הריח של בית האבות

Life Lessons

ריח של בית אבות

את יודעת למה את מריחה? כמו בית אבות. קמפור וזִקנה. אני כבר לא יכול ככה.

רותי עמדה ליד החלון, מביטה על החצר, שם החתולה של השכנים צעדה בזהירות סביב השלולית, רגליה הקטנות כמעט לא נוגעות במים. המילים של בעלה הדהדו באוזניה כאילו מתוך ענן, והיא לא הסתובבה מיד. אחר-כך בכל זאת פנתה אליו.

איתן עמד במרכז המטבח, לובש חולצה תכלת חדשה. אותה אחת שהיא קנתה לו בשוק ליד כיכר דיזנגוף באפריל, כי הוא אמר שהוא צריך “משהו קליל, לא מתקמט.” היא בדקה את הבד, שאלה על ההרכב, המדידה נמשכה רבע שעה. באותו זמן הוא חיכה לה ברכב- מאזין לרדיו.

את שומעת אותי? שאל.

שומעת, אמרה רותי.

הקול יצא יציב, אפילו אותה זה הפתיע.

איתן הניח תיק-ספורט גדול, כחול, עם לוגו של מותג כלשהו, על הכיסא. היא הכירה את התיק הוא שכב שנים במחסן, מתחת למגפי הסקי שידעה שלא ייעשה בהם שימוש.

אני הולך, אמר. שנינו יודעים שזה היה צריך לקרות מזמן.

רותי הביטה בתיק. אחר-כך בידיים שלו. הן היו שלוות, לא משכו בבגד, לא הסתירו דבר. ההחלטה כבר התקבלה מזמן, עכשיו הוא רק מבטא אותה.

מזמן, אמרה.

נכון. הוא משך בכתפיו. רותי, אני לא מחפש ריב. פשוט… אנחנו אנשים שונים. את כל הזמן פה, עם אמא שלך, עם כל הטיפולים, עם הריח הזה. אני לא יכול.

ריח. היא חשבה על הריח. חמש שנים. כל בוקר קמה בשש, כי לאה קמה בשש כך הגוף החולה שלה הכתיב והבית התאונן. חמש שנים של שמן קמפור, של חיתולים שסיגלה להגיד “פדים סופגים” כאילו הגדרות ייפות ייטיבו עם המציאות, חמש שנים של שיעול מעבר לדלת ושל אמבולנסים באמצע הלילה. חמש שנים שהעבודה שלה אוספת אבק בסטודיו, שם כבר כמעט לא דרכה רגל, כי אין זמן ואין מי וכי איתן בעצמו אמר “רותי, אין מי אחר, את הרי יודעת.”

היא ידעה.

אתה הולך עכשיו? שאלה.

עכשיו.

טוב, ענתה.

הוא הסתכל עליה, כנראה ציפה למשהו אחר. אולי דמעות. אולי צעקה. אולי השאלה “למי אתה הולך”. היא לא שאלה. לא כי לא ידעה, אלא כי באותו רגע היה מיותר לגמרי.

איתן הרים את התיק, עמד רגע ליד הדלת.

אשים את המפתחות על השידה שבכניסה.

תשים, הנהנה.

נשמע קליק של המנעול. דלת הבניין נטרקה, ארבע קומות למטה היא מכירה את הצליל הזה בעיניים עצומות. נהיה שקט. לא שקט רגיל, אלא שקט מהסוג שנופל אחרי שמכבים טלוויזיה שעובדת כל הזמן, ורק אז אתה קולט כמה היא מפריעה.

רותי הסתכלה על המפתחות שנחו על השידה. אחר-כך על הכיסא שעליו היה מונח התיק. כבר לא היה תיק. היא נכנסה למטבח, הוסיפה מים לקומקום.

חמש שנים עברו מאז שלאה קיבלה שבץ בשולחן האוכל, בדיוק ביום הולדת של איתן. רותי אפתה אז עוגת דובדבנים, לאה חייכה ואמרה “טעים,” ואז נפלה לה המזלג והעיניים שלה פנו לרותי במבט שהיא לא שכחה מעולם. רותי התקשרה למד”א, החזיקה יד רפויה שאינה לוחצת.

איתן היה באותו ערב באירוע של העבודה, ענה לטלפון רק בפעם השלישית.

הרופאים אמרו צד שמאל משותק חלקית, שיקום ארוך, נדרש טיפול מסור, בבית למי שיש מישהו צמוד. איתן אז אמר: “את לא עובדת במשרה מלאה, רות. הפרויקטים שלך זה לא הפרנסה עיקרית.” היא לא התווכחה. ארזה את התוכניות, הניחה בסטודיו.

