הרגשתי הקלה כשגיליתי שבעלי לשעבר איבד הכול – סיפור על אמון, אכזבה והתחלה חדשה בישראל

הרגשתי סוג של הקלה כששמעתי שהגרוש שלי איבד הכול.
אני יודעת שזה נשמע קשה, אבל אני בוחרת להיות כנה עם עצמי.
חייתי איתו חמש עשרה שנים בנישואין. כשנכנסתי לנישואין האלה, כבר היה לו דירה מסודרת והחיים עמוסים. עברנו לגור אצלו עם הבן שלי, כי הייתי אמא בגיל צעיר מאוד. מההתחלה הוא היה גלוי איתיהוא לא יכול להביא ילדים לעולם. קיבלתי את זה ומעולם לא התחשבנתי איתו על הנושא הזה. מצד שני, הוא מעולם לא הבדיל ביני לבין הבן שליהיה מחנך אותו, תומך בו, לוקח אותו לבית ספר, קונה לו בגדים. אז באמת הרגשתי שבחרתי נכון.
אף פעם לא בדקתי מסמכים, חשבונות או בעלות. לא בגלל שלא יכולתי, אלא בגלל שבחרתי לסמוך. הוא תמיד אמר לי: “הכול שלנו”, “מה שיש לי שייך למשפחה”. הבית, הרהיטים, ההוצאות. אחרי כמה שנים רכש מכונית חדשה ואמר לי: “את תנהגי בישנה”. היא לא הייתה רעועה, פשוט ישנה יותר. בשבילי זו הייתה המכונית הראשונה שלי. לא שאלתי על שם מי היא רשומה. הוא פשוט נתן לי את המפתח, ואני קיבלתי כמובן מאליו.
יום אחד הוא עזב עם אישה אחרת. עברתי את כל מה שאישה עוברת אחרי חמש עשרה שנות נישואיןכאב, שאלות, לילות בלי שינה, תחושה שהשקעת במשהו שכבר לא קיים. הגיעו מסמכים של פרידה, שיחות מתוחות, רגעים קשים. רק אז התחלתי להבין שהנישואין האלה בעצם לא היו כל כך “שלנו” כפי שחשבתי.
בסופו של דבר התברר שהכל היה רשום על שם אמא שלוהדירה שגרנו בה כל השנים, העסק שהוא התגאה בו, החשבונות, אפילו המכונית שחשבתי שהיא שלי. בפועל, לא היה שום דבר על שמו או על שמי. קיבלתי מזונות מינימליים, ממש סמליים. אפילו לא יכולתי להישאר בבית שבו חייתי חצי מחיי, כי “הוא היה שלו לפני הנישואין”. עזבתי עם מזוודה אחת, עם הבן שלי ועם שאלות שאין להן תשובה.
בגיל ארבעים הייתי צריכה להתחיל מחדש. אני עובדת בתחום הרווחה והסיעוד, אבל לא עבדתי שנים. מצאתי עבודה בטיפול באישה מבוגרת בביתה. משמרות ארוכות, מעט שינה, גב כואב. לפעמים חזרתי לחדר אצל אמא שלי ושאלתי את עצמי איך נתתי לאמון להוליך אותי כך. אבל לאט לאט התחזקתי. אחרי שנתיים הצלחתי לקנות דירה קטנה. אני עדיין פורעת את המשכנתה, אבל הדירה באמת שלי. כל תשלום בחודש מוסיף לי גרעין קטן של גאווה.
יום אחד שמעתי מה קרה לו. אמא שלו נפטרה, וכל מה שהוא הכניס לחשבון נפש היה בעצם שלה. הדירות, העסקהכול חולק בין היורשים לפי החוק. (גיליתי שהיו לו אחים ואחיות, ומעולם לא ידעתי.) הוא ניסה להוכיח שהם היו שלו בפועל, אבל משפטית לא היה לו שום סיכוי. הוא נשאר בלי דירה, בלי עסק, בלי רכב.
כשסיפרו לי, שתקתי. ואז הרגשתי משהו שלא ציפיתיהקלה. לא שמחה, לא שמחה לאיד. פשוט תחושה שבפעם הראשונה משהו חזר לאיזון. אני יודעת שזה לא יפה להרגיש כך. אבל אני גם יודעת איך זה לאבד הכול מבלי להבין, רק כי האמנת.
ומה דעתכםהאם אני אדם רע על כך שהמשכתי הלאה?