מחשבה יפה… ממש קשה למצוא מילים
הייתה פעם אישה בשם מיכל, שחיה חיי נישואים קשים מאוד עם בעלה ראובן, בתל אביב. באחד הימים עברה מיכל התקף לב חמור. בזמן שהייתה קרובה למוות, הופיע מולה מלאך ואמר לה שאחרי בדיקת מעשיה, עדיין לא הגיעה שעתה להיכנס לגן עדן, אבל היא יכולה לחזור לכמה ימים לעולם הזה כדי להשלים עוד מצוות וחסדים. מיכל הסכימה, וחזרה לביתה ולבעלה. הוא בקושי דיבר איתה הם שרויים בסכסוך מתמשך כבר תקופה ארוכה.
מיכל חשבה לעצמה:
הגיע הזמן שאתפייס עם האדם הזה. הוא ישן על הספה, כבר מזמן הפסקתי לבשל לו. עכשיו הוא מגהץ חולצה לעבודה… אולי אכין לו הפתעה.
כשיצא מהבית, היא התחילה לכבס ולגהץ את כל בגדיו. הכינה ארוחת צהריים טעימה, ערכה שולחן, הציבה פרחים ונרות, ועל הספה השאירה פתק:
“אני חושבת שיהיה לך יותר נוח לישון במיטה שהייתה פעם שלנו. המיטה שבה מהאהבה שלנו נולדו הילדים שלנו. המיטה שבה חיבקנו אחד את השני בלילות והיינו קרובים, מסתירים את הפחדים. האהבה עדיין שם, מחכה שנחזור אליה. אם תוכל לסלוח לי על כל הטעויות בוא אליי הלילה.”
שלך, מיכל
כשסיימה לכתוב את השורה: “אם תוכל לסלוח לי על כל הטעויות שלי”, חשבה לעצמה:
איבדתי את שפיותי? אני צריכה להתנצל? הוא זה שחזר מהעבודה ממורמר, אחרי שפוטר מהמפעל ולא הצליח למצוא עבודה אחרת. אני נאלצתי להחזיק את הבית מבחינה כלכלית ולספוג את הכעסים שלו. הוא התחיל לשתות, ישב שעות בכורסה, העיר לילדים שרצו רק לשחק. צעק עלי כשניסיתי לסדר את המצב. הרס לנו הכל… ואני זו שצריכה להתנצל?
בעצבים קרעה את הפתק, ואז שמעה את קולו של המלאך:
זכרי: רק עוד כמה מעשים טובים ותזכי לגן עדן. אם לא, לא תוכלי להיכנס.
היא היססה:
האם זה שווה את זה?
לבסוף כתבה מחדש פתק, והפעם מלא בחום:
“לא הבנתי כלום אז. לא ראיתי את הפחד שלך כשאיבדת את עבודתך אחרי כל כך הרבה שנות יציבות. בטח פחדת מאוד. זוכרת את החלומות שדיברנו עליהם לפנסיה. הייתי יכולה לעזור לך להגשים אותם במקום לדחוק בך לעבוד כנהג מונית, מה ששנאת כל כך.
אני זוכרת את הלילה שבו קרעתי את מכתבי האהבה שלך ושרפתי את הציורים שציירת. הכעיס אותי שאתה סגור בחדר וזורק כסף על צבעים או כותב לי שירים. הייתי צריכה לעזור לך למכור את הציורים הללו הם באמת היו יפים. גם אני פחדתי. גם לי הייתה תחושת ביטחון רק כשהיית במפעל. לא קלטתי את הכאב שלך.
אני מתחננת, ראובן שלי, תסלח לי. מבטיחה שמעכשיו הכל יהיה אחרת. אני אוהבת אותך.”
שלך, מיכל
כשחזר ראובן מהעבודה, מיד הרגיש שמשהו השתנה בבית הריח של האוכל, נרות השבת על השולחן, המוזיקה שהוא אוהב, והפתק על הספה.
כשמיכל יצאה עם המגש מהמטבח, ראתה אותו בוכה כמו תינוק. היא הניחה את האוכל וחיבקה אותו חזק. מילים לא היו דרושות. הם בכו יחד. הוא הרים אותה ולקח אותה למיטה. הם אהבו כמו ביום הראשון.
אחר כך אכלו יחד עם הרבה צחוק, נזכרים בסיפורים מצחיקים מילדות ילדיהם.
בערב, בזמן שמיכל שטפה כלים, ראתה דרך החלון את המלאך בגינה. רצה אליו בדמעות, ואמרה:
בבקשה מלאך, תן לי להישאר עוד קצת. אני רוצה לעזור לו לחזור לצייר, לבנות מחדש את מה שהרסתי. מבטיחה שהוא יהיה מאושר, ואז אלך איתך.
המלאך ענה לה:
אין צורך שאקח אותך לשום מקום. את כבר בגן עדן. הרווחת את זה. רק תזכרי את הגיהנום שבו חיית ואל תשכחי שגן עדן קרוב הרבה יותר ממה שנדמה.
אז שמעה את קולו של ראובן קורא מהבית:
יקירתי, קר פה, בואי לישון. מחר יום חדש.
חשבה לעצמה:
כן… תודה לאל, מחר יהיה יום חדש.
למחשבה:
אתה, שמתלונן על מה שלא מקבל חשבת פעם כמה באמת אתה נותן?
אתה, שסובל האם ידעת כמה סבל כבר גרמת לאחרים?
אתה, שמאשים אחרים בחוסר ידע האם בחנת את עצמך?
אתה, שמגנה טעויות האם אתה רואה את שלך?
אתה, שטוען לחברות אמיתית האם אתה אמיתי עם עצמך?
אתה, שמקטר על מה שחסר האם ראית מה כבר יש לך?
אתה, שמבקר את העולם האם עשית משהו כדי לשנות אותו?
אתה, שחולם על גן עדן מה עשית כדי להקטין את הגיהנום שסביבך?
אתה, שמתפאר בענווה אתה באמת עניו?
אתה, שמתרעם על הרע האם הפצת טוב?
אתה, שמלין על אדישות האם הפגנת אהבה?
אתה, שחששן מעוני האם אתה יודע להעריך את מה שיש?
אתה, שכואבות לו הקוצים האם אתה שותל ורדים?
אתה, שפוחד מהחושך האם הדלקת אור?
אתה, שמרוכז רק בעצמך האם דאגת גם לאחרים?
אתה, שמרגיש קטן האם אתה מנסה לגדול?
אתה, שפוחד מבדידות האם הענקת לחברך את נוכחותך?
אתה, שפוחד ממחלה האם אתה שמר על הבריאות?
אתה, שרוצה שלום האם עשית לשלווה?
