוכח באמת.
דיברו עוד שעה. ליווה אותה עד החממה.
– מחר אעבור לבדוק את הגג.
– בסדר, ענתה.
הוא הלך. איילת חשבה: מתי נהיה יותר קל לנשום ליד מישהו… פשוט כי הוא שם.
דליה, ששמעה וקיבלה אחרי חודש את החדשות על עמית, דרשה פרטים.
– זה נהיה רציני?
– לא יודעת.
– והוא?
– לא שאלתי.
– איילת! בת חמישים ושתיים…
– חמישים ושלוש.
– אז תשאלי!
איילת צחקה. צחוק נקי.
רועי? שמעה דרכים שונות: ידידים משותפים, שיחות חצי מהססות.
נינה מהבניין התקשרה:
– איילת, את יודעת? עינת, זו איתו, עזבה ביוני. ארזה ונסעה. חשב ילדים, לא בשלה או הפוך, לא בטוחה.
– מובן… תודה שאמרת.
אחר כך טלפון מחבר מהעבודה שלו לשעבר:
– איילת, רועי כבר לא עובד שם. כמה חודשים. הוא קצת מתקשה.
– ולמה אתה מספר לי?
– לא יודע… סליחה.
הניחה את הטלפון ויצאה לחממה. יוני, הסמבדריות פורחת בחוץ. מבפנים מנשבות מערכות האוורור. המנדרינות אחרי הפריחה, כבר מלבלבות.
האם חשבה על רועי? לפעמים. לא הרבה. זכרה גם טובהיו שנים יפות. עם הזמן משהו הלך ודעך: פחות הקשבה, יותר קצרים, פחות “איך את מרגישה”. גם לה חלק; נעלמה בטיפול, נעלמה בבית.
אבל אותן המילים… הריח של בית האבות.
הניחה את המשקה על אדן עם עץ הלימון. עלים מבריקים, ירוקיםחיים.
זה אכזרי… מילים לא של עוזב, אלא של מי שרוצה שתרגישי אשמה.
והמשיכה הלאה.
עמית עבר מדי פעם, לעיתים מקצועית לעיתים בצחוק. דיברו על עבודה, עיר, ספרים. פעם אחת הביא תאנה מהשוק, “אולי תישתול”. שמואל שמח, איילת הסבירה טכנית. הבינה הוא באמת מקשיב, בלי להתייפות.
ביולי הלכו יחד לתערוכת אדריכלות במוזיאון תל אביב. עמית הכיר שליש מהתערוכה, היא הקשיבה לסיפורים מקצועיים מלאים.
– מאיפה עברת לשימור? שאלה.
– מגיל ארבעים. קודם בניתי חדש, הבנתי שהישן יותר עמוק.
– למה?
– בישן יש שגיאות, של אנשים. רואים מישהו שעבד לפני מאה שנה, לומדים את רוחו. זה חשוב.
הרהרה בזה רבות. שבעבר אולי אפשר להסתכל על טעויות העבר לא כאסון, אלא כטעות של מישהו אחר, שאפשר להבין אותו.
אוגוסט היה חם. החממה הפכה לאתר שמתכוננים אליו. קבעו סיורים, הביאו ילדים, מורה מהשכונה ארגנה שיעורי ביולוגיה. שמואל פרח.
– זה את, אמר.
– זה אנחנו.
– לא. את בנית, אני פשוט הבאתי מים.
איילת חייכה. המשיכה לעבוד.
הכינה מתווה לפרויקט הרחבה במבנה צמוד: אזור חינוך, סדנאות. צריך כסף, מצאה שני מענקים, שמואל קרא איתה את ההגשות ברצינות.
ספטמבר. שיחת טלפון.
לא מחקה את מספרו. הפלאפון רעד: “רועי”.
עוד שניות. ענתה.
– איילת… את עסוקה?
– עסוקה. מה יש?
– שום דבר חמור. אני צריך לראות אותך.
– לשם מה?
– לדבר. אפילו פנים מול פנים.
קמה, נגשה לחלון הסטודיו. בחוץ ערב ספטמבר אנשים חוזרים מהעבודה, עם שקיות, חולפים.
– רועי, אמרה. על מה יש לנו לדבר?
– על הרבה. קשה לי… רק לשמוע אותך.
– אתה שומע אותי.
– לא, בפנים. לבוא? איפה את עובדת?
היססה.
– חממה ברחוב הירקון. בשעות עבודה.
וסגרה.
הופיע באוקטובר. יום שלישי, אחת עשרה וחצי. איילת הייתה צמוד לכניסה, מסדרת מדפי סחלבים. שמע צעדיו, הביטה.
רועי התקדם בשביל. בידו זר חינניות לבנות, חבילה שקונים בתחנת רכבת.
הביטה עליו חמישים ושש, קצת תפוח, מבט כבד. לפני שנים עזב בקלות, עכשיו זה לא אותו.
– שלום.
– שלום.
סקר את המקום.
– יפה פה.
– אני יודעת.
הושיט את הפרחים.
– זה… בשבילך.
הסתכלה על הזר, ידיו, האי־נוחות. לקחה.
– תודה. שב, יש כאן שולחן.
התיישבו על פינת קפה שאיילת עיצבה למבקרים: שני כיסאות קלועים, עגלת כתבי־עת. שמואל נעלם לפי הצורך.