הקומקום שרק. רותי הכינה תה, נעמדה שוב ליד החלון. החתולה כבר הלכה. השלולית נשארה.

שלושה ימים לא יצאה מהבית, לא כי לא יכלה, אלא לא הבינה לאן לצאת. הגוף התרגל לסדר קבוע: שש השכמה, שבע וחצי טיפול, עשר ארוחת בוקר, אחת צהריים, ארבע כיסא גלגלים למרפסת, שבע למיטה. עכשיו אין זמן כזה, והגוף מבולבל.

הסתובבה מחדר לחדר והביטה סביב. בכיסא הגלגלים שבפינה. בשקיות עם החיתולים מתחת למיטה. בקופסה הגדולה עם תרופות עליה כיתובים שלה: “בוקר,” “ערב,” “בלחץ דם”. לאה נפטרה לפני שלושה חודשים, בשקט, מתוך שינה, וכל הציוד נשאר כמו היה. איתן לא נגע, ולרותי לא היו כוחות.

ביום הרביעי לקחה שלושה שקים שחורים והחלה לפנות.

עבדה בשיטתיות, לא ממהרת. חיתולים, שקיות, צינוריות, כפפות, פדים. אחר-כך התרופות, קופסה אחרי קופסה. אחר כך הכיסא זה היה הכי קשה, כי עדיין ראתה בעיניה איך ריחפה איתו על המדרכה, ולאה מסתכלת על הברושים כאילו זה בפרידה. רותי פירקה את הכיסא, גררה אותו פעמיים לחדר פינוי האשפה.

עמדה זמן רב מתחת למים חמים.

כשהעיזה להסתכל במראה ראתה אותה לא מטפלת, לא אשתו, לא בת-מאומצת, אלא אישה בת חמישים ושתיים, שיער רטוב, קמצוץ שיבה, שלא צבעה פשוט כי לא הייתה למי.

בוקר חמישי התקשרה למספרה.

הספרית הייתה שרון, קצת מעל גיל שלושים, ידיים מהירות ובטוחות. כשהסבירה שרוצה קיצור ולהסתיר שיבה, שרון לא שאלה שאלות, רק חייכה ויידעה בדיוק איזה צבע, איזה קו. “הצבע שלך יפה, בואי נעשה גוונים, השיבה תשתלב.” וגם: “נעשה קצר אבל לא מדיי. לחשוף את הצוואר יש לך צוואר מהמם.” “תעשי,” אמרה רותי.

שעתיים ישבה מתבוננת באישה שמופיעה במראה. לא חדשה פשוט נקייה מאבק השנים.

יצאה לרחוב, הרוח של אוקטובר קרירה, משחקת בתספורת החדשה. היא נעמדה וחשבה שכבר שנים לא הרגישה רוח בשיער לא עצרה, תמיד מיהרה: בית מרקחת, חזור, קופת חולים, בית.

עכשיו לא מיהרה.

קנתה קפה חד-פעמי מהפיצוציה, צעדה סתם כך.

הגירושין לקחו ארבעה חודשים.

איתן הגיע לדיון הראשון עם עו”ד צעיר בחליפה יקרה שלא טרח להסתכל בעיניה. היא הגיעה לבד. לא מחווה, פשוט לא היה במה להילחם.

בפעם השנייה הגיעה איתו.

רותי זיהתה אותה במסדרון: שלושים ומשהו, שיער אסוף, מעיל משובץ, עקבים. עמדה בצד, מביטה בנייד. חלפה בעיניה ברפרוף קר, כמו זרה בתור.

היא סימנה זאת לעצמה לא הייתה עליונות או עוינות, simplemente הזרה.

רותי, אמר איתן. אני רוצה לדבר על הדירה.

לא צריך.

אבל…

איתן, הביטה בו בשקט. אני רוצה רק את הסטודיו שהיה שלי קודם. דירה, רכב, הכל לך.

היסס.

בטוחה?

בטוחה.

העו”ד כתב. איתן הביט, חיפש אפילו רגע את הקרב שלא יקרה. כמה שתיקה אולי תחזיק בו מול השנים, אולי תזכיר על לאה, על מי נשאר. והיא פשוט לא דיברה על זה, לא מאלימות, פשוט לא רצתה.

הסטודיו ברחוב שינקין, קומה שנייה, חלון צפוני גדול. רותי קנתה אותו בגיל 34 מהחסכונות. השולחן שלה, קונסטרוקציה עבשה אך כל-כך מוכרת, מדפים מלאים בתיקיות, עציצים שלא ויתרו ומחזיקים מעמד.

