הרבה זמן שתקתי וסבלתי את אמי – אבל אירוע אחד שינה את כל מה שהכרתי

כשהייתי בת שבע עשרה, אבא שלי נפטר. אמא עבדה קשה, בשתי עבודות, והמשכורת שלה לא הייתה גבוהה. חסכנו בכל דבר שרק אפשר. בבית שלנו אכלנו פירות ומתוקים רק בחגים. לא העזתי לבקש מאמא כלום. ניסיתי להסתדר לבד ולפרנס את עצמי. יש לי אחות צעירה ממני. יחד עם אמא עשינו הכול כדי שלא תרגיש פחותה.
לצערי, מותו של אבא לא היה הסוף לצרות שלנו. אמא קיבלה שבץ מוחי ואושפזה בבית החולים. מאז לא יכלה יותר ללכת. היא קיבלה קצבת נכות, אבל זה הספיק בקושי. לא היה פשוט, אבל ניסיתי להאמין שיהיה טוב.
נאלצתי להפסיק את הלימודים כי הייתי המפרנסת היחידה בבית. היה מאוד קשה לטפל גם באמא חולה וגם באחותי. הרבה אנשים הציעו לי עזרה, אבל תמיד סירבתי. לפני המחלה, אמא שלי הייתה אישה נעימה וכנה. אבל אחרי השבץ היא השתנתה.
בהתחלה התלוננה על הגורל המר שלה, אחר כך על אחותי ועליי. שאנחנו מבשלות לא טוב, מנקות לא מספיק, או מבזבזות יותר מדי כסף.
ניסיתי לא לשים לב לדיבורים שלה. ידעתי שהיא חולה, והבנתי אותה. אבל זה כאב לי. נתתי את כולי, והיא אף פעם לא העריכה את זה. חברים שוב ושוב ניסו לשכנע אותי להביא לאמא מטפלת ולמצוא עבודה אחרת עם שכר גבוה יותר. היו לי אפשרויות רבות, אבל לא רציתי לעזוב את אמא שלי. איך אתן למישהי זרה לטפל באמא, כשהיא גידלה שתי בנות משלה? לא יכולתי.
התלונות של אמא התרבו. היא כעסה גם על כל רכישה קטנה. למרות שקיצצנו בהוצאות הרבה.
שתקתי הרבה זמן והייתי סבלנית. אבל אירוע אחד שינה לתמיד את הגישה שלי לאמא.
חליתי. כאבה לי מאוד הראש, הייתה לי חום גבוהה ושיעול כבד. לא ישנתי כל הלילה, ובבוקר החלטתי ללכת לרופא. אחותי ראתה כמה אני נראית רע, התארגנה לבית הספר, חיבקה אותי והפצירה בי לא לדחות את הביקור אצל הרופא. אבל אמא, כמו תמיד, אמרה שאין לי צורך בטיפול. הגוף הצעיר שלי יתמודד בעצמו. היא, לדבריה, במצב גרוע פי כמה. היא צריכה יותר כסף. עכשיו אבזבז את כל הכסף על בדיקות ורופאים, ובסוף זו רק שפעת. היא האשימה אותי שאני לא דואגת לה ורוצה שהיא תמות.
הקשבתי ושתקתי, דמעות זולגות בשקט. לא היה לי כבר כוח. בשביל אמא ויתרתי על הלימודים ועבדתי בעבודה קשה, למרות שהיו לי אפשרויות אחרות. כנראה שהייתי כל כך עייפה, שצעקתי עליה. אמרתי לה כל מה שבלב.
בבדיקות התברר שיש לי דלקת ריאות. הרופא התעקש שאשאר באשפוז, אבל לא יכולתי. לא רציתי להשאיר את אחותי לבד עם אמא. קניתי את התרופות והגעתי לבית של חברתי הטובה נועה.
נועה פתחה לי את הדלת ותכעסה עליי שאני מסתובבת ברחוב במקום לנוח מתחת לשמיכה. דיברנו הרבה. סיפרתי לה הכול וביקשתי עזרה גם למצוא מטפלת וגם מקום לגור בו. לא יכולתי להישאר בבית יותר.
נועה הציעה שאגור אצלה בינתיים, ואלך לביתי רק לקחת דברים חיוניים. חזרתי הביתה ואמא מיד התחילה לצעוק, אפילו בלי לשאול לשלומי. שוב ספרה את הכסף, לא התעניינה בי. האכלתי אותה, ואז הלכתי לנוח בחדר שלי. ידעתי לא אחזור לגור כאן.
חברתי נועה מימשה את הבטחותיה מהר מאוד. היא מצאה לאמא מטפלת ואפשרה לי להישאר אצלה. שיניתּי עבודה, ומאז איני מבקרת את אמא. אולי אני נראית אכזרית, אבל עשיתי עבורה הכל. אף פעם לא קיבלתי תודה. האם היה כדאי? כל העתיד עוד לפניי.
כל חודש אני מעבירה שקל נוסף לתחזוקת אמא ולתשלום למטפלת, לפעמים אפילו מעבר לנדרש. אסתר, המטפלת, אומרת שאמא כבר לא זוכרת אותנו כמעט. היא לא מתקשרת בימי הולדת, למרות שאנחנו אחותי ואני ממשיכות לברך אותה. אבל זה כבר לא העיקר. הצלחתי לשפר את מקום העבודה, ובקרוב אצא מהדירה של נועה. אני ואחותי מתכננות לשכור דירה יחד. אחותי תמיד אומרת לי: צריך לדאוג להורים, אבל לא למי שמכביד עליך עד שאתה נשחק ונעלם. למדתי שגם מול הורים צריך לדעת לשים גבול, ולזכור שאהבה עצמית היא לא דבר רע היא בסיס לקיים חיים טובים ומאוזנים.