התחתנתי לפני שלוש שנים, וכל מה שהיה לנו טוב עד החתונה השתנה ברגע שעמדנו תחת החופה. בעלי השתנה בצורה קיצונית, הפך לאדיש וקר כלפי, כאילו אני שקופה בעיניו. כל בקשה קטנה שיצאה מפי פשוט התעלם ממנה. כשהייתי בהריון, חיפשתי אהבה ותמיכה, אך הוא הגיב בזלזול, העלבות והתעלמות. במשפחה שלו יש מנהג עתיק: הכלה צריכה להישמע לקרובי המשפחה של בעלה, במיוחד לחמתה.
ההורים שלו נהגו בי בצורה קשה צעקות, השפלות ודיבורים קשים. בעלי מעולם לא עמד לצידי, לא הגן עליי ולא חיזק אותי ברגעים קשים. הוא בחר תמיד לתמוך בהם, בטענה שהם מחנכים אותי, ורק שם דגש על חסרונותיי בכל צעד. כשהעזתי להגן על עצמי או להביע את רגשותיי, המצב רק החמיר. באירוע קשה במיוחד, חמותי דחפה אותי והכניסה אותי למחסן למשך שלושה ימים. קיבלתי ממנה יחס עוין ובלתי נסבל, עמוס ביקורת וחוסר חמלה. גם חמיי הגיע אליי בביקורתיות מתמדת, ללא סיבה הגיונית. הרגשתי אשמה בכל דבר, בלי להבין מה עשיתי רע.
לאחרונה, עלו בי מחשבות על גירושין; כבר אינני מסוגלת להמשיך לחיות בפחד תמידי מהשיפוט ומהשליטה שלהם. התחתנתי רק כי קיוויתי לבנות משפחה אוהבת ומכבדת, מקום בו יש הדדיות והבנה. במקום זה, כל מפגש עם משפחת בעלי היה נגמר בריב וצעקות, ואני מסרבת להמשיך ולספוג את העלבונות שלהם בשתיקה.
בתקופה האחרונה, התפללתי לכך שבעלי ישתנה, שיחזור להיות האדם האכפתי והמכיל שאהבתי לפני שנישאנו. אינני מסוגלת לשאת עוד את ההתנהגות של משפחתו, ואני מאמינה בכל ליבי שכבוד והבנה הדדית הם היסוד החשוב ביותר למשפחה בריאה. לפני חודשיים שיתפתי אותו ברצוני לעבור לדירה נפרדת ולהתרחק מעט הוא לא הסכים, והדבר יצר ריב קשה. למרות זאת, עזבתי. חמותי אפילו הפיצה שמועות שקריות לפיהן הוא בעט אותי מהבית בגלל “מרדנותי” והתנהגותי הלא נשלטת.
אתמול הוא יצר איתי קשר וביקש שאחזור הביתה. אולי סוף סוף הבין איפה טעה. אינני יודעת כיצד לפעול או מהי הדרך הנכונה עבורי. אני חצויה בין תקווה לשינוי חיובי, לבין הרצון להשתחרר מהסביבה הרעילה הזו.
למדתי שכאשר הכבוד והאהבה נעלמים, חובה להקשיב ללב, להגן על עצמך ולהאמין שאת ראויה לרוגע גם אם לפעמים הדרך הנכונה היא לא הדרך הקלה. אישה איננה צריכה להישאר במקום שלא מעריכים או מוקירים אותה המשמעות האמיתית של משפחה היא חום, קבלה ותמיכה הדדית ולא פחד, דיכוי והעלבה.