בשבילי הלילה הראשון שם מאז הגירושין, שכבה על ספה נפתחת, הביטה בתקרה, שאלה את עצמה מה עכשיו.

לא היה תשובה, אבל זה לא הפחיד.

הטלפון הראשון היה למשרדי “ירוק בעיר”, שם עוד זכרו אותה. המנהלת שמחה, מיד חיברה למנהל. אמר מילות שבח, דיבר בנימוס אבל הסביר שחמש שנים זה נתק לא פשוט הכלים השתנו, השוק אחר, והם צריכים אנשים מוכנים.

אני מבינה, ענתה.

היא ידעה שלא יתקשרו.

טלפנה למשרד פרטי בו חברה עבדה פעם. גם שם נשמעה שמחה, אך אחרי כמה דקות צצו משפטים: “אפשרויות אחרות”, “חבר’ה צעירים”, “מבינה, התחרות היום…”

התקשרה למחלקת גינון העירונית אין משרות פנויות.

הניחה את הנייד, הרהרה.

היא פתחה מחשב והתחילה ללמוד תוכנות עיצוב נוף חדשות. קראה, רשמה, שתתה תה עד שתיים בלילה. הרבה היה דומה, פשוט שונה בשם.

בדצמבר מצאה עבודה לא זו שרצתה, אבל עבודה: עוזרת במשתלת גידול קטנה בפרבר. המנהלת, דודה ורדה, אישה ישירה ופרקטית, בדקה אותה כמו שבודקים כלי עבודה.

את יודעת עם צמחים?

יודעת.

מעולה, התקבלת. שכר לא גבוה, אבל עבודה אמיתית.

וזה אכן היה אמיתי. עבודה עם אדמה, ריח עלים טחובים וכבול, שורות סדורות של עציצים הפורחים משובב עין.

דווקא שם שמעה על חממה נטושה ברחוב הנחל, של גן בוטני ישן, שמחפשים מישהו שישקם.

רותי לא מיהרה. חשבה, ואז יום ראשון אחד פשוט הלכה.

החממה שכבה עמוק בפארק קטן; הזכוכיות העכורות מבעדן צמח משהו פראי ודחוס. שלד המתכת חלוד, חלקי זכוכית מוחלפים בעץ. השביל מכוסה עלים.

כשהתקרבה לדלת, קיבלה את פניה נשימת חום ולחות.

בפנים תוהו בראשיתי. צמחים משתרגים איך שרוצים, מנדариñות עם פירות קטנטנים, דקלים שכבשו סידוריהם, סחלבים נטושים אך פורחים. הכול כאוטי, אך חי.

קבעת? פנה אליה פתאום איש מבוגר, סוודר קשמיר, משקפיים על הראש, ידיים של גנן אמיתי.

לא, רק נכנסתי.

אפשר. ישראל בן-עמי. המנהל, אם אפשר לקרוא לזה.

רותי גולדברג. מתכננת נוף.

עם הפסקה של חמש שנים?

ככה.

הוא בחן אותה רגע.

בואי, אראה לך מה יש.

שעתיים סיירו. סיפר: מה היה, מה קיים, מה ניסו. החממה סגורה לשיפוץ זמני שבע שנים, ואז נזנחה. ישראל התעקש להישאר לבד.

אני יכולה לעזור, אמרה.

אין תקציב.

זה בסדר.

הוא הביט בה דקות, ואז “בואי ביום חמישי.”

וכך עשתה. עוד פעם, עוד, עד שכבר כל יום. המשתלה נשארה מאחור דודה ורדה רק אמרה “נו, נו, את מתאימה ליותר מעציצים”.

החממה נהייתה פרויקט אישי, הראשון מזה שנים.

רותי פעלה בסבלנות ערכה אינדקס מדויק לצמחים, בדקה כל כוך, רשמה הכל. שרטטה תוכניות, ניתבה שבילים, קיבצה אזורי פרי כולם עם מחשבה לעתיד. בערבים בסטודיו יצרה שרטוטים חדשים.

ישראל הציץ, העיר, הסכים.

כאן תשימי פירות ההדר. הם אוהבים יבש, יש גם ריח עז.

נכון, אמרה. זה גם מחמם בשיא החורף.

כאן נשאיר דקלים גבוהים, הם נותנים ממד.

עוד מעט יבואו אנשים, תראה.

אחרי חורף של עבודה, קנות, תיאומים, תיקונים רוביות מתקציב עצמי, החממה החלה להיראות אחרת. ישראל נשאר לעבודה יומית ולשיחות עם הצמחים.

