הרבה זמן שתקתי וסבלתי את אימי, אבל אירוע אחד שינה הכול

יש לי זיכרון מימים רחוקים, כשמלאו לי שבע עשרה, ואבי עזב אותנו. אמי עבדה קשה בשני עבודות בתל אביב, ולא השתכרה הרבה שקלים. חסכנו בכל דבר שרק אפשר. רק בחגים כמו פסח או ראש השנה קיבלנו פירות וסוכריות. לא העזתי לבקש מאמא דבר. ניסיתי להשיג פרנסה בעצמי כדי לא להכביד עליה. יש לי אחות צעירה יותר, ולצד אמא עשינו הכל כדי שהיא לא תרגיש פחותה.
אך מות אבי לא היה סוף הצרות שלנו. אמי לקתה בשבץ מוחי ונכנסה לבית החולים באיכילוב. מאז לא יכלה ללכת. קיבלה קצבת נכות מהביטוח הלאומי, אך הכסף לא הספיק. היה קשה, אבל האמנתי שהעתיד טוב יותר.
נאלצתי להפסיק את לימודיי, והפכתי להיות המפרנסת היחידה של הבית. העבודה הייתה קשה, לצד הטיפול באמא החולה ובאחותי הקטנה. אנשים ניסו לעזור, אך סירבתי. לפני המחלה הייתה אמא אישה נעימה וכנה, אך השבץ שינה אותה מאוד.
בהתחלה התלוננה על גורלה המר, ואז החלה להעיר לי ולאחותי. לטענתה, הבישולים שלנו לא טובים, אנחנו לא מנקות היטב, ומבזבזות יותר מדי שקלים על עצמנו.
ניסיתי לא להתייחס לדיבורים שלה. ידעתי שהיא חולה ויכולתי להבין אותה, אבל התנהגותה פגעה בי. עשיתי הכל בשבילה, והיא לא הוקירה דבר. חברים יעצו לי לשכור מטפלת ולהחליף עבודה, שכן יכולתי לקבל שכר גבוה יותר, אבל לא הייתי יכולה לטפל באמא. איך אוכל? לא שייך שאמא תישאר עם אדם זר. לא יכולתי לעשות זאת.
אמא הלכה והתרחקה. כל קנייה הפכה לסיבה לכעס, אף שחסכנו מכל דבר.
שתקתי וסבלתי, עד שקרה משהו ששינה את תפיסתי. אני חליתי. כאב ראש חזק, חום ושיעול תוקף אותי.
לא הצלחתי לישון, ובבוקר החלטתי ללכת לרופא בשכונה. אחותי ראתה את מצבי. התארגנה לבית הספר, חיבקה וביקשה שלא אדחה את הביקור אצל הרופא. אמא, כהרגל, אמרה שאין צורך בטיפול הגוף הצעיר יתמודד לבד. היא במצב קשה הרבה יותר ממני, וזקוקה לכסף. אם אוציא את כל הכסף על בדיקות, יסתבר שיש לי סתם שפעת. טענה שאני לא דואגת לה ורוצה שהיא תמות.
שמעתי הכול ושתקתי, דמעות זולגות לי בשקט. כבר לא הייתה לי אנרגיה. למען אמא ויתרתי על לימודים, עבדתי בעבודה קשה, למרות אפשרויות אחרות. כנראה שהעייפות הכריעה אותי, וצעקתי עליה. אמרתי לה כל מה שחשתי.
בדיקות הרופא הראו שיש לי דלקת ריאות. הרופא התעקש שאשאר באשפוז, אך לא רציתי לא אוכל להשאיר אחותי עם אמא. קניתי תרופות ושנסעתי לבית של חברתי, יעל.
יעל קיבלה אותי בבית. גערה בי שיצאתי במקום לנוח. ישבנו ודיברנו ארוכות. סיפרתי לה על המצב עם אמא, וביקשתי עזרה למצוא מטפלת וגם מקום מגורים. לא יכולתי להישאר עוד בבית ההוא.
יעל הציעה לי לגור אצלה, ובינתיים ללכת הביתה לקחת בגדים וציוד חיוני. בבית חיכתה לי אמא, שכעסה עוד יותר כשנכנסתי. כלל לא שאלה לשלומי, עסוקה במספרים וכסף. האכלתי אותה, ועליתי לחדרי לנוח. ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאגור כאן.
חברתי יעל עשתה כל מה שביקשתי מצאה מטפלת, אפשרה לי לגור אצלה. שיניתי עבודה, ומאז איני מבקרת את אמא. אולי אני נראית אכזרית, אבל נתתי לה הכל, והיא אף פעם לא הודתה. האם היה שווה להקריב כל כך הרבה? הכול עוד לפניי.
כל חודש אני שולחת כסף לצרכיה ולתשלום עבור המטפלת שרה, אפילו יותר מהדרוש. שרה אומרת שאמא כבר בקושי זוכרת אותנו, ואינה מברכת ליום הולדת. אנחנו תמיד מתקשרות לברך, אבל זה לא הדבר החשוב ביותר. הצלחתי להתחיל עבודה חדשה, ועוד מעט אעבור לדירה שלי יחד עם אחותי. אחותי תומכת בי ואומרת: “צריך לדאוג להורים, אבל לא כשהם מכלים אותך לאט לאט”.