– את נראית טוב, אמר.
– תודה.
– באמת… שנים לא ראיתי אותך ככה.
– ככה, כלומר?
– חיה. פעם היית שקועה בטיפול, בפרוצדורות. עכשיו את אחרת.
– אני אותה אחת.
– לא.
הסתכלה על העצים, על מה שנוצר סביבה, חיכתה למה שיגיד.
– איילת… אני יודע שפגעתי. אני יודע מה אמרתי… אז. זה לא היה הוגן.
– נכון.
– הייתי מבולבל. חשבתי שאני צריך משהו אחר, שיש מחנק. בסוף פשוט…
– פחדת, השלימה.
המבט שלו חיפש את התשובה.
– פחדת מזקנה, פחדת ממשהי חולה, חיים לא של פרסומות. זה אנושי.
– לא הבנתי שכך תחשבי.
– אחרי כל מה שקרה, אמרה אני מבינה. לא תמיד חשבתי ככה, זה לוקח זמן.
הרוח בחוץ טרקה דלת.
– אילתי… פתאום שוב בכינוי ההוא. אני רוצה שוב לנסות. אני מבין שזה נשמע… מבין אותך. רוצה שתשקלי.
הסתכלה עליו, ידעה שהתשובה ברורה.
– רועי, אני לא כועסת. זה אמיתי. אין כעס נשארה רק הבנה. אתה לא אשם. פשוט בחרת אחרת.
– יש סיכוי?
– לא.
– למה?
– כי אני בחרתי אחרת.
– מה בחרת?
– את זה. הראתה על החממה. את העבודה הזו, החלל הזה, הצמחים. את עצמי.
ראה והבין: אין בזה כדי לפגוע, זוהי אמת.
– ומה עם ההוא? שמואל אמר לי שיש פה מהנדס.
– שמואל מדבר הרבה, השיבה ברוגע.
– את איתו?
– רועי, זה כבר לא הנושא שלך.
שתק, אז הנהן.
– הבנתי.
– שמחה שבאת. שלא כדי לנהל את השיחה הזו, אלא כדי שאדע, סופי.
– היית אשת חיל בשבילי, פשוט לא הבנתי להעריך.
– אני יודעת. קמה. יש עבודה. רוצה סיור?
הנהן. הביט ארוכות; ראה אישה שהכיר עשרים שנה, עומדת בתוך אלומת אור רכה, של שלכת, בין עץ קלמנטינה שלווה.
– לא, תודה. אלך.
– בסדר.
הסתובב, נעצר:
– את… רצה להוסיף, לא מצא מלים בהצלחה.
– גם לך, אמרה.
הדלת נסגרה.
עמדה שם, אספה את החינניות, מצאה אגרטל גבוה, מזגה מים, פרשה את הזר. חינניות שורדות הרבה זמן אם מטפלים. פרחים עמידים.
שמואל הגיח, אינו מתערב, אף שקירות החממה שומעים הכל.
– תה? שאל.
– אשמח, ענתה.
שתו יחד תה, שמואל סיפר נלהב על פרפרי הדר, שבעונת קיץ אפשר להביא. ילדים יאהבו. איילת חשבה שזה רעיון נהדר.
אוקטובר נמס לנובמבר. איילת עבדה על הרחבה, קיבלה אישור ראשוני למענק. שמואל התעקש על עוגת שמרים, אכלו אותה על שרטוטיה, שניהם צחקו מקסיסת הפירורים.
עמית הגיע תדיר, גם ללא צורך. פעם אחת הביא תרמוס יין חם “בכל זאת נובמבר”.
– איך אתה יודע שזה יתאים לי?
– את לא מתנגדת, נכון?
צחקה.
ישבו יחד בפינה, מחוץ לחלון פארק ערום ומתקדר, בפנים חמימות ואוויר עמוס הדרים ואורנים משבוע שעבר, שציפי אספה במיוחד, “שיהיה חורפי”.
– ספרי על הרחבת הפרויקט, ביקש.
סיפרה בהתלהבות, עם תרשימים, הוא העיר מקצועית, חישב בטאבלט שלו. פתאום, רגע של שקט.
– אפשר פה זכוכית כפולה, הציע זה יפתור בעיית עיבוי. ראיתי בפינלנד, אקלים דומה.
– תומכות הגג יעמדו בעומס?
– אספור, אך נדמה לי שכן. רוצה בדיקה?
– רוצה.
הביט בעיניה:
– איילת, נעים לי לדבר איתך.
היססה רגע.
– גם לי.
משהו בחוץ השתנה. מביטה שלג.
השלג הראשון בוקע, ביישן, נמס באוויר, משאיר לבן עדין על הספסלים.
– שלג, אמר.
– נכון.
הביטה. ידיה על כוס חמה, מבפנים חממה, ריח הדרים, ואורן מהפינה. חושבת: מצאה מקום שבו בפנים חמים, למרות שהכול בחוץ מתקרר.
– את חושבת על משהו? שאל בשקט.
– חושבת.
– מחשבות טובות?
הביטה בשלג, בעצים, בפרחים.
– כן מחשבות טובות.
הוא לא ענה. מזג עוד מן היין החם, ישבו יחד, בשקט, בתוך חממה חמימה, וצפו בשלג הראשון.
