הרבה זמן שתקתי וסבלתי את אמא שלי – אבל אירוע אחד שינה את הכל

כשאני בת שבע-עשרה, אבא שלי הולך לעולמו. אמא שלי עובדת קשה בשני מקומות עבודה ועדיין לא מצליחה לגמור את החודש. אנחנו חוסכות בכל דרך אפשרית. פירות וממתקים יש לנו רק בחגים. אני לא מעזה לבקש מאמא כלום. מנסה להרוויח לבד למחייתי. יש לי אחות צעירה ממני, ויחד עם אמא אנחנו עושות הכל שלא תרגיש נחותה.
לצערי, המוות של אבא לא מסיים את הבעיות בבית. אמא שלי מתאשפזת בבית חולים בעקבות שבץ מוחי. מאז היא לא מסוגלת ללכת. היא מקבלת קצבת נכות מביטוח לאומי, אבל זה ממש לא מספיק. לא קל, אבל אני מנסה להאמין שיהיה טוב.
אני נאלצת להפסיק את הלימודים באוניברסיטה, כי אני נשארת המפרנסת היחידה בבית. מאוד קשה לשלב עבודה עם טיפול באמא חולה ואחות קטנה. הרבה אנשים מציעים עזרה, אבל אני מסרבת. לפני המחלה, אמא הייתה אישה עדינה וישרה, אבל אחרי השבץ היא משתנה.
בהתחלה מתלוננת על המזל האכזרי שלה, ואז מאשימה אותי ואת אחותי. אנחנו לא מבשלות טוב, לא מנקות מספיק, או מבזבזות יותר מדי שקלים על עצמנו.
אני משתדלת לא לשים לב לדיבורים שלה. היא חולה, ואני מבינה אותה. אבל הלב שלי נשבר מהיחס הזה. אני עושה בשבילה הכל, והיא לא מעריכה את זה. לא פעם חברים ממליצים לי לשכור מטפלת בשביל אמא, ולעבור עבודה. הייתה לי אפשרות להרוויח יותר, אבל אז לא הייתי יכולה לטפל בה. איך אפשר? לאמא שלי יש שתי בנות, ולתת לאישה זרה לטפל בה? אני פשוט לא מסוגלת.
הטענות של אמא הולכות וגוברות. היא נוזפת על כל קניה קטנה, למרות שאנחנו חוסכות בכל.
הרבה זמן שמרתי על שקט וסבלנות. אבל מקרה אחד שינה את ההרגשה שלי כלפיה לעד. אני חולה. הראש מתפוצץ לי, חום, שיעול.
בלילה אני כמעט לא ישנה, ובבוקר מחליטה ללכת לרופא. אחותי שמה לב שאני לא מרגישה טוב. מתארגנת לבית ספר, מחבקת אותי ומתחננת שאפנה לרופא. אבל אמא, כמו תמיד, אומרת שאין צורך בשום טיפול. “הגוף הצעיר יתמודד לבד. לי הרבה יותר קשה ממך, אני צריכה את הכסף. אם תבזבזי על תרופות ובדיקות, ובסך הכול זו סתם שפעת”. היא מאשימה אותי שאני לא דואגת לה, ושאני רוצה שתמות.
אני יושבת ומקשיבה, ובוכה בשקט. האמת, אין לי עוד כוח. ויתרתי על הלימודים ועובדת קשה בשביל אמא, למרות שהיו לי אפשרויות אחרות. כנראה, נשבר לי כל כך, שאני מתפרצת וצועקת עליה. אומרת לה כל מה שאני מרגישה.
בבדיקת הרופא מתברר שיש לי דלקת ריאות. הרופא מתעקש שאשאר בבית החולים, אבל זו לא אופציה בשבילי. אני לא יכולה להשאיר את אחותי לבד עם אמא. קונה תרופות וחוזרת לדירה של חברה שלי.
נועה פותחת לי את הדלת. כועסת עלי שלא נשארתי במיטה ולוקחת אותי פנימה. אנחנו מדברות הרבה. מספרת לה על המצב עם אמא, ומבקשת שתעזור לי למצוא מטפלת וגם מקום אחר לגור בו. אני פשוט לא יכולה להישאר בבית.
נועה מציעה שאשאר אצלה, ואחזור לארוז קצת חפצים.
כשאני נכנסת הביתה, אמא מתפרצת בזעם כמדי פעם. היא לא שואלת לשלומי רק מתלוננת על הכסף. אני מאכילה אותה, ואז מסתגרת בחדר. אני יודעת שלא אשאר כאן עוד.
חברתי עושה כל שביכולתה, מוצאת מטפלת, ומזמינה אותי לגור אצלה. אני מחליפה עבודה ולא מבקרת יותר אצל אמא. אולי זה נראה אכזרי, אבל עשיתי הכול בשבילה. לא זכיתי למילה של תודה. האם כל ההשקעה הייתה שווה? הכל עדיין לפניי.
כל חודש אני מעבירה כסף בשביל אמא ומשלמת למטפלת. אפילו יותר ממה שצריך. ויקי, המטפלת, מספרת שאמא הולכת ושוכחת אותנו. לא מאחלת לנו מזל טוב בימי הולדת. אבל זה כבר לא מה שחשוב. הצלחתי להחליף עבודה, ובקרוב אעזוב גם את הדירה של נועה. יחד עם אחותי, אנחנו מתכננות לשכור דירה משלנו. אחותי תומכת בי ואומרת: “צריך לדאוג להורים, אבל לא כשהם לאט לאט הורגים אותך.”