בינואר התקשרה סוף סוף לחברתה מימי האוניברסיטה, תמר.

את חיה? שאלה תמר אחרי שתיקה ארוכה.

חיה.

תודה לאל. איפה נעלמת?

ארוך לספר. את בבית?

בוודאי. באי לאכול חמוס.

הגיעה. שוחחו על הכל, על טיפולים, גירושין, חממות. תמר הקשיבה, לא יעצה, פשוט הייתה.

ואיתן? יודע איפה את עובדת?

למה שיידע.

כי שואלת. תמר מזגה עוד תה. נו, איך את?

רותי חשבה.

בסדר. ממש בסדר.

פברואר הביא הפתעה.

הובילה עציצים חדשים, גרניום ושיח רוזמרין שמצאה בזול. ישראל היה עסוק בצד החממה, והיא ארגנה שורות, מדדה צעדים. פתאום נפתחה הדלת.

גבר, חמישים ושמונה, מעיל קפוצון, טאבלט ביד.

סליחה, ישראל כאן?

מאחורה, ענתה.

יפה פה. הייתי פה לפני חצי שנה… היה אחרת.

אחרת, חייכה.

העבודה שלך?

בכללית. שלנו, שלי ושל ישראל.

אבל הרעיון שלך.

הוא הביט בצמחים. היה שם מבט מקצועי אחד שמבין שחלל הוא לא רק יופי אלא תנועה.

מי אתה?

מתן קרני, מהנדס. אני מטפל בגג.

הפילוחים בשלישית ובשביעית? בדקה.

כן! הופתע. את כאן כל יום?

כל יום.

עזב אל ישראל, שב אחרי דקות עם מסמכים, עבד, ואז נפרד:

אפשר לשאול? המנדרינות פה, יפרחו עד האביב?

כן, אם יהיה חם.

איך אדע שנפתחות פקעים?

ירוקים כהים, תפוחים.

תודה.

ישראל אמר: “איש טוב. מתן עוזר פה כבר שנתיים.”

מאז חזר מתן מדי שבועיים, לפעמים נשאר עוד קצת, מתעניין, מתמקד בפרטים.

פעם פגש אותה בשביל הלימונים.

במה עסקת קודם?

תכנון גינון עירוני.

רואים.

איך?

באיך שחשבת איפה אנשים ילכו. לא רק פרחים.

רותי חשבה: מזמן כבר לא דיברו איתה מקצועית כל-כך מדויק.

מרץ הגיעו הראשונים מהציבור: פרסום קטן בקבוצת השכונה, מודעה בשער. שבעה מבקרים ראשונים. אחריהם שלושים. אנשים טיילו, הריחו, צילמו, סיפרו על סבתות שגידלו רוזמרין. ישראל עקב בגאווה.

זה את, אמר.

לא, זה אנחנו.

לא. הרעיון הוא שלך.

רותי חייכה.

ועדיין הייתה עבודה רבה; ישראל בישר שהעיריה תאשר משרה לניהול ההחממה, לא גדולה, אבל קבועה.

זה בדיוק מה שאת עושה, אמר.

באפריל מתן הזמין קפה. לא דייט פשוט “בואי ננוח שעה.” שוחחו, סיפר שיש לו בת בדימונה, גרוש שמונה שנים, חי בין אתרים משוחזרים ומוקסם מאדריכלות ישנה.

למה ישן ולא חדש?

כי כל אחד תרם פה ומשהו נשאר ורואים זה שיחה דרך הזמן.

רותי הסתכלה בזגוגית.

והחממה?

היא נאמנה לשיח הזה. עוד חי פה משהו.

נאמן, חזרה עליו.

הקשיב לה בריכוז, מפויס.

דיברו עוד שעה. הוא ליווה אותה לשער.

מחר אני בודק את הסעיף השלישי.

בסדר, חייכה.

הלכה ממקום למקום בחממה, חושבת: לנשום ליד איש כזה זה קל.

על איתן שמעה מגורמים שונים, בעיקר ב”טון עדין”: תחילה נינה, השכנה מהבניין הישן.

רותי, שמעת? אשתו השנייה עזבה. נסעה במאי, כנראה ילדים, כנראה לא…

הבנתי.

גם אחד מעמיתיו, ידיד של שניהם, סיפר שאיתן פוטר לפני כמה חודשים, מתקשר לעיתים רותי הודתה בלב. בעצמו הוא, היא כבר לא חלק.

