הרבה זמן שתקתי וסבלתי את אמא שלי, אבל אירוע אחד שינה הכול

כשמלאו לי שבע עשרה, אבא שלי עזב אותנו. אמא שלי עבדה קשה בשני מקומות, ועדיין השתכרה מעט מאוד. חסכנו בכל דבר אפשרי, אפילו פירות וממתקים היו אצלנו רק בחגים. בסתר ליבי לא העזתי לבקש מאמא שום דבר. ניסיתי להרוויח בעצמי כמה שיכולתי. יש לי אחות קטנה יותר, ויחד עם אמא ניסינו תמיד לעשות הכל כדי שלא תרגיש פחותה מאיתנו.
אבל המוות של אבא לא היה סוף הצרות שלנו. יום אחד אמא שלי התמוטטה מהתקף שבץ ונלקחה לבית החולים. מאז היא לא יכלה ללכת יותר. היא קיבלה קצבת נכות, אבל הכסף הזה לא הספיק לנו. היה קשה מאוד, אבל ניסיתי להאמין שיהיה טוב יותר.
נאלצתי להפסיק את הלימודים, כי הייתי היחידה שמפרנסת את המשפחה. טיפול באמא החולה ובאחותי היה קשה מאוד. הרבה אנשים הציעו לעזור לי, אבל סירבתי. לפני המחלה, אמא הייתה אישה חמה וישירה, אבל אחרי השבץ היא נעשתה אחרת.
בהתחלה היא התלוננה על הגורל המר שלה, ואחר כך עלי ועל אחותי. כל דבר שעשינו לא היה מספיק טוב: בישול גרוע, ניקיון לא מספיק, שמשכנו יותר מדי שקל על עצמנו ניסיתי לא לשים לב לדיבורים האלה. ידעתי שהיא חולה וניסיתי להבין אותה, אבל זה הכאיב לי. עשיתי בשבילה הכל, והיא לא העריכה את זה. החברים שלי שוב ושוב הציעו שאעסיק מטפלת לאמא ושאחליף עבודה. היה לי לאן ללכת, לשכר גבוה יותר, אבל אז לא יכולתי לטפל באמא. איך אוכל? לאמא יש שתי בנות איך תטפל בה אישה זרה?
התלונות רק גברו. כל רכישה גם הקטנה ביותר הייתה סיבה להאשמות. למרות שחסכנו בכל דבר.
פרק זמן ארוך שתקתי והייתי סבלנית. אבל אירוע אחד שינה לתמיד את היחס שלי לאמא.
אני עצמי חלה. כאבי ראש עזים, חום גבוה, שיעול. לא ישנתי כל הלילה, ובבוקר החלטתי ללכת לרופא. אחותי ראתה איך אני נראית, התכוננה לבית הספר, חיבקה אותי וביקשה שאלך מיד לרופא. ואמא, כמו תמיד, אמרה שאני לא צריכה שום טיפול. הגוף הצעיר שלי יתמודד לבד, והיא במצב הרבה יותר קשה ממני. היא טענה שאני מבזבזת את כל הכסף על בדיקות ועל רופאים בגלל שפעת רגילה, ושלא אכפת לי ממנה שרוצה שהיא תמות.
שמעתי את זה ובכיתי בשקט. באמת, לא נשארו לי כוחות. בשביל אמא עזבתי את הלימודים ועבדתי קשה, למרות שיכולתי לבחור אחרת. נראה שהייתי כל כך עייפה שמעולם לא יכולתי להתאפק וצעקתי עליה. אמרתי לה את כל מה שהרגשתי.
בדיקות הרופא העלו שאני סובלת מדלקת ריאות. הרופא לחץ שאשאר בבית החולים, אבל זה לא היה אופציה בשבילי לא יכולתי להשאיר את אחותי עם אמא לבדה. קניתי תרופות והלכתי לבית של חברה שלי.
תמר פתחה לי את הדלת. צעקה עלי שאני מסתובבת בחוץ במקום לנוח. ישבנו ודיברנו הרבה. סיפרתי לה הכל, וביקשתי עזרה בחיפוש מטפלת לאמא וגם מקום מגורים לא יכולתי להישאר עוד בבית.
תמר הציעה שאגור אצלה, בינתיים שאחזור הביתה לקחת דברים חיוניים.
כשחזרתי הביתה, אמא חיכתה והתחילה לצעוק כמו משוגעת מהרגע שפתחתי את הדלת. לא שאלה לשלומי, רק עוד פעם התחשבנה על כסף. האכלתי אותה, הלכתי לחדר שלי לנוח. ידעתי שלא אגור שם יותר.
תמר דאגה לכל מה שביקשתי מצאה לנו מטפלת ואיפשרה לי לגור איתה בדירה שלה. החלפתי עבודה ומאז לא ביקרתי את אמא. אולי אני נראית אכזרית, אבל עשיתי הכל בשבילה וקיבלתי תמיד רק חוסר תודה. אז האם היה שווה להתאמץ? הכל עוד לפני.
כל חודש אני מעבירה כסף לצרכי אמא וגם למטפלת. אפילו יותר ממה שדרוש. ורד, האישה שמטפלת בה, אומרת שאמא כבר כמעט לא זוכרת אותנו לא מברכת ליום הולדת, גם כשאנחנו מברכות אותה. אבל זה כבר לא הדבר החשוב. הצלחתי למצוא עבודה חדשה, ועד מהרה אעבור לדירה עם אחותי. היא תמיד תומכת בי ואומרת: “צריך לדאוג להורים, אבל לא כשהם לאט לאט הורסים אותך.”