התחתנו לפני שלוש שנים, וכל מה שידעתי על אהבה נמס לתוך ענן מוזר מהרגע שהטבעת החליקה לי לאצבע. בעלי הפך לצל שמחליק בין החדריםכמו דמות ערפילית שבקושי מבחינה שאני שם. כל שאלה קטנה שלי נבלעת במבוך החלום, נושרת לתוך הבקעה שנמתחת בין קירות הדירה שלנו בתל אביב.
כשהייתי בהריון, קיוויתי שיקיף אותי בחום, אבל מצאתי רק מילים חדות כמו סכינים, וקור שלא מפשיר גם בקיץ תל אביבי. משפחתו, כך היה המנהג המוזר שלהם, ראתה בי אורחת לא רצויה שחובתה לכרוע תמיד בפני החמות. יום אחד, מצאתי את עצמי יושבת סביב שולחן עגול עם חותני וחמותי, והקולות התרוממו: החמות הופכת לטורנדו של צרחות, החותן זורק לעברי מבטים של ביקורת שמצמיחות קוצים.
בעלי, בינתיים, כל פעם כמו דמות מצוירת בכובע רחב, עומד מן הצד בשקט, מסרב להתערב, מביט בי בעיניים כסופות ואדישות. לא היה שם מי שישתיק את הרוחות. כשניסיתי להחזיר מלחמה, האוויר התכסה עשן, והדבר רק הרע את הסיוט.
בלילה אחד, כשנדמה היה שהעולם כולו מהלך אחורה, חמותי דחפה אותי בחוזקה ונעלה אותי במרתף ריק וקר. שלושה לילות וימים התערבבו זה בזה, אורות רחוב יהודה המכבי מרצדים מאחורי חריצים באבן. בראשי זחלו מחשבות כמו לטאות: במה שגיתי? מדוע בעולם הזה הכל ברור להם ורק אני נבלעת בערפל של חוסר הבנה?
חודשים חלפו, וכל מפגש עם המשפחה הפך למבחן באורך הגלות: צעקות חדשות, תשובות עתיקות, מטבעות של שקל חדשים שמצלצלים בראשי כמו חריקות. לא ידעתי עוד מה יותר קשההתקווה הבוערת לשינוי או הכאב של החזרה על הסיפור. בסוף, קמתי ועזבתי, למרות שבעלי התנגד וסירב שאעבור לדירה משלי. חמותי פסעה ברחובות, ומלאה אותם ברכילות שקרית שהייתי היא זו שגורשה כי לא ידעתי למשול בעצמי.
אתמול, בעלי התקשר אליי מקו הזמן המוזר של החלום, בבקשה שאחזור אליואולי בתוך הסחרור הזה הוא חש עצמו בודד, אולי התעורר בו געגוע מוזר לדבר שפעם היה שם בין שנינו. אני עומדת בצומת תל אביבית שמתרחבת כמו מבוך, לא יודעת אם להאמין באפשרות של תיקון, או להניח ליוני החלום לעוף ממני החוצה, רחוק מקולות הצעקות ויותר קרוב לעצמי.