יוני. הלילך בחוץ מלבלב, בפנים פועלים המזגנים החדשים שרותי עצמה יזמה רכישתם. שמן הדר נישא באוויר החממה. זרקה את המחשבות על איתן.

חושבת עליו לפעמים, נזכרת שנים טובות, השנים בהן היה חיוך ובית מלא. לא יום, לא מילה אחת, אלא רצף של בחירות קטנות. גם היא חטאה בהיעלמות, דאגה בלתי נראית, שקופה.

אבל אז ריח של בית אבות.

הניחה את השקית ליד עציץ הלימון. העלים מבריקים, חיים.

זו לא הייתה רק פרידה, אלא חותם אשמה.

ואז המשיכה, השקתה פרחים.

מתן הופיע פעמיים-שלוש בחודש לפי צורך. שוחחו בעיקר על תחזוקה, אבל לא רק; דנו בספרות, באדריכלות, הוא מדי פעם הביא דוגמת צמח, פעם אף עץ תאנה מהשוק.

אפשר לנטוע פה, נכון? שאל, והיא התחילה להסביר, וקלטה הוא באמת מקשיב.

ביולי הלכו יחד לתערוכת אדריכלות בעיר. מתן הכיר כל שלישי, הסביר על טעויות, איך היו פותרים אז.

למה עברת לשימור?

מטעויות של אחרים מבינים הכי הרבה.

זו הייתה עבור רותי תובנה עמוקה, התחילה לסלוח גם לטעויות שלה.

קיץ, החממה מתמלאת ילדים, בתי ספר, ישראל מרחיב אזורים.

זו את! קורן.

זה אנחנו.

מתעסקים בתכניות הרחבה, רותי מוצאת מענקים, ישראל בוחן.

ספטמבר. טלפון.

“הלו? איתן.”

היססה.

אני רוצה לראות אותך, לדבר.

בשביל מה?

יש לי דברים.

אני ב-חממה ברחוב הנחל. רק בשעות עבודה.

אוקטובר. יום שלישי, צהריים. רותי מסדרת מדפים לסחלבים.

איתן נכנס זר חרציות ביד, עטוף ניילון פשוט.

היי, הוא.

היי.

יפה פה.

אני יודעת.

הושיט לה את הזר, היא לקחה.

התיישבו בפינת אורחים קטנה שעיצבה: שני כיסאות נצרים, שולחן צד, מגזינים.

את נראית מצוין, אמר.

תודה.

לא סתם באמת.

ככה זה כשיש שקט.

את לא אותה אישה.

לא ענתה, הרהרה.

רותי, פגעתי בך. אמרתי דברים לא נכונים.

נכון.

פחדתי.

מזדקנים זה מפחיד.

אני…

אין למה לשאול אם יש סיכוי.

למה?

כי אני היום במקום אחר. בחרתי את זה: את העבודה הזאת, את החלל הזה, את עצמי.

ויש מישהו?

זה כבר לא עניינך.

טוב.

שמחה שבאת. עכשיו זה סופי.

היית האישה הכי טובה בשבילי.

אני יודעת.

נפרדו.

רותי שמה את החרציות בזכוכית, יודעת שיחזיקו. פרח טוב.

ישראל נכנס.

לשתות תה?

בהחלט.

שתו תה ודיברו על פרפרים שאולי יישבו בחממה. חשבה איזה רעיון נהדר לילדים.

נובמבר. קבלה אישור למענק, חגגו עם עוגה, קפצו מצחוק כשפירורים עפו על שרטוטים.

מתן התחיל להגיע יותר, לא רק עניינית. יום אחד הביא טרמוס עם סיידר חם.

נובמבר, מה? הסביר.

מניין לך שאהיה בעד?

את.

צחקה.

ישבו ליד השער, בשלוליות השלג הראשונות, שתו והסתכלו.

תספרי על ההרחבה.

ישבו שעות, עברו על תרשימים, קבלו עצות מקצועיות. הרגישה סוף סוף שיחה שווה.

פה צריך חלון כפול.

אפשרי לעומס?

אחשב לך.

תחשוב.

רותי…

כן?

אני שמח לדבר איתך.

גם אני.

מאחורי החלון התחיל לרדת שלג, ראשון. שביל, ספסל, ענפים נצבעו לבן. בפנים היה חם, ריח הדרים ואורנים.

חושבת על משהו?

טוב, על טוב.

לא אמר עוד דבר, רק מזג עוד סיידר, ישבו יחד, חמים בתוך החממה ומול השלג וידעו שמצאו את המקום בו בפנים יש אור, גם כשבחוץ קר.

Rate article
Add a comment

nine + 13 =